1. דן ברותחין
ביום רביעי הוא חגג יום הולדת. לדירתו בתל אביב הגיעו הילדים, הנכדים והנינים. הייתה עוגה והיה שמח, יחסית לתקופה. חתן השמחה היה מחוייך, אבל מאופק. הוא הרי כבר ראה הכל בחייו, שנמשכים כבר 103 שנה. דן טולקובסקי נולד לפני 103 שנים, ב־17 בינואר 1921 בתל אביב.
העיר העברית הראשונה הייתה בסך הכל בת 12. המדינה עוד לא הייתה. היו כאן בסביבות 90 אלף יהודים בסך הכל. למקום עצמו קראו פלשתינה א"י וניהל אותו הנציב הבריטי העליון, הרברט סמואל. הדבר היחיד שהזכיר אז את מה שקורה גם עכשיו, הוא העניין הזה עם הערבים. כן, הם היו כאן, ובהמוניהם. כשהיה דן תינוק בן ארבעה חודשים, התרחשו פרעות תרפ"א שבהן נרצחו 47 יהודים, ביניהם גם הסופר הנודע יוסף חיים ברנר. בספטמבר נוסדו נהלל ועין חרוד. בדצמבר עלה על הקרקע בידי גדוד העבודה קיבוץ תל יוסף. באותו זמן צצה לה באזור מושבה קטנה וצנועה, רמת גן שמה.
כדי להבין את רוחב היריעה, אפשר להציץ בערך שלו בוויקיפדיה. הוא כבר ראה את "המרד הערבי הגדול". אחר כך הצטרף לחיל האוויר הבריטי והיה טייס קרב על ספיטפייר. הוא התאמן במצרים, לחם בנאצים באיטליה, בדרום צרפת וביוון. בתום המלחמה עבר לטייסת תובלה, אחר כך הוצב בבסיס חיל האוויר הבריטי בלוד והשתחרר ב־1946.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
שחרורו מחיל האוויר המלכותי לא סיים את הקריירה שלו, אלא התחיל אותה. הוא גויס להגנה, עסק ברכש חשאי של מטוסים למדינה שבדרך ואף נפצע במהלך טיסה. חזר ארצה ימים ספורים לפני הכרזת העצמאות והצטרף למאמץ המלחמה האדיר של חיל האוויר הזעיר, שהיה בין הגורמים להכרעת המלחמה ושבירת הפלישה המצרית בהפצצה המפורסמת ההיא על "גשר עד הלום", במבואות אשדוד. הוא היה ראש המטה של מפקד החיל חיים לסקוב והפך למפקד חיל האוויר הישראלי בשנת 1953. כהונתו הייתה ארוכה (חמש שנים) וביצרה את מעמדו כאחד מאבות החיל.
הוא ניהל לא מעט מאבקי כוח ממושכים נגד ותיקי המטכ"ל שטענו שמדובר בסך הכל בגוף שאמור לסייע לצבא היבשה. טולקובסקי ניצח והעביר לעזר ויצמן חיל מודרני, עצמאי, שכבר אז חרט על דגלו את ערך המצוינות ללא פשרות.
מה שלומך, שאלתי אותו אתמול בבוקר, למחרת יום הולדתו. "חי וקיים, למרבה הפליאה", השיב. הוא מדבר קצר. אפילו קצר מאוד. בעיקר בטלפון. נותן לך הרגשה שאתה מגדל הפיקוח והוא עסוק בטיסה. שאלתי אותו לסוד החיים הארוכים כל כך. "זו הביולוגיה שלי, לא אני", אמר, "אני גם לא מתכנן יותר מדי, אני חושב בדרך כלל רק שנה או שנתיים קדימה, וזה מצליח".
