האם אנחנו יותר מדי רוצים לנצח? | שמואל רוזנר

בשכונה שאני גר בה בתל אביב, במרחק נוח מהבית, מתאים בדיוק לטיול קצר עם הכלבה, ישנה כוננית של מדפים. הכוננית עומדת ברחבה, ליד גינת המשחקים, ואזרחים טובים באים אליה מעת לעת כדי להשאיר ספרים ולקחת ספרים. תמיד מעניין לראות על מה אזרחים מוותרים, ותמיד מעניין לחפש מציאות. בדרך כלל יש הרבה ספרי מתח, ולא מעט סיפורת, כולל, לפעמים, ממש מהזמן האחרון, ואפילו רבי־מכר.
אני מחפש מציאות אחרות: ספרי עיון שקשה למצוא.

כמו זה שמצאתי השבוע, זנוח ללא מתעניינים אחרים: "אסטרטגיה של גישה עקיפה", מאת בזיל לידל־הארט, תיאורטיקן צבאי בריטי שהשפיע רבות על מלחמת השריון במאה ה־20, כולל על הגנרלים הגרמנים שהביסו את המערב במחצית הראשונה של מלחמת העולם השנייה. משנתו בשורה אחת: לעולם אל תתקוף את האויב באופן שהוא מצפה לו. הטרוריסטים של חמאס הטיבו, לאסוננו, ליישם אותה.

יש לי עותק באנגלית, אבל הספר בעברית, בתרגומו הישן של איש הצבא, המחנך וההיסטוריון אלחנן אורן, שימח אותי. הוא משנת 1956, כך ששפתו קצת מיושנת. אבל תמיד נחמד להיזכר בספר הזה, ותמיד אפשר למצוא בו משהו אקטואלי. "המטרה במלחמה", כתב לידל־הארט בתרגום הזה, "היא מצב שלום טוב יותר – ולו רק מנקודת ראותך־אתה. מכאן שחיוני כי מלחמה תנוהל מתוך התחשבות מתמדת בשלום שאליו הינך שואף. דבר זה חל הן על אומות תוקפניות השואפות להתפשטות, והן על האומות שוחרות השלום הנלחמות רק לשם אבטחת קיומן – אף כי השקפותיהן בדבר משמעותו של המשפט 'מצב שלום טוב יותר', שונות הן מאוד זו מזו".

לידל־הארט מבחין בין שלושה מצבים, בין השאר כאשר הוא מבקר בחריפות, אולי קצת מוגזמת, את קודמו הגדול קרל פון קלאוזביץ'. ישנה הטקטיקה הצבאית. ישנה האסטרטגיה – שהיא מורה הדרך לניצחון במלחמה. וישנה האסטרטגיה־רבתי (בתרגום מעודכן יותר הייתה מכונה מן הסתם "אסטרטגיה גדולה"), שתכליתה השגת שלום טוב יותר מזה שקדם למלחמה. כנספח לספר העברי צורף מאמר של רב־אלוף יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל. על "דבקות במטרה" כתב במאמרו כך: "המטרה חייבת להיות אחת, אבל השיטה להשגתה – אם ברצוננו לדבוק בה בכל מחיר – חייבת לכלול אלטרנטיבות". והוא מסביר: "אם יקרה כך... אזי כך... אם יקרה אחרת... אז...". הרצי הלוי, רמטכ"ל צה"ל ה־23, מן הסתם יסכים שזו עצה שעודה בתוקף.

בכל מחיר

עד כמה אתם רוצים שישראל תנצח במלחמה? לידל־הארט מזהיר לא להגזים בזה. לא להתיש את הכוחות במרדף שווא אחר ניצחון שאינו בר־השגה. כמובן, לשם כך יש לדעת מהו ניצחון בר־השגה. לא לוותר מהר מדי (כמה ישראלים כבר נטו להשיא עצה כזאת השבוע), וגם לא להיגרר לאט מדי (כפי שקרה ללא מעט מדינות, כולל ישראל).

