אוכפים לוהטים | הטור של רון מיברג

"ילוסטון" היא יותר "דאלאס" מ"יונה בודדה"; המאמץ לפשפש בקרביה בניסיון למצוא בה חומרים טלוויזיוניים מוצקים יותר מסבון נוזלי, משעשע כשם שהוא עקר. "ילוסטון" היא סדרה על משפחה דיספונקציונלית, שיש לה הכל ואין לה דבר. הליהוק תקין; עלילות המשנה נואלות ואלימות; הגיבור הוא הסוס, והגיבורה היא מונטנה רחבת הידיים וכחולת השמיים. ובתוך כל הטוב הזה מסתובבים חברי משפחת דאטון, אכולים רגשות אשמה, שונאים יותר מאוהבים ומסורים לרעיון שהחווה הענקית שירשו ומרוששת אותם, היא מורשתם האמיתית והם לא יוותרו על סנטימטר ממנה.

בשם הבכירים שלא לקחו אחריות: אני מתנצל בפני עידן עמדי | בן כספית
"עם ישראל חי": הריאיון שיונית לוי לא תשכח לעולם

חלק ניכר מהזמן "ילוסטון" היא פרסומת לג'ינס, מגפיים, מגבעות ומעילים, מה שנקרא Western Wear. רנגלר, ג'סטין, פילסון, סטטסון. צדק דיוויד צ'ייס, שאמר במלאת חצי יובל לבכורת "הסופרנוס" שלא עושים יותר טלוויזיה רצינית ואמיתית למבוגרים. זה קשה ומאתגר מדי; את היוצרים והצופים כאחד.

מתישהו בדרך התקלקלו כוונותיו הטובות של טיילור שרידן, המפיק־במאי־תסריטאי־שחקן ופצצת אגו שאפתנית, להניח על המסך טלוויזיה טובה למבוגרים. "ילוסטון" לא הסתירה את כוונותיה האמיתיות, כאשר השאלה מי ירה בג'ון דאטון (קווין קוסטנר), הפטריארך הנראה כאוכף מהוה, הזכירה לצופים את התהייה ההיסטורית, מי ירה בג'יי אר? התשובות אינן חשובות באותה מידה, אבל "ילוסטון" נהנתה בתחילת דרכה מרוח גבית של מבקרים וצופים שסבלו מגעגוע גדול למערבון טלוויזיוני כהלכתו. "דדווד" הייתה טובה פי כמה מ"ילוסטון", אבל הריאליזם, האלימות וניבולי הפה היו גדולים על משק הבית הממוצע.

ברגעיה המטורללים והשיכורים ביותר לא מגיעה בת' דאטון לשפת הביבים המסוגננת של הזונות שעבדו אצל אל סוורינג'ן. רגע שטני של בת'? כשהיא מסתכלת בתוך תחתוניה של המוכרת בבוטיק (שהגדילה את החזה) שהתנכלה לגיסתה האינדיאנית ואומרת: "תמיד ידעתי שאת לא בלונדינית".

"ילוסטון" - בניגוד לשירי הלל מסויגים - אינה משקפת את חמדנותה הקפיטליסטית של אמריקה, את אהבתה למרחבים הפתוחים, את התנכלותה האכזרית לאינדיאנים וגם לא את הנגישות לנשק וקלות הדעת שלה בכל שקשור באש חיה. מאחורי כוונותיו הרעות של פאפא דאטון לא מסתתרות כוונות טובות אלא בחירות אנוכיות שבמסגור מסוים וחולף נראות לעתים כרגעי חסד אנושיים. הוא פיאודל על מלא, כזה שצורב בבוקריו את אות החווה בברזל מלובן כאילו היו חלק מעדר הבקר שלו. "ילוסטון" היא סדרה אכזרית המסמלת את אתוס ההשתלטות האמריקאי החמדני והאנוכי על מה שלא שלך ולהילחם עד טיפת הדם האחרונה על שלך. זאת גרסה מערבונית של "אף שעל".