שאלתי אותו אם הוא מודאג. "מודאג מאוד", אמר. ושתק. שאלתי למה. "כי המצב מאוד לא טוב. כבר לא מעט זמן". הזכרתי לו מה הוא כבר ראה בחייו. את מלחמת העצמאות. את מבצע קדש. את הפרעות. את מלחמת העולם. את היישוב היהודי מותקף על ידי כוחות עדיפים בהרבה. ועכשיו, עם צה"ל, עם חיל האוויר הגדול, עם כל העוצמה שנבנתה כאן, מה יש לו להיות מודאג? "אני לא יודע מה יהיה הסוף של זה", הוא אמר, "אני חושש מאוד לגורלה של המדינה. זה עניין של ניהול. אני מסתכל על הממשלה הנוכחית. היא לא טובה. תסתכל על הטיפוסים שמנהלים כאן את העניינים. ואני מדבר על נתניהו. על בן גביר וכל החבר'ה האלה. יש לי כאן ילדים, נכדים ונינים. אני חושש באמת. בפעם הראשונה. זה נמשך כבר זמן, החשש הזה".
טולקובסקי אומנם מקצר מאוד בדיבור, בעיקר בטלפון, אבל חד כתער. הוא זקן המילואימניקים הפעילים בצה"ל, אולי בעולם כולו. לפני כשלושה חודשים השתתף במפגש מיוחד של מפקדי חיל האוויר לדורותיהם אצל המפקד הנוכחי. "שמע, אני בראש הרשימה הזו, לפניי אין אף אחד, האנשים כבר אינם", אמר לי. בסביבתו מאמינים שהוא גם זקן טייסי חיל האוויר המלכותי שלחמו במלחמת העולם השנייה, אבל זה לא נתון בדוק.
שאלתי אותו על חיל האוויר של ימינו. "יוצא מן הכלל", אמר, "בעיקר כל מה שקשור לשיתוף הפעולה עם כוחות היבשה, זה ברמה גבוהה מאוד, פשוט נפלא. המפתח", הסביר, "הוא ההבנה שמדובר בחילות שונים, במכונות שונות, לקח לי שנים לשכנע בזה את המטכ"ל בזמנו. המכונה שנקראת חיל האוויר שונה לגמרי מהמכונה העיקרית של צה"ל. זה פועל באופן שונה, זה מתכונן באופן שונה. בהתחלה היה מתח מול כוחות היבשה, אבל ברגע שזה הובן, הכל הסתדר. מאיר עמית אמר בזמנו שחיל האוויר הוא חיל זר, אבל ידידותי".
שאלתי אותו אם ביקר לאחרונה ב"בור" של חיל האוויר, לראות איך מנוהלת הלחימה ואיך עובד שיתוף הפעולה המדהים עם שאר הזרועות. "אני שייך לבור הזה", הוא אמר, והצלחתי לראות דרך קו הסלולרי את החיוך הדק, מתחת לשפם הבריטי הדק שאפיין פעם גם את הטייסים שלנו (עזר ויצמן, דוד עברי, טולקובסקי ורבים נוספים). תאר לעצמך, אמרתי לו, שבשנת 1948, כשהמצרים הגיעו כבר לאשדוד, היה בור כזה וחיל אוויר כזה. "גם מה שהיה לנו אז הספיק", ענה ביבושת.
2. חילופי אש בצמרת
ובינתיים, בבור של צה"ל בקריה, בוקה ומבולקה. קבינט מצומצם, קבינט מורחב, כיפופי ידיים, משחקי כבוד, טריקים ושטיקים, ספינים וקופונים, קרבות על קרדיט ומאבקי פוליטיקה קטנה וזולה. זה נראה כמו ימיה האחרונים של קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית, לפני שנפלה לידי העות'מאנים. גם אז היה קיסר, אבל סביבו הייתה אימפריה. בימינו, סביב הקיסר חבורה דלת כישרון ורבת־תככים ומזימות, אנשים שלו היו מפקידים בידם דוכן בירכתי שוק ג'באליה, הוא לא היה מחזיק מעמד יותר משבועיים.
