הישראלים נחלקים כרגע לשתי קבוצות. אלה שיש להם ילד או אבא שמוצבים במלחמה כחיילים קרביים, ואלה שלא. נכון שהסולידריות במדינה מרקיעת שחקים. ושגם מי שלא קשור לשדה הקרב במעגל הראשון לוקח ללב את היקפי הפגיעה ואת ה"הותר לפרסום". ושהאווירה הכללית מחורבנת ועגומה. ועדיין, יש קו ברור, שלא לומר - תהום פעורה - בין המחנות. קו שמפריד בין היכולת לעבור את היומיום באופן סביר ומתפקד, לבין חרדה מתמשכת וקיומית שמכרסמת לך בראש בכל רגע של היממה, מוציאה אותך לחלוטין מפוקוס והופכת את כל יתר תחומי החיים לרעש רקע זניח ומטושטש. אני יודע את זה, כי החל מ־7 באוקטובר נמניתי עם הצד החרד. בני בכורי גויס בצו 8, המילואים הראשונים בחייו, ומאז הוצב כלוחם חי"ר בגבול הצפון.

"עברו שם גם הבכירים": החטופה ששוחררה מספרת מה ראתה בעומק האדמה בעזה
תיעוד מזעזע: שופטת סירבה לשחרר את העצור לביתו - והוא היכה אותה קשות | צפו

מה זה אומר? זה אומר להיות מחובר בכל שעות היממה לסוג שטני במיוחד של “שירים ושערים", דרך הטלפון הנייד. עם מבזקים מיוחדים על “ירי נ"ט לעבר מוצב בגליל", מבלי שאתה יודע רוב הזמן באיזה מוצב הילד נמצא. ומבלי שהוא מחובר לטלפון, כדי להרגיע. ואז לחשוב מחשבות כמו: אם הוא נפגע בירי הנוכחי - תוך כמה זמן ידווחו לנו על זה? זה אומר לשנוא את דלת הכניסה לבית ולפחד ממנה. לראות בכל אדם לא מוכר המתקרב לעברה פוטנציאל לבשורת איוב. לא לישון בלילה, אף לילה, באופן סדיר. להיות משוכנע, תוך נדודי השינה, שאתה שומע צעדים במדרגות החיצוניות המובילות אל הבית. ואיזו סיבה יש למישהו ללכת שם בשלוש בלילה, אם לא...?

זה אומר לנסות לזהות כל ניואנס בקול שלו, בפעמים הנדירות שבהן הוא יכול להתקשר, כדי לפענח מה באמת עובר עליו. לקרוא כל פרשנות אזוטרית שנכתבת על נסראללה, על חיזבאללה, על מטורפים בשם אללה, כדי להבין את רמת הסכנה. זה אומר גם להיות סלע איתן בביתך שלך, כדי להרגיע את בני המשפחה האחרים. לתווך את המציאות באופן מניפולטיבי לסבים ולסבתות, כדי להפחית את החרדה. וזה אומר, בעיקר לאדם כותב עם דמיון מפותח, לדמיין - כל הזמן, בלי קשר לסיטואציה שאתה נמצא בה - תרחישים איומים ונוראים, באופן מוחשי ומפורט. גופי עומד בתור בסופר, אבל נפשי שוכנת בתוך הרגע הדמיוני שבו הרכב שלו חוטף אר־פי־ג'י.

ומה כל זה אומר במובן הרחב? שהקלישאה של “שוויון בנטל" חזרה להיות מציאות בוערת. ומדממת. ללוחמים, ולבני משפחתם. שיש משהו לא הוגן, באופן הכי עמוק של המושג, בכך שיש משפחות השולחות את ילדיהן לשדה הקרב, ויש כאלה שלא. זה נכון, כמובן, למרבית הציבור החרדי. אבל לא רק לו. בעשורים האחרונים התרגלנו למציאות נוחה באופן יחסי שבה צה"ל לא ניהל מלחמות, אלא רק עימותים נקודתיים. מציאות שבה היה קל לספר לעצמנו שעדיף שהילד ילך ל־8200 ולא לקרבי, כי שם הוא יתרום הרבה יותר. הרי כל אחד יכול לעשות פטרולים ומטווחים, אבל הילד גאון. לא חבל?

הסיפור הזה כבר לא משכנע יותר, בימים שנפתחים בשש בבוקר עם דיווח על עוד חיילים הרוגים. חיילים שכל אחד מהם היה עולם ומלואו. ושהפגיעה בהם מרסקת מעגלים שלמים המקיפים אותם. חיילים שהדם של כולם סמוק באותה מידה.

אבל לפחות בחוגים שאני מסתובב בהם, ואני אומר זאת בזהירות הראויה ובהכללה שעלולה לקפח מקרים פרטיים, הנטייה הייתה שפחות ופחות ילדים הלכו ליחידות קרביות. אם בכלל התגייסו. לא צריך לחכות למחקרים רשמיים כדי להתרשם מנתוני הנופלים על השיעורים הגבוהים במיוחד של דתיים ותושבי הפריפריה. כך שמי שדורש - בצדק - שוויון בנטל, ראוי לו שיבדוק גם את מחנהו שלו.

מהעבר השני, גם המדינה אחראית. נכון שהתגמול לחיילים קרביים שופר משמעותית בעשור האחרון. אבל הוא עדיין רחוק מלהיות מספק. שלא לדבר על הביזיונות הכרוכים בתשלום ללוחמי מילואים, ובכלל - בהתחשבות בהם. אם נידונו לחיות על חרבנו, לפחות כרגע, תנו לאוחזים בחרב את הקדימות שהם ראויים לה.

על הסכין

הסטנד־אפ של ריקי ג'רוויס מרגיש לי בשנים האחרונות כמו חזרה מבורכת הביתה. והכל בגלל ההתעקשות שלו להתנגח בפוליטיקלי קורקט, ולא לחשוש מלהיות בוטה ואפילו להעליב. אבל תמיד בחוכמה, בשנינות ובעיניי גם ברגישות. “ארמגדון", המופע החדש שלו שעלה בנטפליקס, ממשיך את המגמה, והוא צפיית חובה. ובעיקר, מצחיקה.

השבוע ציינו 70 שנה להיווסדה של גלי עטרי. זמרת שהייתה בשבילי תמיד סמל לפופ מיינסטרים ישראלי משובח. כזה שפונה למכנה משותף רחב, אבל באופן מוקפד, חכם ובידי טובי היוצרים. עטרי היא גם זמרת עם יכולת פנומנלית ממש לבחור את השירים שהכי מתאימים לה, לאורך עשורים ארוכים. ולשיר אותם ממש לתוך הלב. מזל טוב. אין לנו גלי אחרת.

ועוד תאריך עגול, בלתי נתפס: 30 שנה לאלבום “סימנים של חולשה" של ברי סחרוף. אירוע מוזיקלי שממש שרטט קו של לפני ואחרי. וגרם לכל ההפקות המוזיקליות בארץ ליישר קו עם הצליל של התקופה. זה שחיבר בין גיטרה חשמלית לביט אלקטרוני. הרבה הודות לרע מוכיח, שהיה שותף להלחנה ולנגינה. והשירים, איזה שירים. פסקול התקופה.