לא במקרה הזכרתי את "יונה בודדה" מאת לארי מקמרטרי. לאחרונה קראתי אותו שוב מבלי להחמיץ אף מילה והתמוגגתי. גם המיני־סדרה (1989) הייתה חד־פעמית. זה הבהיר לי שקוסטנר ב"ילוסטון" הוא יותר ג'וק יואינג מאשר וודרו קול או אגוסטוס מקריי.

"ילוסטון" היא פורנו של סוסים. יש בה פחות חזיות משהיו בוודסטוק, והצופה תוהה עד כמה פגומה מנטלית היא בת' דאטון, החולפת בסדרה כמו פרזנטורית של בורבון וטקילה. הבוקר שהתרסק ברודיאו מאבד את בתוליו במיטת בית חולים עם האיבר היחיד בגופו שעדיין עובד. גם סצינה של לכידת זרמת סוסים לא נחסכת מאיתנו. "ילוסטון" היא מדריך לבוקר המתחיל. זה לא מקרה שהסוס הוא הכוכב והשחקנים הם גיבורי משנה.

הרוכב הטוב ביותר יהיה תמיד טיילור שרידן עצמו. מי שהחל כבמאי סרטים על גבריות, הפך לאימפריה של סדרות שרובן נובעות מ"ילוסטון"; במרכזן משפחת דאטון בכרוניקה סתמית, והן נקראות על שמות השנים שבהן הן מתרחשות. "ילוסטון" עצמה לא הגיעה לסופה. פרקי העונה החמישית תקועים בקנה כחלק מסכסוך מצ'ואיסטי בין קוסטנר, שרצה לסיים וללכת הביתה, ושרידן, שנלחם על מי הבוס.

אני לא טוען ש"ילוסטון" היא לא בילוי קל דעת, סוטה, שאינו מתיימר לדבר חוץ מלהיכנס בך חזיתית. אבל ברגע רציני, היא מזכירה את הכמיהה האמריקאית לרובים, אקדחים ונבלים מתים. וזה הפסיק לשעשע מזמן על רקע מציאות שיצאה משליטה. הסדרה כורעת תחת נטל השבחים שנקשרו לה. או כמו שכבר אמרנו: "הסופרנוס" היא לא.

קווין קוסטנר הצעיר היה שחקן מצודד, פיזי מאוד, שרכב, קפץ, דילג ואפילו התעופף בין עצים ("רובין הוד - נסיך הגנבים") וצלל למעמקים. הוא הגן על אמריקה כאליוט נס ב"בלתי משוחדים", כווייאט ארפ על טומבסטון, כפרנק פרמר על וויטני יוסטון וכג'ים גאריסון על האמת של אוליבר סטון. היו ימים שבתוך הבליל התרבותי הבלתי אכיל שהפך את הקולנוע האמריקאי לקסרקטין של חיילי ליגיון זרים ושכירי חרב בריטים ואוסטרלים, קוסטנר לבדו היה האמריקאי האחרון שהגיע למסך ללא המטען הסהרורי, הרכילותי, ההתמכרותי והשקרי של מי שחוברים פעם אחר פעם וביזיון אחרי ביזיון, להוציא את דיבת הקולנוע האמריקאי.

היה לו חיוך כובש, מראה נערי כל־אמריקאי, וכשהתבגר הוא החל להזכיר את גארי קופר הלאקוני. בשנות ה־60 המאוחרות לחייו ותוך שהוא מתלבט באיזה מראה להחליף את שערו המקליש (שלעתים משתנה מפרק לפרק), עיקר שיטת המשחק של קוסטנר מתרכזת בפיו. רוב הזמן הוא מביע תחושות על ידי הזזת לשונו, משחק בלחייו ודחיפת שפתיו. זה רפרטואר מוגבל למדי, וקוסטנר כבר אינו השחקן הכובש שהיה. ברקע מבצבצות פיסות רכילות מהגירושים המכוערים שלו מאם שלושת ילדיו והקרב על דמי המזונות. ככל ש"ילוסטון" מתקדמת, ניכרים בקוסטנר משחקי הכוח שלו עם שרידן ורצונו שהחווה תעלה באש והוא יוכל להמשיך לביים את "Horizon", האפוס המערבוני שלו לקולנוע.

