אחרי כמעט 100 ימי לחימה, הזמן עובד לרעת צה"ל, שאומנם רושם הישגים טקטיים בשטח - אבל לא בנושא החטופים או בחיסול בכירי חמאס • זו העת של ישראל לשנות את הגישה, לקחת יוזמה ולהעביר למתווכים המצרים הצעה לעסקה נוספת • וגם: הגעה לרפיח צריכה להיות בתוכנית, רק שזה ייקח עוד זמן.
השעון של חמאס הולך ואוזל: צה"ל קרוב להיכנס גם לרפיח | טל לב רם
המשפחות קראו לחטופים באמצעות רמקולי ענק על הגבול: "אל תתייאשו"
זו המתווכת: האם קטאר ידעה מראש על מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר?
כמעט 100 ימים מלאו למלחמה בעזה ולחזית הצפונית מול חיזבאללה – ומדינת ישראל ממתינה לתפנית אסטרטגית שעדיין לא הגיעה. שחרור החטופים והגעה לבכירי חמאס בח'אן יונס עשויים לספק את התפנית הנדרשת. צה"ל צובר אומנם שורה של הישגים טקטיים ומבצעיים בזירה הצפונית והדרומית, אבל אלה אינם מתכנסים עדיין להישג אסטרטגי, שיש בו כדי להצביע על התקדמות משמעותית בדרך לעמידה במטרות המלחמה.
למלחמה כמו זו המתנהלת בעזה, אומרים בצה"ל, יש צורך בזמן וסבלנות. אבל זמן במלחמה הוא מצרך יקר מאוד: הפערים מול הממשל האמריקאי הולכים ומעמיקים, הביקורת הבינלאומית מחריפה ואתגרי ההסברה הישראלית רק הולכים והופכים מורכבים יותר. מבחינת חמאס, שרידות ההנהגה הבכירה, המשך הלחימה בשטח וגביית מחיר מהווים כרגע את ההישג הנדרש. הישרדות ומניעה מצה"ל עמידה במטרות המלחמה הם מבחינת צמרת חמאס שם המשחק כרגע.
חלק מהמערכה הזו הוא מערכה על התודעה. גם חידוש ירי הרקטות מצפון הרצועה מאז שצה"ל הוציא את הכוחות משכונות העיר עזה הוא חלק מאותה התפיסה. הזמן שעובר והלחץ שמפעיל צה"ל כרגע בח'אן יונס, מעל ובעיקר מתחת לקרקע, לא הופך עבור חמאס את המשימה הזו לקלה יותר. הפגיעה בגדודי חמאס, בתשתיות ובנכסי חמאס המבצעיים, גם במרכז ובדרום הרצועה, הולכת וגוברת. עם זאת, הזמן שעבר עד עכשיו מבלי שהלחץ הצבאי בחודש האחרון, בעיקר סביב ח'אן יונס, הוביל בשלב הזה להתקדמות בנושא החטופים הישראלים או לתפנית אסטרטגית אחרת, עובד לרעתה של ישראל.
ההצעה הקטארית שנידונה השבוע בקבינט לשחרור החטופים והגליית בכירי חמאס, תמורת סיום המלחמה ועסקת אסירים, אינה נתפסת בשלב הזה במערכת הביטחון כעסקה בעלת סיכוי אמיתי למימוש. ישראל לא צריכה הצעות מצד המתווכים, ולאחר כמעט 100 ימים של מלחמה נראה כי היא יכולה להיות בצד היוזם שיכול להעביר את הצעתו למצרים גם בלי לפרסם זאת פומבית. בתוך מלחמה ארוכה, שבה גם להיבטי התודעה וההסברה חשיבות, גם סירוב של חמאס להצעה ישראלית יכול להיות בעל ערך.
