שיגרע. בואו נקרא לזה, שיגרע. זו שורה מהאלבום המופתי "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה. השורה הזו בשיר שמסיים את אופרת הרוק המרהיבה היא שיגרע יומיומית אצלנו, לא רואים שינוי, כי בלתי אפשרי לראות. תכלס, אנחנו במלחמה בשלושת הגבולות שלנו.
חיבוק לבן גביר, מתנות למורדים פוטנציאליים: נתניהו מתכונן לפרישת גנץ
רוחות מלחמה בצפון: שום הסכם לא יביא את חיזבאללה לפרק את עמדותיו ליד הגבול
אין לנו הנהגה, הקיבינימט של המלחמה הוא אסון בהתהוות, מלא אגו נרקיסיסטי ופוליטיקה דרעק של שני הקודקודים, בנימין נתניהו ובני גנץ, עם נתק בין נתניהו ויואב גלנט. הקיבינימט הביטחוני־מדיני הוא קרקס צועני מזעזע במהותו. במקום פופקורן הייתי מאכיל את המתחזים לשליטים בתערובת ובתחמיץ שמגישים לפרות ברפתות, כדי שיניבו חלב.
במקרה של הקיבינימט הזה, החלב מחמיץ ברגע החליבה והופך לרעל. הג'מעה הזו מרעילה את נתיניה, הציבור, בכל יממה שחולפת - חייבים לראות את ההתחלה של מלחמת אזרחים, מיד אחרי סיום הלחימה בגבולות. הג'מעה של נתניהו עובדת על זה כבר שלושה חודשים. הם לא מוכנים לעזוב את השלטון, יהיה מה שיהיה, אם יהיו קרבות ברחובות, זה הכי טוב. כל הדיבורים על אחדות זה מים ביד. מה פתאום אחדות? להתחלק בשלל עם החילונים הבזויים שלא צמו בכיפורים? למה מה? זה שלנו, הרי ניצחנו בבחירות.
המלחמה בעזה הסתיימה אצל רוב הציבור. רק אצל משפחות שכולות, משפחות של חיילים וחיילות בסדיר, לוחמים ולוחמות במילואים, משפחות של חטופים ושבויים, משפחות של לוחמים ולוחמות פצועים ופצועות, ניצולי הטבח בנובה, ניצולי הטבח ביישובי עוטף עזה, המפונים מהצפון והדרום – אצלם המלחמה לעולם לא תסתיים. בכל יום בחייהם הם יחיו לצד הטראומה הנוראה, שקרתה להם בגלל ההפקרות של השלטון ומערכת הביטחון.
ההפקרות השלטונית לא הסתיימה ב־7 באוקטובר, היא נמשכת בכל יום, היא לא תסתיים. פתאום מלחמה של שנתיים לא נשמעת כמו סיוט, היא נשמעת כמו מציאות, שאולי תתפתח למלחמה אזורית כוללת.
מה היינו עושים בלי חימוש אמריקאי? אסור לחשוב על זה בכלל, זה מדכא. ביבי, אבי האומה ומשיח בן דוד, מתגאה בבשר מתורבת. כן, מתאים של פרה אחת נאכיל רבבות. אבל לייצר תחמושת פרימיטיבית, כמו פגזים לטנקים, אנחנו לא מסוגלים, כי אין כייסף. צריך להשקיע בפולחן דתי, כמו שמירה על המזבח של יהושע או קבר יוסף, או כל בלטה קדושה אחרת, שתבטיח את תעשיית ההתנחלויות ביהודה ושומרון.
זו אבטחה של חטיבות בשביל הטיולים של היידעלך, זה עולה עשרות מיליונים, אז אין כסף ולא מייצרים פגזים, טילים ומה שביניהם בכמות מספקת, עובדה. אבל אנחנו אימפריה, כי אבי האומה אמר, בדיוק כמו בקוריאה הצפונית אצל שמש העמים.
# # #
אני מדוכא וגם מדכא. אני יודע, אבל איני יכול אחרת, זה מצב הצבירה שלי בימים האלה. ה"דודא" עושה בי שמות. אחרי 11 שנים ושלושה חודשים של ניקיון אבסולוטי חזרתי להילחם בה, בקרבות שמזכירים לי את השבוע הראשון לניקיון. נכון לעכשיו ה"דודא" "מורתעת" ו"מוזהרת", כפי שהיו חמאס וחיזבאללה עד ל־7 באוקטובר, אצל השלטון המכור לנרקיסיזם שלנו. אבל אני לא "הצבא החזק במזרח התיכון", אני בסך הכל מכור נקי, שאין לו צבא לדרוך, יש לי רק אותי, שלושה שבועות לפני גיל 65, שחייב לא להישבר ולא להיכנע.