ישראל עוד לא הפסידה. היא גם עוד לא ניצחה. בינתיים, בציבור ניכרים סימנים של ערעור הביטחון ביחס לשאלה אם תנצח. אבל לא תמיד ברור למה הם מתכוונים בזה, משום שלא תמיד ברור מה ישראל תראה כניצחון. בכל מקרה, את זה נעזוב כרגע. זה לא הנושא. הנושא הוא הרצון לנצח – כמה הוא חזק – ומולו הרצון לשמור על עקרונות חשובים אחרים, גמישים יותר או פחות מול הרצון החזק. בטבלה המצורפת אנחנו מציגים שלושה סקרים משלוש שנים. הוצגה בהם שאלה דומה, אבל לא בנוסח זהה, ובעיקר, לא עם אפשרויות זהות לתשובה. השאלה היא על מלחמה ועל עקרונות: כאשר צה"ל יוצא לקרב, מה צריך להיות סדר העדיפויות שלו.

בספירה גסה של אפשרויות, יש שלוש: יש אפשרות שרק הניצחון חשוב. יש אפשרות שהניצחון חשוב, ולצדו דברים נוספים, כמו שמירה על חיי חפים מפשע, גם מאזרחי האויב. יש אפשרות שהניצחון פחות חשוב משמירה על חיי חפים מפשע. כמובן, מהשלוש האלה אפשר לגזור גם תת־אפשרויות. זה מה שקורה בסקרים שאנחנו מציגים כאן: בסקר אחד יש שלוש אפשרויות, באחד ארבע, באחד חמש. זה משפיע על התוצאות.

גם המציאות משפיעה על התוצאות. ברור שאין דומה שאלון משנת 2021, לשאלון של נובמבר 2023. בשנת 2021 הייתה כאן המתיחות הביטחונית השגרתית. בנובמבר 2023 ישראל הייתה בעיצומה של מלחמה קשה, לאחר שקיבלה מכה קשה. לכן, כששואלים ב־2021 אם מטרת צה"ל היא "לנצח ולא חשוב איך" וכששואלים עכשיו אם מטרת צה"ל היא "לנצח ולא חשוב איך", השאלה אולי אותה שאלה, והעיקרון אולי אותו עיקרון, אבל המציאות אחרת, הסנטימנט אחר. שימו לב איך בשני הסקרים, של 2021 ושל 2022, רק מיעוט לא גדול (14%, 17%) בחר באפשרות של ניצחון כחזות הכל. "לנצח ולא חשוב איך", או, בניסוח מפורש יותר, "להשיג את מטרת המבצע גם במחיר של פגיעה בחפים מפשע".

בשני הסקרים הללו רוב המשיבים בחרו באפשרות שמשלבת שאיפה לניצחון ושמירה על עקרונות מוסריים חשובים. "להילחם כדי לנצח, תוך השתדלות לא לפגוע בחפים מפשע". זו איננה אמירה שאסור לפגוע בחפים מפשע, זו בוודאי איננה אמירה ששמירה על חפים מפשע חשובה מהשגת יעדי הפעולה הצבאית. זו אמירה על מטרה – ניצחון – ועל מטרה משנית – השתדלות לא לפגוע במי שלא צריך. זו אמירה מותאמת היטב למדיניות של ממשלת ישראל ושל צה"ל.

האמירה הזו כנראה קצת פחות מובנת מאליה עכשיו. אבל הסקר מתעתע. שיעור המשיבים "לנצח, תוך השתדלות לא לפגוע בחפים מפשע" צנח. מסביבות 70% לסביבות 50%. עדיין הקבוצה הגדולה ביותר, אך לא בפער גדול. 46% בחרו באחת מהאפשרויות "לנצח ולנקום, כולל פגיעה בכמה שיותר מתושבי עזה", שיש בה קריאה מפורשת לפגיעה בחפים מפשע (או הנחה סמויה שאין בעזה חפים מפשע, כולל תינוקות בני יומם), או באפשרות "לנצח ולא חשוב איך" (33%), שיש בה מידה של התעלמות מהעיקרון של "השתדלות" לא לפגוע בחפים מפשע.
האם הישראלים רוצים לפגוע בחפים מפשע? הם אף פעם לא רצו, וגם עכשיו לא רוצים (מלבד מיעוט קטן). האם לישראלים אכפת שנפגעים חפים מפשע? בעניין הזה נדמה שחל שינוי: חלק ממי שפעם היה להם אכפת, איבדו את האכפתיות. הסיבות מובנות, הנסיבות מובנות, אבל צריך לשים לזה לב. כי יש לכך חשיבות.