בצמרת המדינית־ביטחונית אצלנו ראו עד לאחרונה כביטוי של חולשה, הצעה שתגיע באופן חד־צדדי מישראל למתווכים, כאילו ישראל היא זו שרודפת אחרי חמאס, שלכאורה מתנהג כמי שיש לו זמן. לאחר 100 ימים של מלחמה, וכשעוד ימים ארוכים לפנינו, נראה כי הגיע הזמן לבחון את התפיסה הזו מחדש ולגלות יוזמה - לצד המשך המאמץ המבצעי בשטח.
הציבור מתרגל לחשיפות
ככל שהמלחמה נמשכת, הולכת ומתקבעת מציאות חדשה בישראל של שגרת מלחמה. כ־200 אלף ישראלים שנעקרו מביתם ביישובים הסמוכים לרצועת עזה וגבול הצפון מושפעים ממנה באופן ישיר ויומיומי, וכך גם המשפחות הרבות שיקיריהן בסדיר ובמילואים נלחמים כבר שלושה חודשים. שגרה היא גם לא המילה שבה ניתן לתאר את המציאות החדשה והקשה של המשפחות השכולות ומשפחות החטופים, או הורים ובני זוג ללוחם שנפצע בשדה הקרב וזקוק עכשיו לשיקום ארוך. מבחינת כל האנשים והמשפחות הללו, את המציאות החדשה שהם חיים היום בוודאי לא ניתן לאפיין כשגרה, אבל עבור מרבית האוכלוסייה וברוב האזורים בישראל, למתבונן מהצד קשה לזהות כי מדינת ישראל היא מדינה במלחמה.
שגרת המלחמה וההתרגלות אליה מקשות גם על צה"ל בהסברת הישגיו בשדה הקרב. הקשב למתרחש בתוך הרצועה הולך ויורד, וברוב המקרים הוא עולה חזרה, לצערנו, רק בעקבות אירוע קשה שמתרחש בשטח, אירוע רב־נפגעים וכדומה. עם האתגר הזה מנסה צה"ל להתמודד, בין השאר בהכנסת עיתונאים לרצועה.
לאחר כמעט 100 ימים של מלחמה, חשיפת נכנסי חמאס מתחת לאדמה, שתפסו בתחילה כותרות ראשיות ויצרו הד ציבורי, כבר הפכו לעניין של הרגל ודבר מובן מאליו. סף ההתרגשות, גם בציבור הישראלי, כעת גבוה הרבה יותר. יש תהליך של התרגלות למצב קבוע ומעט סטטי, שקצב ההשתנות שבו הוא אִטי וגם לא מפתיע. לאחר יותר משלושה חודשים במלחמה נראה כי גם הציבור מחפש את התפנית האסטרטגית. הוא כבר לא מסתפק רק בחבילה מלאה של הישגים טקטיים מבצעיים במלחמה מול חמאס, שבהם זכה צה"ל ביושר בתפקוד היחידות והכוחות בשטח במלחמה באחד האזורים המורכבים ביותר לניהול מלחמה של צבא מערבי סדור, אל מול ארגון טרור שפועל בעקרונות לחימה של גרילה מעל ומתחת לקרקע.
הביקור השבוע באל־בורייג' ובפאתי מחנות המרכז האחרים נוסייראת ואל־מע'זי הותיר עליי רושם רב - מקצועית ורגשית. זו התרשמות מקרוב מפס הייצור התעשייתי הצבאי המרשים שבנה חמאס מעל 15 שנה, ללא הפרעה משמעותית מצדה של ישראל. מפעלי נשק לייצור רקטות וחומרי נפץ מעל ומתחת לקרקע, המוצבים בצומת מחנות המרכז, שחולש על ציר סלאח א־דין, מהצירים המרכזיים של רצועת עזה, מצפון הרצועה ועד דרומה, ציר טנצ'ר המפורסם, כפי שכונה במפות הקוד של צה"ל. בין המפעלים התעשייתיים לאורך הציר הזה, חנויות בגדים ובתי מגורים עניים.