אני יודע שהגוף שלי לא יכיל עוד סשן של התפרעות, ושימת זי"ן פראית בסגנון "אם חריינה, אז חריינה עד הסוף", כפי שהתנהלתי מ־2006 עד ל־2012. יש ילדים, יש נכד, יש בשביל מה לשמור על ניקיון משטויותים.
אז אני בשלב ג', כמו צה"ל בעזה, עסוק בשמירה על הקיים, בתקווה שלא לחזור לשלב א' - שזה מצבנו בגבול הלבנון. שלב א' בגמילה, קשה על גבול הבלתי אפשרי. אני באמת יודע, כי הייתי שם שנה, בשלב הזה.
אני מתבונן סביבי, גם סביב הסביבה שלי ומחפש קטעים לצחוק מהם, כדי לשמור על רמת סרוטונין סבירה במוח. סבירה באופן יחסי, כמובן.
אני צופה בכיפוש מנהלת שגרה. עובדת, מטפלת בילד, מבשלת כל יום, מנהלת בית וגם את כל הניירת שקשורה בי. היא ראש ממשלה, שרת אוצר, חינוך (בלי לרקוד על הדם ברעננה, כמו יואב קיש, הכסיל הפוליטי) וגם ביטחון. ואני, שקיבלתי ממנה אחריות רק על תיק הספורט, ממש מקרה לא קל.
"כיפוש, מה קורה עם החל"ת מהחולירות של ביטוח לאומי? אין כמה לירות סוריות דפוקות בשביל קוף מטומטם, שמשלם להם טונה של כסף כל חודש במשך 43 שנה? מה נסגר איתך, בשביל מה למדת, אם את לא יודעת להביא אפילו גרוש עם חור מהם?".
"מאמי, אני שולחת כל חודש, הם נותנים לך ברקס. אבל זה לא כל כך גרוע", היא מסבירה לי בסבלנות. "זוכר מה היה בקורונה? קיבלת כסף, חשבת שזה מענק או מתנה. הזהרתי אותך, ומה קרה בסוף? החזרנו את הכל, ונכנסת לדיכי וקיללת את כל העולם ואשתו. עכשיו לפחות לא נצטרך להחזיר. תפסיק לראות טלוויזיה. אתה סתם מתעצבן ומקלל. תראה רק ספורט ונטפליקס".
כן, הצעות לסדר יום יש לה תמיד, כי היא גם שרת התרבות, רק שצפייה והקשבה לאקטואליה, שמוגשת כמו ריאליטי מהונדס, היא גם סוג של התמכרות. ומי שמכור יודע שטוב לו רק כשרע לו. אי אפשר להסביר את זה לאנשים נורמליים.
# # #
בכל בוקר מאז 7 באוקטובר הבית בתרגולת קרב. גם אז גיאצ'ו העיר אותי לאזעקה. נפנפתי אותו, אבל הוא הזעיק את אמא שלו, שאמרה: "צא לפחות למדרגות, בשביל גיא", אבל הוא דרש לרדת למקלט, אז נכנעתי.
עכשיו הקרבות הם על השכמה לבית הספר. "תעירי את אבא קודם, למה את מתחילה דווקא איתי?", גיאצ'ו צורח על כיפוש ב־06:40 זולו־טיים, כל בוקר. "מה אבא, מה? אני חזרתי לפני חמש שעות מהאולפן. קום כבר ואל תשגע אותי", אני מגיב מתחת לשמיכה.
שלשום קרה לכיפוש מה שקרה לצה"ל עם מערכת המודיעין, שקרסה. היא לא שמעה את צלצול ההשכמה ב־6:00, והקיצה רק ב־7:00. אני במקומה הייתי ממשיך לישון עד הצהריים, אבל היא זה לא אני. היא זינקה לחדר של גיא: "קום מיד! אם אתה לא קם עכשיו, אין לך טלפון וטלוויזיה, שום מסך במשך שנה, תיזהר ממני".
היא גם בטוחה שכמו חמאס וחיזבאללה, הילד מורתע ונזהר ממנה. אבל הצדיק כבר בן 11 וחצי, לא פראייר של אף אחד. "תעזבי אותי. עוד פעם את משתגעת על הבוקר, מה קרה לך? אז אני לא אלך היום לבית הספר. בואי, נמשיך לישון, לא תלכי לעבודה ותיקחי אותי לסרט. מה את אומרת, אמא?".
התעוררתי מהקרב של שניהם, אבל הקפדתי על תנוחה של בהמה רפויה, אם כי צחקתי, בלב.
