ביקורו של מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן בישראל הותיר בקרב הבכירים הישראלים תחושות מורכבות ודאגה גוברת - לא מבחינת הנושאים ולא מבחינת הדרישות שהועלו, אלא מבחינת הדינמיקה.
מצג שווא ועצימת עיניים: החורים והטענות ההזויות של דרום אפריקה בתביעה נגד ישראל
לדרום אפריקה הייתה סיבה טובה לסבך את ישראל: עכשיו נחשף למה
מבחינת בכירים בירושלים, שורה של דרישות שהשמיע בלינקן במהלך ביקורו באזור מובילה למסקנה כי ישראל כבר עלתה על מסלול ההתנגשות עם ידידתה הגדולה בעולם. ההערכה הרווחת היא כי הפיצוץ מול וושינגטון הוא רק עניין של זמן, ושעון החול אוזל במהירות.
אחת הדרישות המרכזיות שאיתה הגיע מזכיר המדינה היא להגדלה משמעותית של הסיוע ההומניטרי שנכנס לעזה. הדרישה בפני עצמה היא צרה פחות גדולה: ברגע שישראל נכנעה לעצם הטענה כי חובה לאפשר הכנסת סחורות הומניטריות לשטחי הרצועה, גם אם זה נוגד את אסטרטגיית המלחמה – הרי שהיקפו וכמותו של הסיוע הופכים לעניין משני יחסית.
הצרה הגדולה היא הדינמיקה - דינמיקת הוויתורים הישראליים בשיח הקשה שהיא מנהלת עם ארה"ב מתחילת המלחמה. במשא ומתן הזה ישראל כבר נכשלה - הקלות והקצב של הוויתורים פתחו פתח לדרישות הבאות, דרמטיות הרבה יותר, והזמן עובד לרעתנו.
זאת בשל העובדה הפשוטה כי לו"ז הלחץ על ישראל ייקבע לא לפי ההתפתחויות בתוכה או אפילו במלחמה ברצועת עזה, אלא לפי דינמיקת הבחירות בארה"ב. כך שרף הדרישות האמריקאיות צפוי לעלות בקרוב מאוד, ועלינו להתארגן אליו כבר עכשיו.
התזה שהפכה לדעה הרווחת בקבינט המלחמה, ומשם התפשטה לפורומים נוספים, היא כי יש להסכים למה שאפשר להסכים - ובכך להרוויח זמן להמשך המלחמה. התזה הזאת גרמה לדרג המדיני בישראל לוותר מהר מדי בנקודות שבהן היה אפשר להגיע לבסיס התנגדות, ובראש ובראשונה - בסוגיית הסיוע ההומניטרי.
במקום להתעקש על כל סעיף קטן, למרוח זמן, ובעיקר - במקום להתנות את מנת הסיוע ההומניטרי בהתקדמות באירוע ההומניטרי שלנו - סוגיית החטופים - מיהרנו לציית לדרישה האמריקאית. ויתרנו ומיהרנו לתרץ את ויתורנו ברעיון כי "הסיוע ההומניטרי הוא המטבע שבאמצעותו ישראל קונה זמן לחימה נוסף".
רק שמהר מאוד התברר כי מטבע הסיוע ההומניטרי סובל מאינפלציה קשה, ובתוך זמן קצר הגענו לשטח בעייתי בהרבה, לאזור הסוגיות שבהן כבר לא נוכל לוותר. הפעם הדרישה היא ממש לא רק סיוע הומניטרי.
רשימת הדרישות הבאות כבר כוללת שיח על המשך המלחמה, שיתוף הרשות הפלסטינית בהנהגה בעזה, החזרת האזרחים לצפון הרצועה, והשיא הוא כמובן הדרישה מישראל להסכים ואף להתחייב על תהליך מדיני לקראת הקמת מדינה פלסטינית, כתנאי לכל הסדר אזורי עתידי. אלה הנקודות שכבר עלו, ובהן ישראל נמצאת מראש בעמדת נחיתות בהיבט הבינלאומי.