לבחירה להתעלם משאלת החפים מפשע בשורות האויב יכולות להיות לפחות שתי סיבות. האחת – הדם הרותח שמערפל את הראייה ומטשטש את הגבולות המוסריים. זו תופעה טבעית, שלא צריך למהר מדי לגנות אותה. כעס הוא רגש חשוב, שיש לו תפקיד בנסיבות הנוכחיות. הביטו בגבורה, בהקרבה, של חיילי צה"ל. הם כועסים. וטוב שהם כועסים. ובצדק הם כועסים. וחשוב שהאויב יידע שישראל מסוגלת לכעוס, וכאשר היא כועסת היא מתירה את הרסן ופועלת באגרסיביות. חשוב שהאויב יביא בחשבון את הכעס הפוטנציאלי הזה.

יש גם סיבה אפשרית שנייה להתעלם משאלת החפים מפשע: היא מאפשרת לנו להילחם. היא מסירה מדרכנו הסחת דעת, שאינה הולמת את שעת החירום שאנחנו נמצאים בה. טוב שחיילי צה"ל כועסים. טוב שהם מרוכזים במשימה, וכאשר מעמיסים עליהם מטלה נוספת, חורגת מהמשימה, כמו הקדשת תשומת לב מיוחדת להימנעות מפגיעה בחפים מפשע, אנחנו מסיחים את דעתם, מוסיפים להם עומס קוגניטיבי שיכול להשפיע על החלטות שצריכות להתקבל בשבריר שנייה. רגע של היסוס לפני שיורים, רגע של התלבטות לפני שמשליכים רימון.

ויש כמובן גם הרבה סיבות לא להתעלם משאלת החפים מפשע. יש סיבות מוסריות – כי חפים מפשע הם חפים מפשע. יש סיבות חברתיות – כי חברה שמאבדת את הרגישות המוסרית שלה היא חברה פחות טובה. יש סיבות מדיניות – כי ישראל זקוקה לבעלות ברית שחשוב להן לוודא שהיא מדינה שערכיה דומים לערכיהן. יש סיבות מבצעיות – ההיסוס לפני לחיצה על ההדק מונע פגיעה בחפים מפשע, ומונע גם פגיעה של כוחותינו בכוחותינו, או בשבויינו.

השורה התחתונה: החיים הם מטוטלת, וגם העקרונות מטולטלים איתם. ישראל צריכה להילחם כדי לנצח, אבל כן חשוב איך. חשוב שתעשה כל מה שצריך כדי לנצח. וחשוב שלא תעשה שום דבר שלא צריך כדי לנצח. וחשוב שתזכור מי האויב שלה, וכמה הוא אכזר. וחשוב שתזכור גם מי היא, וכמה היא לא כמו האויב שלה.

הכי בטוח שיש

באופן כללי, העולם הוא לא מקום בטוח. לא תמיד, ולא לכולם. בני אדם מצפים ליציבות ולביטחון, המציאות מאתגרת אותם. פעם ברעידת אדמה, ופעם במגיפה. פעם בהתקוממות פוליטית, ופעם במשבר כלכלי. כאשר שואלים אזרחים אם המדינה שלהם היא מקום שהם מרגישים בו בטוחים, נקודת התצפית שלהם היא שקובעת את התשובה: בטוחים באיזה מובן – כמו שהם מצפים להיות בטוחים? או כמו שבני אדם אחרים במקומות אחרים בטוחים? או כמו שהוריהם או סביהם היו בטוחים?