"חחח... חחח.. אתה ילד הורס... חחח...", היא ענתה לו. "קום מיד, אני מכינה לך טוסט עם חביתה ושוקו. אני רוצה לראות שאתה לא קם תוך שתי דקות".
בדרך למטבח היא תכננה סוג של עוקץ דווקא עליי. "מאמי, קום. מאמי, נו, אל תשאל, לא התעוררתי לטלפון, לא יודעת מה קרה לי".
לא הגבתי, אבל היא לא ויתרה. היא אף פעם לא מוותרת, כי היא מרוקאית־פרוסית. "מאמי, אני יודעת שאתה שומע אותי. אתה יכול לקחת את גיאצ'ו לבית הספר? אני באיחור".
"אני לא יכול, יש לי שידור".
היא לא נשברה. "מה שידור? זה ב־12 השידור".
"נכון, כיפוש, אבל אני צריך להתכונן".
"תגיד, אתה מסתלבט עליי? מה להתכונן? לשבת בקפה זה להתכונן? בחיים לא ראיתי אותך מתכונן. אין לך אפילו דף על השולחן בשידורים".
"כיפוש, אני מתכונן באמצעות התבוננות פנימית, את לא יכולה לראות, הבנת? יאללה תזדרזי, אמרת שיש לו שיעור מחשבים. זה חשוב. אם לא ילמד, איך יהיה האקר? זה מקצוע העתיד. מה, את עוד כאן, הורסת לי את השינה?".
היא עברה לנשק יום הדין, כי הייתה בלחץ. אבל זה היה מהלך שאחריו חוטפים מט, כי מקריבים יותר מדי סחורה על הלוח. "אתה כבר לא אוהב אותי. אתה מתייחס אליי כמובן מאליו, זה גורם לי לעצב נוראי", אמרה.
התפוצצתי מצחוק. "עליי, כיפוש? עליי את רוצה להעביר את הסיבוב הזה של התקרבנות, עם מניפולציה זולה שמעליבה אותי בזילותה? את יכולה יותר, אני מכיר את סט הכישורים שלך, את ההכנה המדוקדקת לכל מהלך. פישלת. עכשיו את מבזבזת זמן, צאי לדרך".
היא הפנימה שהיא הובסה. "לפחות אתה יכול להוריד את שרי לסיבוב גדול? לא רק לשלוח אותה לחצר, ולאסוף אותה אחרי חמש דקות".
"כן, היא עליי".
שמעתי אותה מחלקת קובץ פקודות. "גיא, הנה הטוסט עם החביתה והשוקו. בוא, תאכל ותשתה באוטו, אנחנו באיחור".
הוא ענה שהוא לא אוהב לאכול בלחץ, אז הוא המליץ לה להעיר אותי כדי שאני אקח אותו, בקצב שלו. "אבא ישן, אתם לא תספיקו", היא השיבה, "בוא כבר".
"אני אעיר אותו, אמא. סעי, אני יודע להעיר אותו".
אבל היא מנוסה איתי. היא יודעת שאיתי הוא לא יגיע לפני 10:30, אז היא התעקשה, והם נסעו. כמעט נרדמתי, אבל שרי הכלבה הגיעה, התחילה לגרגר ולגרד לי את היד. קיללתי אותה בימבה קללות ולקחתי אותה לקפה הסמוך דרך הגינה, כי היה קור אימים.
אחרי שסיימה להתפנות עלינו הביתה. נתתי לה שלוש פרוסות נקניק, וידאתי שיש לה מים ואוכל שלה, וחזרתי למיטה. תוך פחות מדקה היא זינקה למיטה וחפרה מתחת לשמיכה כדי להיצמד אליי כמקור חום. אני שונא את זה, אבל ריחמתי עליה.
# # #
חשבתי על יגאל, שהביא כלב לילדים יומיים לפניי, ומצבו הרבה יותר גרוע, ממש הרבה. הסיפור שלו עם כלב לילדים החל כבר לפני שנתיים, אולי יותר. הוא סירב בהתמדה. אבל אשתו, שגם היא ראש ממשלה פלוס כמה תיקים בכירים (על האוצר היא ויתרה לו, כי יש לה גבולות. בכל זאת הוא המקור התקציבי ל־99.99% מהכנסות המשפחה), הודיעה לו שהתייעצה עם "גורמים מקצועיים" (בעברית זה פסיכולוגים גונבי דעת), אז חייבים כלב, בטח במלחמה. הפרעת קשב וריכוז רגעית שינתה את חייו לעד. הוא נשבר.