מנופי הלחץ מוכנים
קשה להאשים את האמריקאים באובדן פרופורציות, בחוסר הגינות או בהיעדר היגיון. הממשל בוושינגטון, שפתח את שנת הבחירות לנשיאות, זקוק להישגים שאותם הוא צריך להביא למדינות ערב, לדעת הקהל הבינלאומי, ואף יותר חשוב - לדעת הקהל האמריקאית, לאותם מצביעים דמוקרטיים שקולם כבר לא מובטח לנשיא ג'ו ביידן לנוכח המלחמה במזרח התיכון.
הסיוע ההומניטרי לעזה כבר לא נתפס כהישג אמריקאי וכוויתור ישראלי משמעותי שאפשר להציגו לדעת הקהל. ובכן, הדרישות רק עולות ותמשכנה לעלות - עד לנקודת התנגשות חזיתית. נקודת ההתנגשות הקרובה שכבר נראית באופק היא, כאמור, הדרישה האמריקאית להחזרתם של אזרחים עזתים לצפון רצועת עזה.
בשונה מסוגיית הסיוע ההומניטרי, את הנושא של החזרת התושבים לצפון הרצועה, ככל הנראה, לא ניתן יהיה להעביר - לא בקבינט המדיני־ביטחוני ולא בממשלה. החזרת התושבים לצפון עזה בעיצומה של הלחימה תיתפס אצל גורמים רבים במערכת הפוליטית כסיום המלחמה בפועל. ההחלטה תיפול בהצבעה ולא תעבור, אך הלחץ האמריקאי עשוי רק לגבור.
הפיצוץ יוביל לאיומים, וכאן לאמריקאים לא חסרים קלפים ומנופי לחץ על ישראל. החל מהסיוע הצבאי (גם זה שאנחנו רוכשים בכספנו, וגם החבילה הגדולה שהובטחה על ידי הנשיא ביידן ובינתיים תקועה בקונגרס), ועד לווטו אמריקאי במועצת הביטחון של האו"ם. בשלב מסוים ולא ממש רחוק תצטרך הממשלה בישראל לקבל החלטות קשות ולבחור בין אינטרס ישראלי אסטרטגי, גם במחיר של עימות עם וושינגטון, לבין שמירה על יחסים טובים עם ממשל ביידן, שאף הם מהווים אינטרס אסטרטגי בפני עצמו.
"הנורווגים" נותנים קרב
הרחק מאור הזרקורים ומעדשות המצלמות, מאחורי הקלעים, הרעיון להפיל את הממשלה ולהוביל לבחירות לא רק חי וקיים, אלא הולך ומתחזק. טובי המוחות (והארנקים) של תנועת המחאה עובדים שעות נוספות על מנת לגבש את צעדי ההמשך. זה קורה בשקט (כי הרי לא עוסקים בפוליטיקה בעת מלחמה), אך זה קורה כל הזמן.
התוכנית לצאת לרחובות ולשחזר ביתר שאת את המחאה של השנה שעברה בהחלט נותרה על כנה. יריית הפתיחה תינתן בהתאם למצב בחזית ולקצב שחרור המילואים. לפי ההערכות, גל המחאה צפוי להיערם ולהתעצם בעוד שבועות מספר, באזור אמצע פברואר או קצת יותר מאוחר. אם המציאות לא תפתיע, נראה המונים יוצאים לרחובות ודורשים מבנימין נתניהו לקחת אחריות ולעזוב, במקביל למעבר הלחימה בעזה לשלב מצומצם לא רק בצפון, אלא גם באזורים נוספים של הרצועה. מבחינת פעילי המחאה, אז יהיה כבר מותר להפסיק לשתוק ולחדול מלהיות ממלכתיים.
לצד הממלכתיות, או ליתר דיוק – מאחורי הקלעים של הקו הממלכתי הרשמי, במסדרונות הרחוקים של משכן הכנסת, שליחים למיניהם עובדים ללא הרף במטרה למפות את הקואליציה, בדגש על סיעת הליכוד. לאתר ולתייג כל ח"כ ממורמר וחרד לעתידו הפוליטי ולנסות להפוך אותו לשותף של משימת הקדמתן של הבחירות.
