לפני שאני מתחילה:
אם להרצאות שלי מגיע אדם שאני מכירה מהחיים ה"רגילים" - חבר, בן משפחה או מי שהייתי איתו בקשר רומנטי שנקרה בדרכי, זה מלהיב אותי. במהלך היום אני חושבת רק על זה שהוא צריך להגיע, בוחרת בגדים על פי סוג הקשר שלנו ואפילו את הבדיחות אני מכוונת אליו מיד אחרי שאני מוצאת אותו בקהל. אם הוא ממש קרוב (כמו אמי, שהגיעה כבר לאלף הרצאות ומניפה את ידה בגאווה בכל פעם שאני אומרת שהיא בקהל), אני אפילו מציינת את נוכחותו ומתבשמת בחיוכו.
בדרך להסלמה נוספת? ארה"ב הגישה הצעה לחיזבאללה; בארגון הטרור לא התרגשו
בדרך לפרידה? בן גביר בתגובה ראשונה לדיווח על הצעת הליכוד ליש עתיד
עם זאת, זה משבש לי הרבה, כי על אדם מהמעגל הקרוב אני לא יכולה לעבוד. בדרך כלל יידע מתי אני מבלפת, מגזימה או אפילו חסרת ביטחון. על דברים שסיפרתי לו אני משתדלת לא לחזור בהרצאה, כך ששאר הקהל “מפסיד", אף על פי שגם ככה אין להם מושג מה הם צריכים לשמוע, ובכל זאת.
אז החלטתי שאני לא מתעקשת ולא מייחצנת את ההרצאות וסדנאות הכתיבה שלי לאנשים הקרובים אליי ובטח שלא כדי להרשים איזה בחור שגם כך הקשר איתו על זמן שאול. שירצו אותי בזכות מרסל, לא בזכות מרסל מוסרי. בכלל, את הקהל שלי ואת תלמידי הסדנאות בפרט אני מעדיפה שלא להכיר, שיהיו כמה שיותר רחוקים ממני, כך אקבל המון סיפורים חדשים בחינם.
ועכשיו אתחיל:
בשבוע שעבר טלפן אליי גיא, אשאיר אותו בשמו הפרטי וגם זה יותר מדי. גיא הוא אחד מקוראיי הראשונים, גרוש, אב לילדים, מבוגר ממני בעשור ועוד כמה שנים. כשהתחלתי לפרסם את סיפוריי בפייסבוק, כתב לי שאנחנו חייבים להיפגש, לא פלרטט או רמז למשהו, רק רצה לדבר. אז נפגשנו ביפו, על איזה בר שכבר לא קיים, כי הבעלים נכנס לחובות וערק לחו"ל. שתינו קצת וויסקי, הוא סיפר על אישה שהוא אוהב, אני על פחד מהצלחה וחוסר ביטחון, והוא בתגובה לוחש “כשתאמיני שאת מלכה, תפגשי מלך".
והיו חיוכים וביישנות וגם לא מעט קטעים שבהם שתקנו והבטנו, ודווקא בהם העברנו יותר הבנות ותובנות, כמו מים. אבל היה בו עוד משהו בגיא, משהו שלא מסופר וברור עד הסוף ומשהו עצוב וכבוי לפרקים, ואני לא נביאה או איזו בעלת אוב, אבל היה לו המבט ההוא ששמור רק לגיבורים, כאלו שפגשו את התופת, האימה והאהבות המקודשות בדם מקרוב, וכשהסתיימה המלחמה, נשלחו אל השגרה הזרה להם כל כך. לא שאלתי על זה יותר מדי, ומי בכלל היה עונה לי?
הימים עברו חלפו, הפכנו להיות חברי “מזל טוב" ו"חג שמח", בכל זאת, עשור חלף ושנינו השתנינו. בשבוע שעבר שלח לי לוואטסאפ תמונה של תעודת כבוד חתומה על ידי האלוף (בדימוס) דני יתום - ראש המוסד לשעבר, ובו נכתב שמוניתי לשגרירה של כבוד מטעם עמותת “טראומה פור גוד", המסייעת להלומי הקרב ונפגעי פוסט־טראומה בישראל.
קיבלתי תעודות הוקרה בחיי, אבל תעודת כבוד כזו - טרם. למען האמת, לא כל כך הבנתי על מה זה מגיע לי, חשבתי שחלה טעות בשיפוט, אם יש שיפוט לדבר כזה. אחר כך הגיעה ההודעה ממנו שבה סיפר לי שכבר תקופה ארוכה מגיעים הלומי קרב אל סדנאות הכתיבה שלי, הוא מצטרף אליהם וממתין בחוץ או משקיף מרחוק. כתב לי שהרבה מהם גילו את הכתיבה והיא זו שהשיבה להם את חדוות החיים. תמיד יש מישהו שמשקיף, מסתבר. חשבתי שאני קונטרול פריק, מודעת לכל, החיים מפתיעים.