עמדת נתניהו על "היום שאחרי" עלולה לעכב את הסיוע האמריקאי לישראל
איזנקוט במסר נחרץ: "עסקה היא הדרך היחידה להחזיר את החטופים, כל השאר - לוקשים"
ביום חמישי אי אפשר היה למצוא בין שוחרי רעתו וטובתו של נתניהו מי שיתנדב להסביר את הפארסה סביב אספקת התרופות לחטופים. נתניהו יצא מהאירוע הזה גרוע יותר מאשר בדרך כלל. אכל את הדגים הסרוחים, גורש מהעיר, נתפס על חם, השניא את עצמו על כולם, וכל זה בעבור מה?
המהלך כולו נתפר בחשאי בין גורם בכיר בארמון האליזה, גורמים במטה החטופים (ביניהם פרקליט נודע ופרופ' חגי לוין) ובשלב מתקדם יותר גם ראש המוסד דדי ברנע. נשיא צרפת היה בתמונה ושמר על חשאיות מוחלטת. כולם ידעו שחשאיות היא שם המשחק והמטרה הייתה לבנות את המהלך כמהלך של גוף פרטי ולא של ממשלת ישראל, כדי להגביר את סיכויי ההצלחה.
מי שטרף את הקלפים ופרץ לתוך האירוע ברגישות של סוס יאור היה כמובן נתניהו. הוא בישר על המהלך המתרקם בראיון לתקשורת הזרה, לקח עליו קרדיט ואחר כך השווה והעלה לעצמו באותה הודעה תמוהה על כי הוא "הנחה" את ראש המוסד וכדומה. כשמקרון שמע את זה, הוא כמעט ביטל את העניין כולו. הצרפתים רצו לפרסם הודעה נרגזת מכיוונם אבל נרגעו. גם הקטארים רתחו. כל זה, רק כדי שנתניהו יגזור, שוב, עוד רבע קרדיט על חשבון אלה שעבדו באמת.
אבל זה לא נגמר כאן. אחר כך, כשהתברר שהוא נתן אישור סופי למהלך בלי לוודא שצה"ל יוכל לבדוק את המשאיות הנכנסות, הוא מיהר להטיל את האחריות על צה"ל. הוא שכח שצה"ל בכלל לא היה בלופ. אחד האנשים הקרובים ביותר לשר הביטחון גלנט שמע על העניין כולו בטלוויזיה. כמו הרמטכ"ל. בלי תיאום, בלי שיתוף, בלי עבודת מטה, בלי תהליך קבלת החלטות, שום דבר לא חשוב למעט הקרדיט למנהיג. וככה זה גם נראה.
אתמול בערב הוא כינס בבהילות מסיבת עיתונאים מיוזעת, ביזארית. הוא רצה כנראה להקדים את הראיון של גדי איזנקוט ב"עובדה". הוא שלף מסמך לעדכון שר הביטחון והרמטכ"ל, שאמור להוכיח שלא מידר את צה"ל ושר הביטחון מאירוע התרופות. אלא שהמסמך הוכיח את ההפך. הוא לא שם לב שתאריך המסמך, 13 בינואר, הוא יממה אחרי שהוא כבר הודיע לעולם על כי "הנחה את ראש המוסד". הוא ירה לעצמו ברגל, בשידור חי. אחר כך הסתער על ספי עובדיה, כי העז לשאול אותו אם אי פעם הוא מרגיש שטעה מתישהו. כל מה שנותר זה להרהר כמה טוב יכול היה להיות פה אם בכל השנים הללו היה נתניהו תקיף מול יחיא סנוואר כפי שהסתער אתמול על ספי עובדיה.
