אם יש דבר שברור לכל מקבלי ההחלטות, גם אם לא ירוצו לספר לנו על כך – זה שאנחנו בשלבי הלחימה האחרונים ואוטוטו השופט ישרוק לסיום. במצב עניינים זה, ישראל עושה חישוב מושכל. ברור לכולם שהמטרה של מיטוט חמאס לא תושג בשבועות הקרובים, אז נשאלת השאלה: מה כן אפשר להשיג? איזה הישג ניתן להביא בזמן מוגבל, שיוכל להיחשב ל"תמונת הניצחון" המיוחלת?
חשוב להבין שכלל ה"שלם גדול מסך חלקיו" לא יעבוד לנו פה, ועוד ניצחונות טקטיים לא יצטברו להישג משמעותי. הסיבה היא תודעתית, תמונת ניצחון עובדת על רגש ולא על רציונל. להגיע לעוד מחסן תחמושת, לחשוף עוד מנהרה או להרוג עוד מחבל עם טייטל מפוצץ כמו "אחראי על ירי אסטרטגי של חמאס בלבנון" לא יעבור את סף התודעה. הסיבה? התודעה שלנו עובדת על סיפורים. כדי לרגש אותנו צריך סיפור טוב, וכל הסיפורים שציינתי פה אינם מרגשים. הם אפילו לא סיפורים, הם פעולות טקטיות שלא מסתכמות לשום דבר בעל משמעות תודעתית.
לכן, ההבנה של מקבלי ההחלטות בשלב זה היא שתודעת ניצחון ציבורית ועולמית תושג אם נוכל להביא את ראשו של יחיא סנוואר. זו הסיבה לכך שצה"ל מטיל את כל יהבו על ח'אן יונס, אבל צריך להבין שמדובר בהימור. הימור שמולו עומדת האפשרות להכניס כוחות לאזור רפיח ולחסל את ההברחות ממצרים, או להשמיד את כוחות חמאס שפרוסים במקומות נוספים ברצועה, או להשמיד את התשתית התת־קרקעית ותשתית הייצור של אמצעי הלחימה.
ברור לחלוטין למה מקבלי ההחלטות העדיפו להמר על ח'אן יונס. אם יש צעד שיוביל לתודעת ניצחון, לשחרור קיטור בציבור הישראלי ולתחושת נקמה, זה הצעד הזה. זאת אף על פי שניסיון העבר מלמד אותנו שכשהולך מנהיג קיצוני אחד, לא נותר ואקום, בעיקר אם לא מחסלים את כל ארגון חמאס – ואז עלול להגיע מנהיג עוד יותר קיצוני. ועדיין, מבחינת הדרג המדיני, שיחזיר את המפתחות בתום הטקס, תירשם תודעת ניצחון. על כך יש תמימות דעים בקרב מקבלי ההחלטות, שרוצים להיזכר כמי שכן הצליחו להביא הישג. הישג זה לא יושג בקרבות בשטח, אלא במלחמה על התודעה.
חוכמת הבדיעבד
מה יכול להירשם כתמונת ניצחון? בנימין נתניהו הצהיר כי חיסול יחיא סנוואר יהיה "תמונת ניצחון"; בתחילת המלחמה נתלו באנרים עם הכתובת "תמונת ניצחון – אפס תושבים בעזה"; במטה משפחות החטופים אמרו כי תמונת ניצחון תהיה החזרת החטופים. מאז החל השיח האובססיבי והכל כך לא מקצועי שמתנהל פה על תמונת ניצחון, מבצע הצבא כל מיני פעולות שלא ברור עד הסוף מה ערכן, כמו הצגה של מאות לוחמי אויב בתחתונים מוסרים את נשקם, או השתלטות על "כיכר פלסטין" בעזה והצבת חנוכיית ענק במקום, כי משם יצאו הסרטונים של החטופים בעזה – רק שלאחר מכן הסתבר שבכלל מדובר בכיכר אחרת.