על "רוקד עם זאבים" עתיר האוסקרים, שאותו ביים ובו כיכב, חשבתי שהיה סרט מגלומני משולח רסן ונטול איפוק, שנמרח על פני שלוש שעות. הסרט היה העילה לטענת קוסטנר, שהוא קרוב משפחה של גנרל ג'ורג' ארמסטרונג קסטר, הרוצח בהיר השיער וקל הדעת שטבח באינדיאנים, עד שאלה קרקפו אותו ואת חייליו במארב המושלם בליטל ביג הורן. כלוטננט ג'ון דנבאר לא בחל קוסטנר לצלם את עצמו פורש את ידיו כצלב, עוצם את עיניו ודוהר על פני חיילי הדרום במלחמת האזרחים, כישו החוצה את שוק התבלינים בירושלים. פאולין קייל, מבקרת הקולנוע של ה"ניו יורקר", שנאה את הסרט וכינתה את קוסטנר "ההוא עם נוצות בראשו".  

גם לסרטים הרעים שאליהם נקלע ב־20 השנים האחרונות, הביא קוסטנר את הדיגניטי והאינטגריטי שהגדירו את הקריירה שלו. את ה־Smirk, הכמעט־חיוך הציני שלו, המעקל את שפתו העליונה ומאיים להפוך להסתייגות מבודחת בגודל מלא, ואת המניירות הקטנות והמאופקות אך האנושיות של גבר המודע לעובדה שהוא שחקן ולא נציג השגחה עליונה ומסתובב בתפאורה נטול גינונים כמי שמחכה לסוף יום העבודה כדי לחזור הביתה לבדוק אם הילדים גמרו להכין שיעורים.

שלא כעמיתיו לגיל ולמשחק הנלחמים בדעיכת הגוף והמראה בעזרת מנתחים פלסטיים, לא מתחבא קוסטנר מגילו, חוץ מעניין הפדחת. בתחילת הקריירה שלו הוא הביא לסרטיו רוח נעורים, סקרנות ומראה מצודד ושובה לב מבלי להיראות דוגמן. שערו, שתמיד היה דליל מכפי שהיה רוצה, נסוג למין מראה פרוע מוזר שאותו הוא ניסה לשפר בעזרת תוספות שיער לא חכמות בקדמת ראשו במאמץ להקים שם מעין בלורית מקלישה הנראית כשטיח מרוט.

בסרטים שהגדירו את הקאמבק שלו, הצליח קוסטנר לגייס את המכשלה הגילאית כדי להעמיד דמויות בשלות המודעות לעובדה שבגילו לא יצליח לשאת את הסרט אל קו הגמר בכוחו של אקשן בלבד. קוסטנר שבה ושבר לב ביכולתו לגלם גברים שאינם אינפנטיליים.

בימים שבהם מגלים בני דורו של קוסטנר את הקושי הבלתי עביר משחקני פעולה קלי תנועה לשחקני פעולה מקשישים עם שרירים רפים ועור תלוי, כהריסון פורד וכלימת "אינדיאנה ג'ונס" האחרון, קוסטנר כבר שם, בגיל הזהב. ברוס וויליס חולה ונמוג. ליאם ניסן ממשיך בקריירה ההזויה שלו כבובת אקשן. דניס קווייד, שהרים לו להנחתה נפלאה כדוק האלידיי ב"ווייאט ארפ", מתבזבז. ריי ליוטה מת. ג'ון טרבולטה שרף מנוע. דנזל וושינגטון לבדו, שומר על שמו הטוב רוב הזמן.

מתישהו גיליתי ששלושת ילדיי הקשיבו לנאומי התוכחה התרבותיים שלי בדבר היוצרים הראויים לתשומת לבם, אף שנהגו לתחוב במבה באוזניהם. מסתבר שבלילות נהגו להתגנב לחדר השינה ושדדו סרטים ותקליטים מהספרייה. כאשר אני מבקש להרחיב את הדיון במישהו כקוסטנר, אין פרטנרית טובה יותר מבתי אנולה.