אבן נגף הראשה של ההתנהלות המחרידה בצמרת קבלת ההחלטות היא יחסי גלנט ונתניהו. נדמה לי שהשבוע ניתן היה להכריז שצה"ל עבר בעזה ממלחמה ללחימה, בעוד שני אלה עברו בירושלים ות"א מלחימה למלחמה. לא, מלחמת העולם הזו לא פרצה עכשיו. היא איתנו כבר שנה, מאז פרצה לחיינו ההפיכה המשטרית. מאז אותו נאום של גלנט. מאז שגלנט פוטר, באחד המהלכים המטורללים ביותר בתולדות הטרלול הגלובלי.
אנשים שישבו עם גלנט לפני 7 באוקטובר למדו שהיחסים בינו לבין נתניהו לא יכולים להיות גרועים יותר. ואז פרצה המלחמה, והם הפכו לגרועים יותר. מקורבים מספרים שגם לפני המלחמה, בכל פגישת עבודה בין השניים היה נתניהו מקפיד לסנן בין שפתיו את העובדה שנאום האזהרה ההוא שגלנט נשא בזמנו היה סוג של בגידה. מקורבי נתניהו המשיכו להישבע שראש הממשלה רק מחפש את העיתוי הנכון להיפטר מגלנט. הבעיה היא שבאותו זמן חיפש גם סנוואר את העיתוי הנכון להיפטר מאיתנו. וכך הגענו לאן שהגענו.
לא מזמן פורסם שבין הלשכות יש "קרב על ההקלטות". לשכת ראש הממשלה חולשת על המערכת המקליטה את ישיבות הקבינט. זה ידוע. לא כולם אוהבים את זה, בטח לא כשאנחנו לפני ועדת חקירה. אחד מהבכירים ביותר בצוות של נתניהו הבחין, באחת מישיבות הקבינט, באחד מאנשיו של גלנט כשהוא יושב על טייפ קטן. הנורה האדומה המעידה על הקלטה "חיה" הייתה מופעלת. האירוע הזה גרר מהומה גדולה ושבר את הברומטר שבו נמדד מפלס החשדות ההדדיים בין הלשכות.
מאז, המצב רק הולך ומתדרדר. גלנט כבר ניסה לפרוץ פיזית ללשכת נתניהו בקריה, ואחד מעדי הראייה מספר ש"זה היה מילימטר מקטטה רבת־משתתפים, כולל מאבטחים ויועצים". בתוך האירוע הזה נשמע גלנט מודיע לרון דרמר שבפעם הבאה הוא יביא איתו כוח של גולני, כדי לעשות סדר.
לתיאור היחסים בין גלנט ונתניהו צריך להוסיף כוכבית. "ברית הכישלון של אנשי 7 באוקטובר", אמר לי השבוע שר בכיר, "חזקה יותר מהשנאות האישיות. בסופו של דבר, גלנט ונתניהו נמצאים יחד על אותו עץ. זהו עץ הכישלון של 7 באוקטובר. הם יודעים את זה. הם יודעים שאם לא ייזהרו זה בזה, הם עלולים להיות תלויים יחד על העץ הזה. ביום פקודה, הם ידבקו זה בזה".
יום הפקודה מתקרב. גלנט ונתניהו יודעים שהבטחות הרהב והצהרות השחץ של אחרי האסון ב־7 באוקטובר לא יבשילו. שהצ'קים שחולקו לא יכובדו בבנק. זה לא שצה"ל מפסיד לחמאס. צה"ל מנצח את חמאס. חד־משמעית. המלחמה הזו הוכיחה שאין בסביבה כוח שיכול לבלום את צה"ל. עוצמתו אדירה ויכולותיו גבוהות. אלא שכדי לפרק את מכונת המלחמה המפלצתית, שרובה תת־קרקעית, שבנה כאן חמאס מאז 2009 צריך הרבה זמן, הרבה כוח, הרבה דם, הרבה כסף, הרבה סבלנות והרבה לגיטימציה בינלאומית. ישראל לא מצטיינת ברוב התחומים האלה.