הפרלמנט התגייס לייעץ לו על אימוץ כלב מהעמותות הרגילות שעוסקות בזה. "הילדים דורשים פודל טוי", הוא דיווח, "הם לא מוכנים לסתם כלב מעורב. אין לי ברירה", הוא סיכם בעצב. הם חיפשו וגם מצאו את הכלב הנדיר במחיר מציאה, רק 9,000 שקל.
"תגיד, אתה סתום לגמרי, הא? כלב גזעי הוא חולני, והפודל הזה לא נראה בכלל כלב. אתה בגודל של גוליית, אתה ענק, אתה תדרוך עליו בטעות", הזהרתי. הוא צחק וענה: "מה אתה רוצה שאני אעשה? אמא שלהם תומכת בהם, זהו, נגמר, נכנעתי".
נזכרתי במוישה הרומני, שלפני 18־17 שנה שכנע אותי לקנות לבנות בולדוג צרפתי מרופא שיניים גרוזיני באור יהודה. הגענו לבית מצופה בטפטים מזהב. באחד החדרים הייתה הכלבה האם, שהניקה שבעה גורים. הרומני בחר זכר, הבנות שלי בחרו נקבה שחורה עם כתם לבן על החזה. הן קראו לה סוזי.
אחרי חודש וחצי נסענו שוב לאמץ את הסחורה. הבנות התרגשו מבת המשפחה החדשה, הייתי בטוח שעשיתי מצווה בגרושים, 2,500 שקל בסך הכל. הן כרכרו סביבה כמה חודשים, אבל נגמר להן הכיף מלהוריד אותה לטיולים וזה הפך להיות הג'וב של שורקה הסוהרת.
בהמשך סוזי הפכה להיות הכלבה שלה, והבנות אימצו לעצמן כל אחת כלב משלה. מוישה הרומני נשבר אחרי שנה. הוא מכר את הכלב לנער שהגיע עם אחותו באוטובוסים לקניון עזריאלי מהתנחלות בשומרון, והביא לו שקית מלאה ב־1,200 שקל, שחסך במשך שנים.
סיפרתי את הסיפור ליגאל, שחייך בעצבות. השבוע הוא קיבל את הפודל טוי, ששוקל אולי קילו וחצי. הוא שלח לי תמונה כדי שאעביר ליוסי סתומיאן, ההידרו־תרפיסט, שיאבחן לפי כפות הרגליים כמה ישקול הכלב בבגרותו.
את המוניטין באבחון כלבים רכש סתומיאן כאשר אימצנו בשביל גיאצ'ו את סנדי. היא הייתה כלבה בדואית־כנענית שמאוד אהבתי. היה לה אופי של חיה טורפת, כל פקחי החנייה בשכונה פחדו ממנה, היה לנו כיף ביחד. כאשר הייתה גורה קטנה, פסק סתומיאן: "היא תגיע ל־40 קילו, קלללללל". השתוממנו מאיפה הוא יודע, כי אנחנו רגילים לשטויות שלו. "אני רואה לפי כפות הרגליים. תראו כמה הן לא סימטריות לגודל שלה עכשיו. רון, הבאת נמרה, אתה תראה".
הוא כמעט צדק, סנדי הגיעה ל־35 קילו. האהבה בינינו הסתיימה כאשר היא חפרה בקירות ואכלה את כל הכבלים והחוטים שהיו בתוכם. כיפוש רק חיכתה להזדמנות להחזיר אותה למושב. נסעתי לחו"ל, היא החזירה אותה, קראה לשיפוצניק לתקן את הנזקים, והחליפה סלון כי סנדי אכלה הכל.
"מאמי, הייתי חייבת. זו לא כלבה של עיר, במושב יש לה שטחים, היא מאושרת. נביא לגיא כלבה קטנה, אם כי עכשיו הוא רוצה תנין קטן לשחק איתו באמבטיה. תשאיר לי את זה".
כך הגיעה אלינו שרי, פינצ'רית מקסימה, שהשתלטה על הבית ועושה מה שבא לה בראש. בשבוע שעבר הגעתי משידור מאוחר בלילה, הצדיק לא היה בחדרו, הוא ישן עם אמו. התברר שהוא הרגיז את שרי, היא חיכתה שייצא לרגע מהחדר והשתינה לו על המזרן. הליך הניקוי נמשך שבוע. "היא כלבה חכמה, מאמי, יש לה אמירה", סיכמה כיפוש את האירוע. "גיא חייב לדעת לא להרגיז אותה. גם כשהיא כרוכה אחריו, יש גבול". רציתי לומר לה שתיקח את עצמה, את הכלבה עם "האמירה" והאג'נדה של מי־טו, את הילד שלה, ושתניח לקשיש נרגן - שזה אני - לחיות את חייו בשקט. אבל רק רציתי לומר, לא ממש אמרתי.