קחו את הישראלי הממוצע: הוא בוודאי בטוח יותר כאן מכפי שסבתא שלו הייתה בטוחה במרוקו או בפולין. הוא כנראה בטוח יותר מכפי שאבא שלו היה בטוח, בהנחה שאביו התבגר בתקופה שבה ישראל עוד הייתה קטנה וחלשה. הוא בטוח יותר כמעט מכל אוגנדי או ברזילאי או בנגלדשי. אם הוא אומר שאינו בטוח – ההשוואה היא לא למציאות אחרת, של זמן אחר או של מקום אחר. ההשוואה היא לציפייה. וציפייה היא דבר משונה: ככל שמתרגלים לטוב, כך מצפים לעוד יותר טוב.

האם ישראל היא מקום בטוח? תוחלת החיים בישראל גבוהה יחסית לזו שברוב מדינות העולם. יותר מאשר בארגנטינה, בהונגריה, באקוודור, בהודו, בהולנד. זה אמור להצביע על מידה של ביטחון. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מקיימת שגרה של סקרי "ביטחון אישי". באחרון שבהם התברר ש"תחושת הביטחון הגבוהה ביותר באזור המגורים נצפתה בבני ברק ובפתח תקווה (91.9% ו־91.8% בהתאמה), ואילו האחוז הנמוך ביותר נצפה בבאר שבע (74.5%)".

אם תשוו את הנתונים הללו לנתונים על ביטחון אישי בערים מסוימות, כמו אוסלו, אנקרה, ונקובר, מילנו, פריז, תגלו שהם די גבוהים. כלומר, לא מעט ישראלים חשים בטוחים. כמובן, כאשר ישראלים נשאלים אם הם מרגישים בטוחים בעירם, או בטוחים כשהם הולכים בחשיכה, התשובות שלהם מתייחסות לביטחון אישי מול חשש של אלימות מקומית, פשיעה, בריונות, דברים כאלה. תל אביב היא באמת עיר בטוחה. ברוב השכונות שלה לא מפחיד (לגברים) ללכת לבד בלילה.

שאלה המבקשת לבחון אם ישראל היא "המקום הכי בטוח בשביל יהודים... למרות המצב הביטחוני" היא כמובן שאלה מסוג אחר. זו לא שאלה על פשע ובריונות, על איכות חיים במובן היומיומי, אלא שאלה על טרור ומלחמות. זו לא שאלה על איום פנימי, מסוג של כמה נעים ללכת לבד בלילה, אלא שאלה על איום חיצוני, מסוג של עד כמה הישראלי מרגיש שהוא עלול להירצח על ידי טרוריסטים, להיחטף, להיפגע מרקטה, להידרש להילחם על חייו. שאלה שיש לה נגיעה להערכת יכולתה העתידית של ישראל לשרוד. יש לא מעט ישראלים שחייהם בטוחים לגמרי ביומיום שלהם, הם יושבים בבתיהם בלי הפרעה או מטרד, ובכל זאת מרגישים שישראל היא לא מקום בטוח, ובטח שלא "הכי בטוח".

לא מעט? נתקן: בעצם די מעט. מה שמחייב הסבר. המרכז לאימפקט יהודי (CJI) ומכון גיאוקרטוגרפיה שאלו בסקר על מצב הביטחון שישראל מספקת, וגילו דבר משונה: שיעור הישראלים שמרגישים שישראל היא המקום הכי בטוח ליהודים בעולם דווקא עלה מאוד השנה. עלה אחרי 7 באוקטובר, עלה אחרי הטבח המחריד בעוטף, עלה אחרי שניתכו רקטות על הצפון, אחרי שיישובים פונו, אחרי שחטופים הופקרו.

נכון שזה משונה? בואו נביט בשאלה ובנתונים בניסיון להבין. נתחיל בשאלה: זו שאלה לא טובה. כבר כתבנו כאן יותר מפעם אחת ששאלות בסקרים צריכות להתייחס למרכיב אחד בלבד, ולא לשניים או שלושה, כי אם הן מתייחסות ליותר ממרכיב אחד, אז לא ברור על מה התשובה.
במקרה שלנו, השאלה הייתה אם המרואיינים מסכימים או לא מסכימים עם האמירה: "המקום הכי בטוח בשביל יהודים הוא ישראל למרות המצב הביטחוני ולכן על יהודי התפוצות לעלות לארץ". למה השאלה לא טובה? כי ההסכמה היא לא עם דבר אחד, אלא עם שניים. הראשון – ישראל היא המקום הכי בטוח ליהודים; והשני – על יהודי התפוצות לעלות לארץ. השאלה אינה מאפשרת לי להסכים עם החלק הראשון (הכי בטוחה) אבל לא עם השני (אבל הם צריכים לעלות), או לא להסכים עם הראשון (הכי בטוחה) אבל דווקא כן עם השני (צריכים לעלות).