"סנוואר הפתיע אותנו פעמיים", הודה באוזניי גורם צבאי בכיר מאוד לשעבר, "הוא הפתיע אותנו בהתקפה, אבל הוא הפתיע אותנו גם בהגנה. המערך התת־קרקעי שבנה אדיר ממדים בערך פי חמישה ממה שהערכנו. יש שם מתחמים מסודרים לכל הכוחות של חמאס, לכל חטיבה וגדוד ופלוגה. יש שם אספקה וחמצן ודלתות הדף שמפרידות כל מקטע של מנהרה מההמשך ומונעות אפקט דומינו. כדי לפרק את זה צריך לפחות שנה, ובינתיים חמאס מוכיח שהוא לא קורס, הוא ממשיך לקיים פיקוד ושליטה, והוא גם ממשיך לשגר לכל מקום שהוא בוחר. התחרות היא בין שני שעונים: האם סנוואר וחבורתו יחזיקו מעמד למטה, יותר זמן מאשר צה"ל יחזיק מעמד למעלה".
שאלתי אותו אם זה אומר שאי אפשר לנצח. "לא", ענה, "זה אומר שניצחון במלחמה כזו הוא עניין מורכב שיכול להימשך זמן רב. זוכר את חומת מגן? אז שם לקח לנו שנים לנצח. יכול להיות שגם כאן זה ייקח שנים. בינתיים הזמן עובר, הציבור חסר סבלנות, והציפיות שהרמנו לשמיים צריכות עכשיו לחזור למציאות".
נחזור לגלנט ונתניהו: שר הביטחון משוכנע שנתניהו אינו כשיר. נתניהו, מצדו, לא פחות משוכנע שגלנט לא כשיר. שניהם משוכנעים שהצד השני מקליט כל מה שקורה. וככה מנסים כאן לנהל מלחמה. על רקע כל זה, אפשר להבין את זעקתו של אריה דרעי, ביום שבו התקיים המו"מ הגורלי לצירוף גנץ ואיזנקוט לקבינט המלחמה: "זה פיקוח נפש", הסתובב דרעי בלשכה כל אותו היום ודחק בכולם, "זה פיקוח נפש".
אחרי שהם חתמו על ההסכם הקואליציוני, הם גם הבינו. מיד עם חתימת ההסכם לקח נתניהו את גנץ ואיזנקוט ל"בור", שם הוצג בפניהם המצב. הייתה אז אותה הזדמנות מבצעית שעליה דווח בזמנו, שבמסגרתה ישראל הייתה אמורה להנחית מכת מנע קטלנית במיוחד על חיזבאללה. מטוסי חיל האוויר היו חמושים באוויר, מחכים לפקודה. שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הלוי תמכו. דרעי ודרמר, ככל הידוע, התנגדו. נתניהו, כמו נתניהו, לא הסגיר את עמדתו. מי שמכיר אותו, יודע: הוא פחד. הוא התנגד. אבל הוא לא רצה שנדע. זמן קצר קודם לכן הזהיר אותו הנשיא ביידן שלא ייתן את האישור.
זו הייתה הסיבה לכך שנתניהו זירז מאוד את המו"מ עם גנץ ואיזנקוט ותזמן אותו בצורה מדויקת. הוא ידע מה יקרה. הם ירדו לבור, שמעו את גודל ההחלטה והודיעו מיד שהם מתנגדים. "אנחנו צריכים לראות את המודיעין, לשמוע סקירות ואז נוכל להחליט", הייתה עמדתם. נתניהו ידע שככה זה עם רמטכ"לים. אנשים מסודרים ואחראיים. הוא התנפל על התנגדותם כמוצא שלל רב. עכשיו הוא גם לא נכנס להרפתקה, וגם יהיה לו את מי להאשים.