ביקשתי מאנולה להתכונן לשיחתנו על קוסטנר. הילדה נחרה בבוז. "בניגוד לשחקנים אחרים כגיבסון, גיר, קייג' ופורד", אמרה בתי, "נשמר קוסטנר ממדורי הרכילות ומעיתוני הסופרמרקט (זה היה לפני גירושיו המכוערים - ר"מ) והשאיר בתודעה הקולקטיבית שלנו רקורד נקי המשקף את סגנון חייו. קשה להיזכר בסקנדל אמיתי שנקשר בו. לא גזענות בוטה כמו גיבסון, לא נישואים למישהי צעירה ממנו ב־30 שנה, לא מעצרים, פשיטות רגל או 20 סרטים היישר לווידיאו כמו וויליס בשנים האחרונות.

"גם מי שגילמו את אהובותיו בסרטיו, ריי דון צ'ונג, פטרישיה קלרקסון, שון יאנג, סוזן סרנדון, איימי מדיגן, מדלן סטו, מרי מקדונל, מרי אליזבת מסטרנטוניו, וויטני יוסטון, ג'ין טריפלהורן, רנה רוסו, אוליביה וויליאמס, רובין רייט, קלי פרסטון, אנט בנינג, ג'ואן אלן, סילה וורד, קוני נילסן ודיאן ליין, הן שחקניות רציניות עם חיים פרטיים סולידיים בדרך כלל". כמובן שדרכנו בזעם על פוסטר של סרנדון והשחתנו אותו. לא סולחים לה.

לא מדובר באהבה פוריטנית, אמרתי. זה לא משהו שנוח לי לדבר עליו עם בתי, ולא משנה בת כמה היא, אבל הוא ושון יאנג העלו אדים שכיסו את החלונות במושב האחורי של הלימוזינה ב"ללא מוצא". קוסטנר וסרנדון מימשו את התשוקה הניצתת בתחילת "מעריצה צמודה" במשגל ארוך (עם ילדיי אני קורא לזה משגל) שעבר בכל חדרי הבית של אנני סבוי, כולל באמבטיה מלאה מוקפת נרות, ונגמר עם סרנדון קשורה למיטתה כאשר קוסטנר מושח את ציפורני רגליה בלק אדום. שלא לדבר על הרומן הרותח עם סטו הנהדרת ב"Revenge", המקים עליהם את כעסו של הבעל המקורנן אנתוני קווין, הנוקם בהם ללא רחמים. אחד מסרטיו הגדולים אגב, הוספתי.

"אם אני חושבת על זה", אמרה אנולה, "אינני יודעת דבר על חייו הפרטיים של קוסטנר, וזה דבר טוב. אינני יודעת היכן הוא גר, אבל מניחה שבאיזו חווה שבה מכינה לו אישה נאה לחמניות טריות וקפה חזק כל בוקר כאשר גיטרה אקוסטית לא מוגדרת מנגנת ברקע".

אספן, קולרדו, אמרתי לבתי, לא מונטנה, 600 דונם עם פרות וסוסים. ויש לו להקה בשם "מודרן ווסט" שהוא מקליט ומופיע איתה. זה לא בלתי נסלח ונשמע בערך כמו וויליס, דון ג'ונסון, בילי בוב ת'ורנטון, ג'וני דפ ושחקני קולנוע אחרים שהם מפלצות תהילה חמדניות. יש לו קול נעים אבל כה סתמי.

"שיהיה", אמרה אנולה. "אבל אני יודעת שהכל שם נראה כפרי ונרכש מקטלוג הרהיטים 'סאנדנס' של רוברט רדפורד, וקוסטנר מטיס אליו בהליקופטר חברים לפגישות ארוכות שבהן הם יושבים במרפסת עם משהו מעשן, נדים אחד לשני בהסכמה ושותקים". עוד אנולה מדברת ונזכרתי כיצד השפיע עליי עמוקות משהו שאמר ג'ין הקמן, בתפקיד אב המשפחה ב"ווייאט ארפ" כאשר ישב בראש השולחן. "כל מה שיש לנו בחיים זה קשר דם", אמר הקמן לילדיו, "השאר הם זרים". את משפט המפתח הזה - בעיקר בגלל הדמיון הרב שדמה הקמן לאבי בגיל מסוים - שיננתי באוזני ילדיי ללא הרף, בתקווה שהמסר ייקלט והם לא יזנחו אותנו לעת זקנה. זה משפט שילדיי יודעים בעל פה אבל נוטים לשכוח.
"בכל סרטיו, וראיתי את כולם, לא הייתה לו פילגש. הוא גבר של אישה אחת", אמרה אנולה והתרשמתי שהנושא חשוב לה. "הוא מתנהג לנשים בסרטיו בכבוד גדול ודרך ארץ, ג'נטלמן אמיתי".