מפעלי הנשק שהקים כאן חמאס לא מביישים פסי ייצור של תעשיות ביטחוניות. את הסדר והארגון שמאפיין מפעלים ותעשיות נשק בעולם, החליף חמאס בניהול ובתפיסה מבצעית של שרשרת ייצור שלמה - שלצד פיתוח אמצעי הלחימה נדרשת להיות מבצעית, סמויה ומוגנת מהעין והתקיפות הישראליות. מה שאולי התחיל במעבדות מפעלים ומחרטות מחתרתיות הפך עם השנים לפס ייצור מתוקתק, שבו החלקים הפחות חשובים אך התעשייתיים יותר, כמו יצירת גוף הרקטות, מבוצע מעל האדמה, אבל תהליכי הייצור החשובים והרגישים, האחסון לעתים ואף חלק ניכר משינוע הרקטות, מתבצעים מתחת לאדמה.
שני מכתשים גדולים נמצאים בלב המתחם רחב הידיים, שריד לתקיפה אווירית של מטוס קרב שבוצעה במהלך המלחמה. הם ממוקמים כ־50 מטר בלבד מאחד מפירי המנהרות המרכזיים באזור שמוביל היישר לתוך המפעל שבו ייצרו את חומרי הנפץ. הם ממחישים היטב את ההבדל שבין היכולת לפגוע מהאוויר במפעל חשוב כמו זה, ליכולת להשמיד אותו כאשר אתה מגיע אליו עם כוחות על הקרקע.
חקירת המנהרה שבה מוקם המפעל ממחישה עוד יותר את הסיפור שסיפרנו לעצמו פעם אחר פעם במהלך מבצעי צה"ל ברצועה, כאשר מטוסי הקרב תקפו מפעלי נשק ומחרטות או נכסים אחרים מעל הקרקע. מבחינת חמאס, גם כאשר הסווה אותם ושתל אותם בלב אוכלוסייה אזרחית, מה שנמצא מעל הקרקע היה הנכסים הפחות חשובים. ממחקר המנהרות וממבוכי העיר התחתית של עזה שנמצאים בשטח, אפשר רק להתחיל להבין כי עבור חמאס התווך התת־קרקעי אינו רק כלי מלחמה, אלא המהות הכמעט מלאה של היכולות הצבאיות שלו. גם כאשר מדובר בנכס חשוב של חמאס שנמצא מתחת לקרקע, הוא מצויד בהתאם בדלתות הדף כבדות, כך שגם אם חיל האוויר תוקף את תת־הקרקע וגורם לנזק - מדובר בנזק מוגבל מאוד, שניתן לשקמו באופן מהיר.
רוצה לומר שבמידה רבה ניתן להניח שבמהלך השנים, גם אם לא מתוך כוונה, צה"ל הפריז במידת הפגיעה שלו בהתעצמות חמאס ובעוצמת הפגיעה, לכאורה, בתקיפות ממטוסי הקרב במה שהוגדר בזמן אמת כמטרות אסטרטגיות, בעיקר בתחום הייצור ואחסון אמצעי הלחימה. סיפור מעשה שסיפרנו בעיקר לעצמנו.
הלוחמים מרימים גבות
המפגש עם הלוחמים בשטח מרתק, המוטיבציה ותחושת צדקת המלחמה ממשיכות להיות גבוהות. גם עבורם, אנחנו העיתונאים סוג של אטרקציה, מפגש קצר עם האזרחות שבחוץ לאחר שלושה חודשים של מלחמה. הם מתקשים להבין, ובצדק רב, את הפער שבין תחושת ההצלחה שלהם בקרבות בשטח מול מחבלי חמאס והישגים מובהקים כמו חשיפה והשמדה של מוצבי חמאס ורשת מפעלים תעשייתיים של ייצור ואחסנת רקטות ארוכות טווח, מרגמות, כטב"מים חומרי נפץ - לבין התחושה הרווחת בשיח הציבורי בחוץ של סטטיות מסוימת ומרחק רב מהשגת המטרות האסטרטגיות של המלחמה.