מה שמחריד במצב הנוכחי הוא ששני הנִצים, גלנט ונתניהו, לא מנסים לסיים את הקטטה או לצנן את היצרים. להפך. במקום שימנה מקורב עם סמכויות להרגעה, ממשיך נתניהו לאפשר לראש הסגל שלו, צחי ברוורמן, לצקת דלק מטוסים על כל זיק שנדלק בינו לבין שר הביטחון. גלנט החרים לאחרונה ישיבה של הקבינט, משום שראש המטה שלו לא הורשה להיכנס אליה. "מעשה ילדותי", אומר על זה אחד המשקיפים (שלא שייך לאחד הצדדים הנִצים), בסוף יש כאן מדינה ויש מלחמה, מה אמורה לחשוב על זה אמו של לוחם בח'אן יונס? שגן ילדים מנהל את המערכה שבה הבן שלה מחרף את נפשו?".
שניהם, נתניהו וגלנט, מנסים להוציא זה את זה מאיזון. ואם לא אותם עצמם, אז את הלשכות. ישנם ימים שלמים שבהם גלנט פשוט לא עונה לטלפונים מלשכת נתניהו. הם לא באים לו טוב בעין. יש לציין שקל בהרבה להוציא אותו מכליו, מאשר את נתניהו. עניין של ניסיון. אצל נתניהו יש קטע של איחורים. אף לוח זמנים לא מכובד, אף פגישה לא תתחיל בזמן, לפעמים הכל מתהפך בדקה ה־90 או שביבי עצמו פשוט לא מגיע.
את גלנט זה מטריף, אז הוא מטריף בחזרה. מכיוון שהוא חולש על זימון קציני הצבא הבכירים לדיונים, מחזיק גלנט את הצמרת הצבאית כבת ערובה. אם הלו"ז שמנחיתה לשכת נתניהו לא נראה לו, אז הוא מפוצץ את זה. לא מזמין את הצבא. כך קרה בשבוע שעבר בדיון של קבינט המלחמה שזומן לשש בערב, ונדחה לשמונה ברגע האחרון, בגלל כיפופי הידיים בין הלשכות. כך קרה בדיון השבוע, בפיקוד הדרום. קבינט המלחמה אמור היה לשבת שעה וחצי עם ראשי הרשויות בדרום, ואחר כך שלוש שעות לישיבה עם ראשי זרועות הביטחון.
המפגש עם ראשי הרשויות נמשך הרבה יותר מהמתוכנן. זה גם הגיוני. הבעיה הייתה שהרמטכ"ל וכל שאר ראשי הזרועות נאלצו להמתין שעתיים לתורם. וזה קורה להם הרבה, תוך כדי מלחמה. הכל נובע מאותם כיפופי ידיים בין הלשכות. העובדה שגלנט לא תמיד זורם עם חלוקת הלו"ז של לשכת נתניהו, שמצדה קובעת מסגרת שעות בלתי אפשרית כדי לרצות את גלנט, אבל אז לא עומדים בזמנים, הלו"ז משתבש, אחר כך קורס, ואת המחיר משלמים כל הבלתי מעורבים: רמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ וכל שאר הצמרת הצבאית, שמוצאת את עצמה במלחמה הזו מבלה הרבה יותר שעות בהמתנה לדיונים ודיוני סרק, מאשר בלחימה.
3. המבוגרים האחראיים
דבר אחד מאחד את גלנט ונתניהו: החשש מפרישתם של גנץ ואיזנקוט. גלנט גם החצין את חששו זה בנאומו האחרון, שבו קרא לגנץ להישאר בממשלת החירום. לגבי איזנקוט, הסיפור שונה. גנץ ואיזנקוט הם השוטר הטוב והשוטר הרע. גנץ מתואם עם גלנט ומקיים איתו יחסי עבודה טובים, אפילו חבריים. מוזר, בהתחשב שבכך גנץ נכנס ללשכת הרמטכ"ל עוד בטרם פונתה ממנה גופתו המטאפורית של גלנט. איזנקוט הוא עוף שונה. הוא לא מתלהב מגלנט ומרבה להתעמת איתו בישיבות ומחוץ להן. ועדיין, גלנט מעדיף את איזנקוט על נתניהו. גלנט מעדיף כל אחד על נתניהו.