גם את זה סיפרתי ליגאל, הוא לא הפנים. עם הגעתו של ליאו, חרשו ילדיו את הרשתות, כדי למצוא לו חליפות מחממות מבית היוצר של גוצ'י. הוא כמעט איבד הכרה, נלחם בקרב מאסף, ומנע את השערורייה, לעת עתה. גוצ'י יגיע, שנינו יודעים שהוא יגיע.
הוא הוריד אצל הטרינר 1,000 שקל לאבחון וחיסונים ועוד אלפייה לביטוח. שאלתי אותו: "בדקת שהפוליסה מממנת גם אם־אר־איי וניתוחים? זה עדינול, הכלב הגמדי הזה". הוא כבר לא חייך, הוא התחיל להכיל את חומרת מצבו.
המשפחה הקצתה לליאו את הממ"ד, כי בשאר החדרים יש פרקט. קנו לו גדר גדולה, שמיכות פרוותיות ואוכל גרמני שמיוחד לזן הזה. יוסי הודיע שהוא לא יעבור חמישה קילו, אחרי אבחון מדוקדק. "תראה לאן הגעתי", יגאל הודיע לי בעצב, "שאני מקבל חוות דעת אנתרופולוגית מיוסי. אני באמת בהידרדרות".
בלילה הראשון שלו במשכנו החדש, ליאו חש עצבות והתחיל לבכות ב־1:30 לפנות בוקר. יגאל והרעיה יצאו לסלון לשמח אותו בריקודים. הוא שלח לי סרטונים, נחנקתי מצחוק. הילדים סגרו את הדלתות בחדרים, היה להם קשה להתמודד עם העצב, הם העדיפו לישון.
כמובן שליאו עושה את צרכיו ברחבי הבית, כי הווטרינר אוסר עליו לרדת למטה עד השלמת החיסונים - עניין של חודש וחצי לפחות. אז יגאל נושא אותו בידיו כדי שיסתגל לסביבה. אדם בגובה 1.95 מ' על 108 ק"ג מסתובב ברחובות עם פודל טוי בגודל של מחברת 17 שורות. אנשים מביטים בו בהשתאות, שואלים אותו אם זה כלב אמיתי או על בטריות. הם משוכנעים שהוא לקראת אשפוז במחלקה פסיכיאטרית.
הרגעתי אותו שזה עוד כלום. "צריך להוריד את ליאו רק חמש־שש פעמים ביום. בוא ניסע לבוטיק הכלב, נקנה לו קצת משחקים ועצמות כדי שיהיה מבסוט. מה עם איזו רצועה מעוצבת מעור של אנטילופה, שניצודה בסנגל בידי ילד בן 10, שחיסל אותה עם חנית, בא לך? או שנמצא לך רצועה מפרווה מפוספסת של טיגריס קנייתי?".
יגאל נמצא עכשיו בשלב של עיבוד והכלת הטראומה על עוד בן משפחה שיעלה אלפים בחודש, לא כולל גוצ'י לחורף ולקיץ. אני מניח שהוא ישתקם. גם אני אסתדר איכשהו, אתנחם בצרות של אחרים רק כדי לצחוק. חייבים לצחוק איכשהו.
# # #
אי אפשר לסיים בלי בדיחה לשאבעס קוידש. לפי דיווח ברשת אן־בי־סי, הממשל האמריקאי מתחיל לעבוד עם שלל גורמים ישראליים על "יישום תוכנית פלסטינית־סעודית ביום שאחרי נתניהו". שר החוץ אנתוני בלינקן הציע את התוכנית לנתניהו, שדחה אותה על הסף.
שלושה בכירים בממשל ביידן אמרו לרשת האמריקאית כי הם מסתכלים "מעבר לנתניהו, לעידן שאחרי", כדי להגיע ליעדים שנקבעו. "נתניהו לא יהיה ראש הממשלה לנצח", אמרו השלושה.
לצערי, נתניהו כבר מסתכל על "העידן" של אחרי ביידן וגם על "העידן" של אחרי דונלד טראמפ. מהן חמש שנים בשביל אבי האומה שלנו? לאן הוא ממהר בדיוק? מה פתאום, בזקנתו, הוא יתחיל לחיות על חשבונו? מה רע לו עכשיו?
לנו רע, אבל ממתי הציבור שלנו עניין אותו? מעולם לא, ולעולם לא יעניין אותו.