בָּתִּים שְׁרוּפִים מִסַף וְעַד גַּג / קוֹץ וְדַרְדַּר נַעֲצוּץ וְסִרְפַּד / וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שֶׁמֶשׁ עָצוּב / וְנֹגַהּ מִטַּל עַל דֶּשֶׁא רָטוּב
זוֹ לֹא אוֹתָהּ הָאָרֶץ, זֶה לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִת, / אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב / וְהָעֹרְבִים כָּל־הַיּוֹם רַק רַע מְלַהֲגִים / וְהַשִּׂנְאָה פֹּרַחַת שׁוּב
מֵעָפָר וָאֵפֶר כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת / וּבַמִּפְעָל הַמְּכֹנוֹת רָצוֹת / מוּאָר הַחֶדֶר וְיוֹרְדִים לֵילוֹת / עַל מָה שֶׁבּוֹ וּמָה שֶׁבְּלִבּוֹ
וְכָל־הַשִּׁמְשׁוֹנִים כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים / מִגָּדִישׁ וְעַד־קָמָה בְּעַזָּה מַבְעִירִים / וּבְתוֹךְ הַמִּנְהָרָה חַיָּל וְכַלְבּוֹ / מִתְגַּעְגֵּעַ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־בֵּיתוֹ
זוֹ לֹא אוֹתָהּ הָאָרֶץ, זֶה לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִת, / אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב / וְהָעֹרְבִים כָּל־הַיּוֹם רַק רַע מְלַהֲגִים / וְהַשִּׂנְאָה פֹּרַחַת שׁוּב
לְעוֹלָם הָאָרֶץ עֹמָדֶת / וְהַנְּחָלִים אֶל־הַיָּם שָׁבִים לָלָֽכֶת / אַךְ חֶסְרוֹן לֹא־יוּכַל לְהִמָּנוֹת / לֹא־יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר כָּל הַמַּכְאוֹב
הֵן זוֹ אוֹתָהּ הָאָרֶץ, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִת, / אָבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב / וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַיִן / שֶׁהַשִּׂנְאָה פֹּרַחַת שׁוּב
שיר זה, “השנאה פורחת שוב" נכתב על ידי ד"ר יהושע רוזנברג, יליד שנת 1942, משורר ועורך תוכניות לימודים. רוזנברג בטובו שלח אותו אליי למייל, ומאז אני הולכת איתו בעצב גדול. הוא נכתב על בסיס השיר “הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב", שכתבה חברת קיבוץ בית השיטה דורית צמרת בעקבות נפילתם של 11 מבניו במלחמת יום כיפור והלחין חיים ברקני, חבר קיבוץ שער הגולן.
מאז המלחמה הארורה האחרונה שב השיר אל קדמת הבמה של ההשמעות. בשיר המקורי עולם כמנהגו נוהג, וחרף הכאב הנורא והאובדן ישנן צמיחה והתחדשות. בשיר של רוזנברג, עולם כמנהגו הגס נוהג, חרף הכאב והאובדן.
על אף ניסיונותיי לאמץ את האנטי־פטליזם, קשה לי להשתחרר מהמחשבה שיש נוסחה קבועה וברורה: בכל פעם שיהיה נדמה שהעם היהודי שובר שיאים של קלקול ותיעוב עצמיים, תצא בת קול שבבמה אחרת הייתי מכנה אותה בת של משהו אחר, ותזכיר לנו שיש מי שמסוגלים לקלקל אותנו ולנו הרבה יותר.
נדמה לי שמופע האימה של אם כל הגזענות, דרום אפריקה, כלפי מדינת ישראל, הוא מהדוגמאות המובהקות לכך. לא שחסרות. אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מצטטת בטוריי האחרונים דברים שכתבו אחרים בעבר הרחוק של האנושות. אולי בכך גלומה התשובה לשאלה הקיומית המנקרת בי: כמה קשה עורף יכול להיות אדם כדי להתעלם מכך שאם יכיר את שקרה בעבר, יוכל לשנות את עתידו? והנה אני שוב מצטטת, הפעם את יוסף בן מתתיהו ב"תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" שנכתב במאה הראשונה לספירה ותורגם מיוונית עתיקה על ידי יעקב נפתלי שמחוני.