הדילמה של גנץ ואיזנקוט באשר להישארות בממשלה אכזרית. הם מתמרנים עם מרכבה סימן 4 בחנות פורצלנים צפופה. מצד אחד, שניהם מיצו את נתניהו. די מזמן. אין להם אשליות. הם מבינים שהאיש עוסק רק בהישרדות, שאין לו קווים אדומים, שהוא לא רואה אף אחד בעיניים ושהוא ינסה להפיל עליהם כל אשמה שהיא ולגזול מהם כל קרדיט שהוא. המצב הזה מתחיל להימאס עליהם. אבל ממול, יש עוד כמה דברים.
הנה הרשימה: החטופים. סוגיית "היום שאחרי". סוגיית לבנון וחיזבאללה. האיום הנפיץ ביו"ש. סוגיית הפועלים הפלסטינים. סוגיית החזרת האוכלוסייה לדרום ואחר כך לצפון. "בכל הנושאים האלה", אמר לי אתמול בכיר במחנה הממלכתי, "נתניהו לא רוצה לקבל החלטה. מפחד מהחלטה. הוא בן ערובה. הוא נסחט מצד אחד על ידי בן גביר וסמוטריץ', מאוים מצד שני על ידי האמריקאים ובעיקר היסטרי מהמצב עצמו ומתוצאותיו האפשריות. הוא כבר הביא אסון אחד, עכשיו הוא בדרך לעוד כמה ועדיין הוא לא ממצמץ".
אז מול היציאה הקלה מהממשלה עומדות לא מעט הכרעות גורליות. אלמלא הצטרפו לקבינט, לא הייתה עסקת החטופים הראשונה יוצאת אל הפועל. איזנקוט איים בהתפטרות אם היא לא תתממש, וגם היום, גנץ ואיזנקוט, בסדר הפוך, בגיבויו של אריה דרעי, הם הכוחות העיקריים הדוחפים לאסרטיביות וחשיבה מקורית בעניין החטופים. "זה הזמן להציל יהודים", סיכם אתמול איזנקוט אצל אילנה דיין.
אבל ישנו גם הנושא הלבנוני. כל שגיאה שם יכולה לגרור את ישראל למלחמת עולם. נתניהו, במצבו, מועד לשגיאות מהסוג הזה. הוא סחיט פוליטית, הוא מותש ציבורית, הוא נטול לגיטימציה בינלאומית. זה משתקף גם בעובדה שהוא לא מסוגל לקיים דיון באשר ל"יום שאחרי" בעזה, מה שלא מאפשר לצבא ולמערכת להתחיל להכין כתובת למסירת המפתחות, מה שמסכן את כל ההישגים שכבר השגנו. ועוד לא דיברנו על יהודה ושומרון. בכל דיון נתניהו שומע את אותה אזהרה: אנחנו מזניחים את הנושא הזה, השטחים מתקרבים לפיצוץ גדול, עד כדי אינתיפאדה שלישית. אומרים את זה הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, ראש מל"ל, ראש חטיבת המחקר, שר הביטחון, השרים גנץ ואיזנקוט. אומרים ואומרים ונתניהו שותק. חשוב לו יותר למנוע פיצוץ עם בן גביר.
הם לא יישארו שם לנצח. עם השלמת המעבר לשלב הלחימה בעזה והרגעת המצב בצפון (דרך סבב של כמה שבועות לחימה, או בלעדיו), הקרקע תהיה בשלה. יכול להיות שעד אז אפשר יהיה לסגור עם נתניהו מועד מוסכם לבחירות במהלך 2024. לא מעט אנשים עובדים על זה. לחסוך מהמדינה האומללה שלנו את המחאה שאמורה להתפרץ מתישהו, את המאבק הפוליטי המתיש, את מלחמת האחים הממשמשת ובאה. פשוט להגיע לתאריך מוסכם. זה אפשרי.