עבודת המיפוי אינה קשה במיוחד (בשונה ממלאכת השכנוע). שורה לא קצרה של חברי סיעת הליכוד שוברים את הראש במחשבות, מה יעלה בגורלם בפריימריז הבאים, בבחירות הבאות, נוכח המצב הירוד של מפלגתם בסקרים. חלקם - "הנורווגים" שנכנסו לכנסת בזכות השרים שהתפטרו לטובתם. חלקם – אלה שזכו למקומות ריאליים ברשימה, אך לא בטוחים שיצליחו לשחזר את הצלחתם גם בבחירות הבאות. כל אחד ואחת מחברי הליכוד הנחשבים ל"מתנדנדים" או ל"בעלי סיכויים נמוכים להיבחר שוב", בעיני השליחים הם "פוטשיסטים פוטנציאליים".
מגוון הפיתויים מוכר משלל תקדימים פוליטיים, ותקדימים אלה לא חסרים בתולדות הפוליטיקה הישראלית: הבטחת מקום בטוח בכנסת הבאה, תפקיד שר, סידור עבודה נאה לכל החיים. בקיצור, כל מה שהחוק אוסר איסור מוחלט אפילו לרמוז עליו בגלוי. אז איך מתגברים על מכשול חוקי בדרך למטרה פוליטית לגייס עריקים, שברגע האמת יצביעו בעד הפלת הממשלה? כדאי לבדוק בהיסטוריה הלא מאוד רחוקה, ושם למצוא פתרונות בקלות.
אומנם המגעים והגישושים נעשים בסוד ובשקט, אבל אין איום פוליטי שלא מובא בחשבון אצל נתניהו ובסביבתו הקרובה. נתניהו, חשדן מטבעו ובעל ניסיון פוליטי עשיר, מודע היטב לניסיונות הפיתוי ולמאמצי גיוסם של הפוטשיסטים הפוטנציאליים. בדיוק מהחשש להתארגנות כזו נולד לאחרונה הרעיון להחזיר לכנסת חלק מהשרים שהתפטרו במסגרת החוק הנורווגי.
בינתיים, בלון הניסוי עם השר עמיחי שיקלי לא ממש עבד: מספר חברי כנסת נורווגים התארגנו במהירות מעוררת השראה, ועדכנו את מי שצריך בלשכת רה"מ כי ימנעו חזרה לממשלה מכל שר שיתפטר כדי להעיף אחד מהח"כים הנורווגים. הניסיון כשל, שיקלי עצר את ההליכים, ולפי שעה לא ממהר לחזור לכנסת.
הרעיון שנשקל כעת, נוכח התארגנות הח"כים הנורווגים, הוא התפטרות קולקטיבית, במכה אחת, של לפחות חמישה שרים נורווגים מתוך התשעה המכהנים היום מטעם הליכוד. כך אפשר, תיאורטית, להתגבר על ההתארגנות הנגדית של חברי הכנסת הנורווגים. זאת משום שקבוצת שרים שתתפטר תוכל להצביע בכנסת בתור ח"כים בעד ההחזרה של עצמם לשולחן הממשלה - ובכך תשלח הביתה את הח"כים שמעוררים חשדות בסביבת רה"מ.
הבעיה היחידה של הרעיון המקורי היא, כרגיל, חוסר אמון טוטלי השורר בשורות הליכוד. במצב הלא יציב עד מאוד של הממשלה המכהנת, השרים מעדיפים לשמור על מקומותיהם ליד שולחן הממשלה, כי אין לדעת אם התרגיל יעבוד, ואם התפטרות זמנית לא תהפוך לעובדה מוגמרת ללא דרך חזרה.
יש לציין כי חוסר האמון הוא דו־סטרי. גם נתניהו לא סומך כמעט על איש. במציאות של היום יש לו יותר מדי שאלות ללא תשובות: האם ומתי גנץ יעזוב את ממשלת החירום? האם הגורמים המעוניינים בהפלת הממשלה יצליחו לממש את מזימתם ולגייס עריקים בשורות הליכוד? והאם - אם וכאשר כל זה יקרה - גדעון סער יקבל החלטה להישאר בממשלה או שמא יעזוב יחד עם גנץ? לעת עתה לא רק לנתניהו ולאנשיו אין תשובות לשאלות הנ"ל. סביר להניח שההחלטות טרם התקבלו, והמהלכים טרם הושלמו. הרי בינתיים לא מדברים פוליטיקה, כי המלחמה נמשכת.