מה עשיתי מיד אחרי שקיבלתי את ההודעה? עוד לפני שהודיתי לו או הגבתי, נכנסתי אל תיקיית התמונות מסדנאות הכתיבה שלי וניסיתי להבין מי. מי מבין התלמידים הביט בי ועיניו כעיניו של גיא? למי הייתי צריכה להעניק יחס מיוחד, להודות לו על הדברים שעשה למעני ולמען כולנו ולא לגבות ממנו שקל על ההשתתפות? זה קרב אבוד מראש, מאות השתתפו בסדנאות, לא היה סיכוי.
כתבתי לגיא. מתברר שהוא סמנכ"ל קשרי הממשל של העמותה. הוא נתן לי את הטלפון של אורן אור ביטון, יו"ר ומייסד העמותה, קראתי עליו קצת, הוא לוחם ומפקד לשעבר ביחידת המסתערבים של מג"ב. ב־1992, בקרב בג'נין, נהרג מול עיניו מפקדו ומייסד היחידה, רפ"ק אלי אברם ז"ל. אורן לקה בהלם קרב מאז, מבלי שהנושא היה מדובר בכלל בארץ.
התקשרתי לאורן והודיתי לו. התחננתי בפניו, אף על פי שסירב, שיודיע לי לפני שיגיעו, שאתן את הסדנאות בחינם, הם נתנו לנו פי אלף יותר. לא היה עם מי לדבר. “את לא צריכה לדעת שהם שם", היו תמימי דעים אורן וגיא, ואולי זה הסיפור שמספר את הכל. אשרי המדינה שאלו ילדיה.
בסוף השיחה עם אורן, שקיבל גם את פרס הנשיא על פעילותו בעמותה, שאלתי “אורן, כשתיגמר המלחמה, כמה מהם יגיעו אליך?".
“יהיה פה צונאמי, מרסל", ענה לי ולא הוסיף עוד. בטור הקודם כתבתי לכם שתכף תפציע השמש, אבל קרניה יזרחו גם על המון חורבות שתשאיר המלחמה.
נחזור ללפני ההתחלה:
ונגיד שאדע שהם בקהל, מה לובשים בשביל הלומי הקרב? מותר לספר בדיחות בכלל? איך מתנהגים על ידם ואיך אלמד אותם כתיבה? להשתמש בדמיון? לצאת מגבולות הגזרה של השכל הישר ולעוף רחוק? הרי החיים הראו להם את הקיצוני ביותר, שום תרגיל כתיבה לא ידמה לזה. ואיך מחלימים מזה? לא מחלימים, כנראה.
בשישי האחרון ישבתי עם יואב, אחיו של הגרוש שלי, בארוחת שישי. שבועות ארוכים היה חלק מהמאמץ המלחמתי בדרום. אכלנו דגים שהוא והילה אשתו הכינו. “היה לכם מספיק אוכל שם?", שאלתי.
“את לא יודעת כמה זרקנו, מרסל, כמויות של אוכל שלא ראיתי בחיים, בגדים, מתנות, שעונים, נעליים, עם ישראל ניסה לתת לנו הכל ורק שיהיה לנו נוח".
“והיה לכם?", שאלתי.
“מלחמה", ענה, “מה זה נוח?". אשתו חיבקה אותו.
אולי מוטב שלא אדע מי הם. זה יפעיל אותי מדי, נדמה לי שבעיקר כי אני אמא. אבל חשוב שהרשויות יידעו מי הם ורצוי לפני שעוד איציק סעידיאן ישוב מן הקרב וייתקל בדלתות סגורות ובחוסר הבנה משפיל.
והיום:
אני לא עושה את זה אף פעם, אבל החלטתי שאשתמש בפלטפורמה הזו כדי לבקש מכם, מאלו שיכולים לפחות, לסייע לעמותה בכל דרך העולה בידכם.
אפשר למצוא את אתר האינטרנט שלהם דרך חיפוש “טראומה פור גוד" בגוגל או להיכנס ישירות ל־ www.trauma4good.org.
ביום ראשון בבוקר נסעתי לקחת את התעודה ממשרדי העמותה בהרצליה, בדרך חזרה ירד גשם זלעפות, בפקק באיילון לא נשמעה אף צפירת רכב. כולם עמדו והמתינו בצורה מופתית. שדרנית הרדיו בישרה שעוד חייל נפל חלל, שמו אנדועלם קבדה, בן 21 מקריית גת.
מיד אחרי זה השמיעו את "ערב מול הגלעד" של לאה גולדברג.
“ישוב טלה אל חיק האם
ישכב בדיר ויירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם".
היה שקט בפקק הזה, אבל עברו בו כל כך הרבה דמעות. כמו מים.