אז השאלה לא טובה. בפעם הבאה כדאי שתהיה יותר טובה. ומצד שני, זו שאלה שכבר נשאלה בשנים קודמות, בנוסח הזה, ולכן יש למה להשוות אותה. בשנת 2020 76% מהמשיבים (יהודים בישראל) הסכימו שישראל הכי בטוחה ליהודים (ולכן צריך לעלות), בשנת 2022 השיעור עלה ל־82%, והשנה – אחרי פתיחת המלחמה – בשאלון של דצמבר 2023 – 87% הסכימו עם האמירה הזאת. איך זה יכול להיות? איך ייתכן שהתחושה שישראל היא הכי בטוחה דווקא התחזקה השנה? הנה שלושה הסברים אפשריים: אפשרות ראשונה – הישראלים קצת הזויים ולא בדיוק יודעים איפה הם חיים. זו אפשרות מפתה, אבל היא לא מסבירה את העלייה בין שנת 2020 לשנת 2023. אלא אם נוכל להסביר מדוע נעשינו פתאום יותר הזויים.

אפשרות שנייה – למלחמה יש אפקט פסיכולוגי שגורם לנו להתעקש על האתוס הציוני יותר מבעבר, ולהתעקש שלמרות הכל, כאן הכי בטוח. כלומר, גם אם אנחנו לא באמת חושבים או מרגישים כך, אנחנו מרגישים צורך לומר כך, לעצמנו ולסוקרים, כחלק מההשתתפות שלנו בעיצוב נרטיב ישראלי שהולם זמן של מלחמה.

אפשרות שלישית – עם כל מה שקורה כאן, אנחנו שמים לב גם למה שקורה בחוץ. נוסח השאלה מאלץ אותנו לעשות זאת, כי היא מדברת במפורש על המקום הכי בטוח "בשביל יהודים". האם ישראל היא מקום בטוח? אולי לא. אבל האם יש מקום בטוח יותר ממנה ליהודים? זו כבר שאלה אחרת. האנטישמיות מרימה ראש, בקמפוסים יש תחושת מחנק, הרטוריקה של קבוצות ומנהיגים מהדהדת קולות מימים אפלים. אז אולי השתכנענו: בלי קשר לאסון שמתחולל כאן, בישראל עדיין יותר בטוח ליהודים, כי כאן הם לפחות יכולים לאחוז בנשק ולהגן על עצמם.

ההנחה שלי היא שהנתונים משקפים את האפשרויות השנייה והשלישית. ויש בזה משהו מעצים ומייאש גם יחד. האפשרות השנייה (אפקט פסיכולוגי) מגלמת חיזוק של ההזדהות שלנו עם ישראל, עם החזון הציוני, עם האתוס היהודי. האפשרות השלישית (מה שקורה בחוץ) מגלמת הבנה שהחיים כיהודים, כציונים, הם בהגדרה פחות בטוחים. הם בהגדרה חיים של ציפיות יותר נמוכות. עובדה: המקום הכי בטוח ליהודים הוא המקום הזה, שבו מתעופפות רקטות, שבו חיילים מחרפים את נפשם, שבו חטופים לכודים ללא מוצא. המקום הכי בטוח ליהודים הוא המקום שבו מתנהלת מלחמה כבר יותר ממאה שנים. לא בטוח שהנתון שמשקף עמדה כזאת הוא נתון אופטימי.

השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, מהספר "אסטרטגיה של גישה עקיפה" מאת ב.ה לידל־הארט, ובסקרי המכון למדיניות העם היהודי, המכון לדמוקרטיה והמרכז לאימפקט יהודי.
[email protected]