העולם של הישראלים הפך לעולם של מלחמה שמגיעה לכל בית. האבל הוא כאב שמפוזר על פני כל ארץ ישראל, מהנהר ועד הים. רשימת החללים, הגילים שלהם, פניהם היפות ושמותיהם נשזרים בשמות היישובים והערים שמהם יצאו למלחמה. כל יום בעזה הוא יום קרב שעלול להביא לעוד נפילת חייל. או חיילת.
"משפיעים על מאמצי התיווך": הדובר הקטארי חשף את מנופי הלחץ של ישראל על חמאס
בלב שכונת מגורים: "מפעל הרקטות" הגדול ביותר אותר בדרום הרצועה
ישראל השקטה והמדושנת של לפני שמחת תורה הפכה בבת אחת לחברה לוחמת שעומדת בפני הסכנות ולוחמת כדי למנוע סכנות חוזרות. אחרי האסון שבו נפלו 21 לוחמים, הכל מורגש יותר.
למרבה הזוועה, בצד המציאות הזו יש מציאות אחרת שהשתתקה לרגע ועכשיו שוב רוחשת ובוחשת. האחדות של הדור הצעיר הלוחם לא ניכרת אצל המתווכחים את הוויכוחים הפוליטיים הקטנוניים, לא מורגשת בקרב המשחקים משחקי כוח ורשע מכוערים בלי יכולת להפסיקם.
מחוץ לישראל, מפתיעה הפראות של ההפגנות שוחרות הרג יהודים בעולם. השנאה לישראל וליהודים באוניברסיטאות בארצות הברית היא מעבר להיגיון, ולצד האנטישמיות הזו יש בעיה גם עם ידידינו בעולם, כי הם חוזרים על רעיון מסוכן: מדינה פלסטינית.
היום ברור יותר מאשר קודם כמה הרעיון הזה הוא הימור. קשה להבין מדוע אנשים נמשכים להימור על מה שבטוח לא יצלח, אבל הלחץ גדול מצד העולם, והוא קיים גם אצלנו.
נתניהו וממשלתו מונעים זאת כרגע. נתניהו וממשלתו לא מונעים הרבה דברים אחרים. מול עינינו, שכבר לא מבינות מה הן רואות, עוברות משאיות עם תמיכה לחיזוק הטרוריסטים הלוחמים בנו ברצועת עזה. דלק מוזרם כדי לתדלק את מי שיורה אר.פי.ג’י בחיילים שלנו, מים משקים את מי שמחזיק בחטופים שלנו. מזון נשלח כדי שהם יירו בנו שבעים. מי יכול להבין דבר כזה? מדוע ביידן דורש זאת, ומדוע אנחנו נכנעים לכך? אם ראש הממשלה היה עכשיו יאיר לפיד, ואם הממשלה הייתה ממשלת שמאל, האם מישהו היה מסוגל לקבל ולעכל מהלך כזה ולשבת בשקט? אף אחד לא היה מאמין שזה המהלך היחיד האפשרי.
זו עוד סיבה לשמוח שבראש הממשלה עומדת היום הברירה הגרועה פחות: נתניהו. הישראלים מניחים שאם נתניהו וממשלת הימין נוקטים צורת פעולה כזו, כנראה זו הדרך הטובה ביותר האפשרית ואחרת לא ניתן. נתניהו הוא גורם משקיט ומאחד במצב הנורא הזה. תארו לעצמכם איך הייתה ישראל נראית לו מפלגות הימין והליכוד היו באופוזיציה עכשיו. האמון של הישראלים בממשלת שמאל, גם אם היא הייתה עושה בדיוק את מה שנתניהו וממשלתו עושים עכשיו, היה אפס.
המלחמה נגדנו היום מבוטאת גם בצמד המילים הערמומיות “היום שאחרי”. “ומה ביום שאחרי? היום שאחרי, מה עליו?”, נשמעת השאלה בכל מקום שבו מנסים להוביל את ישראל אל המערפת. מערפת זו כידוע גיליוטינה, ובה רוצים לשים את ראשנו כאשר שואלים את מנהיגינו במתק שפתיים: ומה עם היום שאחרי?
מתקתקות דומה עוטפת כוונה רעה דומה גם כאשר מעלים, מבחוץ וגם בתוכנו, את הביטוי “פתרון שתי המדינות”. זה לא פתרון. הפתרון מציע את עזה ויו”ש המחוזקות, ואת ישראל הרזה והמוחלשת. אלא שאין על פני קרום כדור הארץ באזור הזה שתי מדינות כאלו השוכנות זו לצד זו. כוונת המילים האלה היא: מדינה פלסטינית לשני צדי מדינת ישראל, וחוצה אותה. תמיד שוכחים להזכיר זאת ושוכחים להזכיר את שטח המעבר בין שתי המדינות הפלסטיניות, שיבתר את ישראל. מדובר בישראל מוקטנת, דחוקה בין עזה ליהודה ושומרון הפלסטיניות. שתיהן דיקטטורות ערביות על פי המודל הנורא הידוע לנו.
אנחנו ביום קשה, יום שבו אנחנו קוברים חללים וכואבים. גם הפלסטינים בעזה סופרים חללים. סופרים ומנופפים במספרים באוניברסיטאות ובאולפני טלוויזיה בכל העולם. בלי לדייק במספרים, הרי הטענה שלהם היא שישראל הרגה כבר מעל 24 אלף פלסטינים.
בעיניי, ההרוגים הפלסטינים ברצועת עזה עכשיו, הם ההסבר מדוע אסור להקים מדינה פלסטינית. אם ההנהגה הפלסטינית הייתה אנושית, הרי לנוכח מספרי ההרוגים היינו שומעים קריאות להפסק ההרג. היינו רואים פלסטינים המבקשים לוותר, לשחרר את החטופים, לשלם פיצויים, כדי שייפסקו הרג האזרחים הפלסטינים והסבל שלהם. הקורא בוודאי צוחק: שיהיה אכפת להם? לא אכפת להם, וזה ידוע. לכן, גם כשתקום מדינה פלסטינית ישלטו בה הכוחות שרואים במלחמה להרג הישראלים מטרה מעל כל מטרה אחרת, וכמו שהם לא מוותרים עכשיו, כשהכל נהרס בעזה ומספר ההרוגים שלהם עולה, כך הם יהרסו את המדינה הפלסטינית שלהם כדי להשמיד את המדינה היהודית שלנו.