במשפט אחד אפשר לומר שבן מתתיהו הבין לעומק שכשאנחנו בוויתור על עצמנו, יש מי שששים לוותר עלינו. מעין חוק טבע. “עוד היום יתחמץ לב היהודי לזכרון הפּירוד ששלט מבפנים וכלפי חוץ בשעה הגדולה ההיא, ומבּלי־משים ילמד זכות על אחד המחנות ויצדיק את הדין על המחנה השני - הכּל כפי נטייתו הפרטית וכפי הלך־נפשו. אולם המושל־ברוחו יעמוד דומם לפני המחזה העובר לנגד עיניו ברֶוח אלפּים שנה כמעט, ויבליג על התמרמרותו ולא יתן תִּפְלָה, הוא יעמוד ברגש-כבוד לפני המאורעות הגדולים של ההיסטוריה, שהם בבחינת 'לית דין ולית דַּיָּן'", כתב.
הוא מתאר כך: “היהדות המדינית הלכה מעט־מעט לעולמה, ושארית הפלטה של נשמת האומה נפלה בידי ‘אנשי-הרוח'. אלה סתמו את הגולל על בעלי־הכֹּח, אשׁר שיחתו את מחמדי היהדות, על לוחמי־הקֹדש שבָּלעו את הקֹדש. הכאב היה גדול מאד למראה הפּורענות והחרבּן והכיליון.
כלום יכלו לשבּח את מתנגדיהם, אשר הביאו במעשיהם לידי הכיליון הזה? הם זכרו את מעשיהם וגמול ידיהם - ולא יכלו לזכור את אמונתם ונדיבות רוּחם. במה נחשבו כל העלילות הכבירות ועבדות־האלהים הקדושה של התועים האלה כנגד הקללה הנוראה, אשר הביאו על עמם ועל ארצם?... אהבתם ושנאתם וקנאתם גם־יחד, נמחו מספר דברי־הימים של היהדות הרוחנית". בן מתתיהו מספר למעשה על הנהגה שמתאפיינת בראייה צרה, בחמדנות, בקיצוניות ובזיכרון קצר גם באשר לטוב שבצד הנגדי, שמביאים להרס פנימי שיטתי.
התיאור של בן מתתיהו הוא צעיר יחסית. רק בן אלפיים. יש תיאורים קדומים יותר לשנאה, ואיך לא אגש למקרא בשביל למצוא אותם. המילה עצמה, “שנאה", מופיעה 17 פעמים בלבד לעומת “אהבה", שמופיעה 40 פעמים, ובהטיות שונות 208 פעם. מוזר, בהתחשב בעובדה שהתנ"ך שלנו הוא לא בדיוק הרומן הרומנטי.
השנאות במקרא כמעט תמיד צמחו מהקנאה. קין והבל, שרה והגר, רחל ולאה, יעקב ועשו, יוסף ואחיו. בסיפור אמנון ותמר נכתב “כי גדולה השנאה אשר שְׂנֵאה מאהבה אשר אֲהֵבָה", כלומר אהבתו של אמנון הפכה לשנאה. אולי זו הסיבה לטענה ש"אהבה מקלקלת את השורה, ושנאה מקלקלת את השורה". לא יכול לצמוח טוב מהקצוות שלהן, שמעבירים את האדם על דעתו.
פעם חשבתי שיש קשר הדוק בין אהבה לשנאה. היום אני בעיקר מחפשת את מקורות האהבה בתוך הכאוס הגדול. גם בשדה הזה נעשתה מלאכה מעמיקה של בלבול מושגים על ידי כוחות שמושכים בחוטי הקיום שלנו: אני כבר לא מנסה לשכנע אף אחד בצדקתי או מדוע הוא עצמו טועה, כי נראה לי שדיונים יצאו מחוץ לתחום. דבר שכרוך באי־הסכמה, גם אם הוא מבוסס על עובדות ומספרים, גורר מיד האשמה: “רק שנאת חינם יש בך". אחר כך יבוא הצירוף הקדוש: “מכונת רעל".
פעם גם חשבתי שהגבול בין השתיים, אהבה ושנאה, הוא כחוט השערה, כשם שהגבול בין גאונות לשיגעון הוא דק מאוד. היום אני חושבת שגאונות לחוד וג'ינון לחוד. מחילה, לא כל מג'נון הוא בהכרח גאון. ועם האימה שאופפת אותנו, והדיבורים הקשים, איני יכולה להימנע מהמחשבה שלשנאה יש ישות עצמאית, ואנחנו, ולא אף אחד אחר, מזינים אותה. שנאה לעולם אינה בחינם. תמיד יש מי שירוויחו ממנה משהו, ומי שיפסידו.