בצה"ל מאמינים כי פעולה שיטתית להשמדת היכולות הצבאיות של חמאס היא שתוביל בסופו של דבר להישג המצטבר, כאשר הפעם - לעומת מבצעים קודמים - הנוכחות בשטח והשמדת אתרים אסטרטגיים של חמאס, דוגמת מפעלי הנשק של חמאס במחנות המרכז, יובילו בסופה של המלחמה לפגיעה דרמטית ביכולות של חמאס לשקם את כוחו הצבאי.
בדרך החוצה מפיר מפעל הנשק שנמצא במבנה, אנחנו מספיקים לשוחח עם הלוחמים בחוץ. במקביל, לוחמי ההנדסה נערכים לפיצוץ המפעלים התת־קרקעיים. דבר לא מכין או רומז לאסון שיתרחש כאן בעוד כחצי שעה, כאשר ביציאתנו מהאזור הזה, שנמצא באחריות צוות הקרב של חטיבה 188, לגזרה השכנה של צוות הקרב של חטיבת גולני, אנחנו מבחינים בלוחמי הנדסה מביאים את הציוד הנדרש לקראת פיצוץ המתחם. זה יקרה ק"מ בלבד משם, בפאתי מחנה מע'אזי, שם נמצאה מעל הקרקע מחרטת הטילים והמרגמות הגדולה ביותר שנחשפה עד עכשיו בעזה, ובמבנה אחר נמצאו רקטות ארוכות לטווחים של כ־120 ק"מ, שמחבלי חמאס לא הספיקו עדיין להוריד לפיר התעשייתי שנמצא במבנה.
כאשר אנחנו מסיימים את הסיור הקצר, רגע לפני שעולים חזרה עם לוחמי סיירת גולני במילואים שמלווים אותנו לנמ"רים ומשם חזרה לישראל, נשמע הפיצוץ הראשון ואחריו הפיצוצים הגדולים, ופטריית עשן גדולה ושחורה עלתה השמיימה. שאלות לגבי סיבת הפיצוץ מקבלות מהר תשובות כואבות. בשיח תמונת המצב והפקודות שמתנהל בקשר, כאשר אנחנו כבר נמצאים בתוך הנגמ"ש, בקור רוח מדווח בקשר על אר"ן (אירוע רב־נפגעים). כבר בשלב הראשון מעריכים המפקדים כי מדובר בתאונה מבצעית קשה, ולא בתוצאה של פעולת אויב. רק מאוחר יותר בתחקירים יתברר עד כמה מדובר בצירוף מקרים נדיר, שהוביל לפיצוץ המטענים שהוכנו להשמדת המפעל התת־קרקעי, כאשר הכוחות בשטח עדיין עבדו להכין אותם.
הקו האדום המצרי
ח'אן יונס, כמאמץ המרכזי של צה"ל כעת, היא זירת מלחמה מורכבת עוד יותר. את הפעולה של צה"ל כאן קשה עוד יותר להסביר, מכיוון שמה שקורה למעלה עם החטיבות שנלחמות עם מחבלים מעל הקרקע ומאבטחות את הלוחמים שלנו, שנמצאים מתחת לקרקע, כי הסיפור האמיתי מתרחש מתחת לאדמה. כאשר דובר צה"ל מתייחס לעדויות שנמצאו על החזקת חטופים ישראלים בתנאים קשים, יש סיכוי סביר להניח כי הוא רומז על כלובי ברזל שכנראה נמצאו למטה ובהם הוחזקו חטופים ישראלים בתנאי מאסר קשים. מתחת לאדמה נמצאו ממצאים נוספים הקשורים לחטופים - דנ"א ואפילו בקבוקים של תינוקות.