חשבתי וזה היה מדויק. גם גברים לא החמיצו את האופן המכובד שבו מחזר קוסטנר ומתאהב בשחקניות בסרטיו. החיזור העדין אחרי בנינג ב"Open Range", המערבון המעולה שביים ואחד הסרטים היחידים שהחזיק את הז'אנר בחיים. האיפוק שגילה מול זעמה של האלמנה אלן ב"The Upside of Anger" והאהבה הבלתי אפשרית ליוסטון ב"שומר הראש". הסרט שבו היה מאהב של ג'ניפר אניסטון, אמה המתה וסבתה שירלי מקליין, היה מיותר, אבל אף לא אחד קולע רק שלשות.

"לעומת בני זמנו, יש לקוסטנר את אותו משהו קטן, אינטליגנציה כבושה אך נוכחת מאחורי חיוך ציני", אמרה אנולה. "קוסטנר שמר על הקריצה המסוימת שלו לאוהדיו ואמריקאיות עמוקה המסגירה את העובדה שאין אף מקום שבו הוא רוצה להיות מאשר באמריקה ושום דבר שהוא רוצה להיות יותר מאמריקאי. מכיוון שהמנעד שלו כשחקן מוגבל, הוא מסוגל לשחק גוונים שונים וניואנסים קטנים בלבד של מי שהוא".

זה היה מהרגעים הנדירים הללו ההופכים את החיים לשווים את הכאב. 25 שנה אחרי "JFK" אמרתי, קשה עדיין להאמין כיצד שחקן בשנות ה־30 לחייו נשא על גבו את המפלצת הקונספירטיבית הסהרורית שאוליבר סטון העמיס עליו בתפקיד התובע ג'ים גאריסון. האיש שאמריקה כולה הסכימה שהוא קוקו מדופלם. יש לו שם נאומים שנמשכים 20 דקות ללא הפסקה.

"תבדוק ותראה שהוא אף פעם לא עושה מבטא זר", אמרה אנולה, "אפילו לא ב'ללא מוצא', שבו הוא משחק סוכן קג"ב סובייטי. אפשר לטעון שעשה סרטים 'נוראים' כ'עולם המים', אך גם בהם הוא אינו מאבד את המצפן המוסרי שלו. אני מבינה שלא כולם רוצים לשבת שלוש שעות ב'הדוור' מול קוסטנר התוקע את הפואנטה הפוסט־אפוקליפטית באדמה. אבל נדיבותו כבמאי תמיד זורחת.

"סרט של קוסטנר יהיה תמיד סרטם של שחקני המשנה שלהם הוא מניח לנשל אותו ברוחב לב. הוא כה מודע לזה, שהוא משחק רק בסרטים שבהם הוא יכול לשתוק, להיות מהורהר ומנותק מהמתרחש. הוא נתן לאנדי גרסיה ולשון קונרי לגנוב את 'הבלתי משוחדים'. הוא נתן לכריסטיאן סלייטר את 'רובין הוד'. את 'ווייאט ארפ' לדניס קווייד. את 'עולם המים' לדניס הופר. את 'Open Range' לרוברט דובאל ואת 'הדוור' לוויל פטון. צריך להיות כוכב גדול כדי לתת את השורות הטובות ביותר לאחרים".

אף על פי ש"ילוסטון" יושבת לכאורה בתבנית המערבונית התקנית, יש בה יציאות ביזאריות ומעוררות אי־נחת רבות. כמו ריפ שחופר את קבר אמו החנוטה 20 שנה ופותח אותו כדי להסיר מאצבעה את טבעת הנישואים שלה שהוא רוצה להעניק לבת' בחתונתם. זה מיותר לחלוטין, ויש אחרות. אפשר להבין מדוע "ילוסטון" דעכה אל סופה ולא חצתה את קו הגמר בשעטה צוהלת.