המרדף אחר תמונת ניצחון זולג לחיילים, שמקבלים עצמאות בנושא, במקום שתהיה אסטרטגיה ברורה של מה רוצים להשיג וכיצד כדאי לתמוך בנרטיב אחד קוהרנטי. כעת כל גדוד מפיק בעצמו תמונות ניצחון, כמו גרפיטי על מבנים, או סרטוני טיקטוק שלא באמת משרתים את מדינת ישראל. אם יש למישהו אשליה שכל הגחמות הספורדיות הללו יצטברו לכדי תמונת ניצחון, אזי יש פה חוסר הבנה עמוק של כיצד יוצרים נרטיב. נרטיב צריך להיות קוהרנטי, ברור, פשוט, שחוזר על עצמו ובעיקר נחקק בזיכרון הקולקטיבי.
שאלה נוספת שלא נשאלת מספיק בקול היא שאלת החטופים. כשערכתי מחקר ושאלתי אם יכולה להיות תודעת ניצחון ללא השבת החטופים, 84% מהאנשים השיבו שממש לא. על הנקודה הזו מקבלי ההחלטות נדרשים לתת את הדעת. ונכון, עוד מוקדם לתחקר את ההחלטות שהתקבלו במהלך המבצע, אבל דבר אחד ברור: אם בעסקת החטופים הראשונה ידנו הייתה על העליונה במו"מ, כעת לא נראה שבחמאס ממהרים לעסקה נוספת. הם מציבים כעת תנאים בלתי אפשריים לישראל.
זה מראה דבר אחד – העסקה הקודמת סתמה את הגולל על המלחמה הזו. התקופה של הפסקת האש אפשרה לארגון הטרור להתחמש, למלכד בניינים ומבנים, להכניס סיוע הומניטרי לרצועה ולראשי חמאס לברוח למקומות מסתור טובים יותר. נכון, זו חוכמת הבדיעבד, ועדיין, העסקה ההיא העבירה את השליטה במערכה מהידיים שלנו לידיים שלהם. כעת נותר לנו לנצח בנרטיב. לסיים באופן כזה שיאפשר לנו לספר סיפור טוב יותר.
מסבירים שוב ושוב
את האובססיה הזאת ל"תמונת ניצחון" כלשהי ניתן להסביר גם בכך שחמאס כבר השיג את תמונת הניצחון שלו, ב־7 באוקטובר. התמונה המפורסמת ביותר היא זו של הבולדוזר שפרץ את הגדר, שצילם איברהים אבו מוסטפא מסוכנות רויטרס. רבים שיתפו אותה כסמל לפריצת המצור על עזה, עוד לפני שהתברר היקף הזוועות ביישובים בעוטף. כך, בנוסף לניסיון להשיג "תמונת ניצחון" מהצד הישראלי, מ־8 באוקטובר מנסה ישראל למנוע מחמאס להפיץ "תמונות ניצחון" נוספות, כמו הרס תחנת המשטרה בשדרות והירי היומיומי לעבר הכוחות בשטח.
בישראל מחזיקים כחצי מיליון צילומים וסרטונים מהשבת השחורה שנאספו מאנשי חמאס, ממצלמות אבטחה ומאזרחים, במאגר שמכונה "פנדורה". המאגר, שלא נחשף לציבור, משמש את קהילת המודיעין לאתר מידע על חטופים, וגם על אנשי חמאס שהשתתפו בטבח. מתוך המאגר הזה נערך סרטון הזוועות שהוקרן לעיתונאים, חברי כנסת ודיפלומטים. במובן מסוים, זוהי תמונת הניצחון של חמאס.
סיבה נוספת לרדיפה אחר "תמונת הניצחון" היא אובססיית ההסברה. חלק מהמלחמה מתנהל בזירה הזאת. למשל, בזמן שחמאס החל מפרסם קטעי וידיאו קצרים המראים פגיעה בכלים צבאיים בתוך הרצועה, שסומנו בהילוך אטי עם משולש אדום הפוך (שהפך לסמל הפלסטינים), החלו בדובר צה"ל בערבית להשתמש במגן דוד כחול לסימון מטרות שהופצצו על ידי הצבא. או במשולש כחול כדי לסמן מפקדי חמאס שחוסלו.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]