סביר להניח כי לוחמי צה"ל התקדמו כבר עשרות ק"מ בודדים מתחת לאדמה, בתנועה אטית ומאובטחת - ולכן הפעולה הזאת לוקחת זמן. הכניסה הפיזית של הלוחמים אל תוך המנהרות תוך כדי לחימה הייתה סוגיה שנמצאה בוויכוח ובדילמה מאז תחילת התמרון בעזה. המציאות בשטח, ובמיוחד בח'אן יונס, לא הותירה ברירה. הדרך אל החטופים ובכירי חמאס עוברת דרך מבוך המנהרות. פעולות קודמות בצפון הרצועה סיפקו את הביטחון הנדרש של הקצונה הבכירה באמונה ביכולת של היחידות המיוחדות לעמוד באתגר המורכב. הכוחות מתקדמים, אבל גם חמאס בהתאם מנהל מבחינתו קרב נסיגה. את זאת ניתן להבין מכך שהלוחמים שלנו הגיעו למקום שבו הוחזקו חטופים, אך כעת כבר אינם שם.
כ־160 ק"מ של מנהרות חפר חמאס באזור ח'אן יונס, ומכאן שלצד ההתקדמות של הלוחמים מתחת לאדמה, פתרון תשבץ המנהרות טרם הושלם. לפיכך, מוקדם להעריך כי צה"ל מתקרב לשים את ידיו על יחיא סנוואר ומוחמד דף, וצריך גם להביא בחשבון אפשרות של בריחה לכיוון רפיח. אפרופו רפיח, לשם מתכוון צה"ל להגיע כנראה רק לאחר סיום הלחימה, ובשלב שבו לכל הפחות צה"ל כבר סיים את הלחימה העיקרית מול גדודי חמאס בח'אן יונס.
אם תהיה פעולה ברפיח, צה"ל יצטרך להביא בחשבון תיאום עם המצרים בכל הנוגע לציר פילדפי, כאשר ישראל מבטיחה כבר עכשיו למצרים כי לא תנסה לדחוק פליטים עזתים לכיוון סיני. המצרים חוששים מכך מאוד, ומציבים זאת כקו אדום בוהק כלפי ישראל. פגיעה ביחסים עם המצרים תהווה הישג אדיר עבור חמאס, ובישראל מבינים זאת היטב.
בישראל מנסים לשכנע את האמריקאים בכך שאסור לאפשר בשלב הזה חזרת פלסטינים לצפון הרצועה. צה"ל מתכנן לבצע משימות פשיטה נקודתיות במקומות שבהם חמאס שב לפעול, ומבצע כמעט מדי יום ירי רקטות לעבר שדרות והעוטף. בשלב הלחימה על רפיח, כאשר בעיר הצפופה יש על פי הערכות מעל מיליון אנשים, סביר להניח שצה"ל ייאלץ לאפשר את חזרת התושבים לצפון הרצועה על מנת לשפר את התנאים המבצעיים עבורו לבצע פשיטות על רפיח על פי התוכניות המבצעיות.
את סגירת המסדרון שמבתר את הרצועה לשניים למעבר אזרחים מדרום לצפון מקווים בישראל למשוך לתקופה של עד כחודשיים, ולכן בנושא הזה מתנהל שיח־ויכוח מול האמריקאים, שאומרים במפורש כי ישראל צריכה לאפשר תנועה חזרה של אוכלוסייה פלסטינית. בתוך השיח הזה, סיכוי סביר שתימצא פשרה שתספק לישראל עוד פרק זמן לשמור על המצב הקיים - אבל סביר להניח שלא למשך תקופה ארוכה. כך או כך, התפתחות יוצאת דופן במשא ומתן לשחרור חטופים עשויה להביא לתפנית בתוכניות של צה"ל, אבל נכון לעכשיו, רפיח צריכה להיות חלק מהתוכניות, רק שלפי לוחות הזמנים זה עוד ייקח זמן