נתניהו מנהל בינתיים כמה משברים במקביל. לנשיא ביידן נשבר ממנו, אולי באופן סופי. במקום לנהל את המשבר מול נשיא ארה"ב של אמריקה, נקלע השבוע נתניהו לקטטת בוץ עלובה עם איתמר בן גביר. קשה להאמין לאן התדרדר מי שפעם כונה "ליגה אחרת", מי שמנהיגי תבל המתינו בסבלנות למוצא פיו. נתניהו של היום הוא אדם חסר אונים, ספינה טרופה הנחבטת בין המשברים, באין חוף מבטחים. הוא יודע מה חושבים עליו כל ראשי זרועות הביטחון, הוא מכיר את הסנטימנט הציבורי בעניינו, הוא פוחד פחד מוות ממרד מילואימניקים לאחר המלחמה, שבהשוואה אליו מחאת ההפיכה המשטרית תיראה כמו מסיבת תה אצל מלכת אנגליה.
מהי תוכנית ההיחלצות שלו? פשוטה מאוד: לסיים את המלחמה בעזה בסוג של ניצחון, לסיים את המשבר בצפון בסוג של הסדר שיאפשר את החזרת האוכלוסייה, להביא נורמליזציה עם סעודיה בסוג של הסכם רב־זרועי מרובע (ישראל, פלסטינים, סעודיה, לבנון) וללכת על כל זה לבחירות.
הסיכוי שלו להצליח קלוש מאוד. אף אחד לא יחתום איתו על שום הסדר בלי הכרה מחודשת בפתרון שתי המדינות, העברת השליטה ברצועה לידי רשות פלסטינית "משודרגת" וחזרה למשפחת העמים. ברגע שנתניהו יעלה על דל שפתיו את כל זה, הוא יצטרך משקפת רבת־עוצמה כדי למצוא את בן גביר וסמוטריץ'. האם נותרה בו אנרגיה למהלך היסטורי כזה? כל מי שמביט בו, בסביבתו, בתפקודו, או אפילו בנפשו, חושב שלא.
4. ארבל הגואל
בשבוע שעבר סופר כאן על יוזמה להחלפת הממשלה בממשלה זמנית בראשותו של גדי איזנקוט. כמה וכמה ח"כים בליכוד אמרו, בשיחות סגורות, שאם איזנקוט יהיה ראש הממשלה החליפי ויובטח שמדובר בממשלה שתכהן שנה אחת, הם בעניין. עכשיו אפשר לגלות שמקור הרעיון הזה הוא ש"ס. כן כן, ש"ס של אריה דרעי. בינתיים לא מעט שחקנים תפסו רגליים קרות, גם משום שהשחקן הראשי בכלל לא הגיע לסרט. איזנקוט, כמו איזנקוט, לא יעשה שום דבר כדי להקדים את בני גנץ. הוא כבר ויתר על מקומו לטובת גנץ ברמטכ"לות.
בינתיים, ממשיכים להסתובב רעיונות מעניינים. כמו למשל רעיון שמגיע מאחת הפינות המסקרנות ביותר באופוזיציה, שלפיו ראש הממשלה החליפי באי־אמון קונסטרוקטיבי יהיה אריה דרעי עצמו. וגם הפעם, ממשלה לשנה אחת בלבד, שלא תקבל החלטות שישנו את הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה. שאלתי מישהו החבר בממשלה הנוכחית על הרעיון הזה. "נשמע מטורף אבל גם מעניין", הודה, "אבל אם כבר אתה הולך לדרעי, מה הבעיה להמשיך עוד כמה מטרים ולהגיע למשה ארבל? שמע, בעדו תצביע כל הכנסת".
