מדי ערב, ברדיו לב המדינה, אני מפטפט במשך שעתיים ביחד עם אורטל עמר, הפרטנרית הנפלאה שלי, במסגרת תוכנית רדיו יומית. אחת לכמה ימים אנחנו מארחים זמר כלשהו שהוציא שיר חדש. תמיד לפני שהזמר מגיע אנחנו מקבלים מאיש היח"צ שלו קומוניקט שבו כתוב מעט על השיר ועל האומן. השבוע אירחנו את אריק סיני לכבוד שיר חדש שלו שיצא, ופתאום הבחנתי בכך שבקומוניקט של השיר אין מילה אחת שקשורה למלחמה. עד כה, במהלך 119 הימים האחרונים כל שיר שיצא קושר למלחמה בצורה זו או אחרת.
למרות שאני לא פרצוף לפקודות מטכ"ל, אני חש החמצה שלא שירתי בצבא | ליאור דיין
כך הפך היום שבו נפצע עידן עמדי ליום שאותו אזכור כל ימי חיי | ליאור דיין
השבוע, פתאום, הגיע לראשונה שיר שעומד בפני עצמו, שאין לו שום קשר למצב. השיר שעידן רייכל הוציא והגיע לקדם היה בסימן ״חיילינו שמחרפים את נפשם״; השיר שמשה פרץ השיק לווה בקליפ שכלל תמונות של חלק מהנופלים ב־7 באוקטובר; יגל אושרי הגיע עם שיר חדש שהוא המשך לשיר הלאומי של המלחמה ״לצאת מדיכאון״, וכן הלאה...
ואילו המילים של השיר של אריק סיני (שנכתבו על ידי דודו טסה ושי המבר) חוזרות לנושא שהוא ברירת המחדל של השירה במאתיים השנים האחרונות - דברים שבינו לבינה, דברים שבתחום התשוקה ואהבה בין גבר לאישה. עד כה, 119 ימים, לא היה מקובל לשיר על אהבה לאדם אחד פרטי ולא למדינה עצמה נניח או לצה״ל.
בדרך חזרה מהאולפן חשבתי על זה עוד קצת, ופתאום הבנתי שבעצם שבנו לשגרה. הזמרים יכולים לחזור ולשיר על אהבה - מה שאומר שאפשר לחזור לשאר הדברים שכל אחד אוהב לעשות. במקרה שלי זה תלונות חוזרות ונשנות על אורח החיים הבורגני והשבלוני שאני חי בו. על המציאות היומיומית השוחקת.
אז אני שמח לחזור ולדווח היישר מהחזית למלחמה בבורגנות ובפרוצדורות והשחיקה שהכל כרגיל: אני מתעורר מדי בוקר ולא ממש מבין איך הגעתי לכאן - לשכונה מעודדת ילודה ומרובת גני שעשועים, בקצה המזרחי של תל אביב. ואני קם ועושה את מה שאני צריך לעשות בתור אדם בוגר. אני לוקח נשימה ארוכה, משחרר את האוויר לאט, וקופץ היישר אל תוך המציאות שלי ומתחיל לתקתק דברים.
אני פועל על אוטומט, מוציא כמה עלי חסה מהמקרר ונותן לארנבת (שהילדים הבטיחו שיטפלו בה וכמובן שאני היחיד שדואג לה), בולע שתי קפסולות אומגה 3 ועוד כדור אחד נגד דיכאון ועוד אחד נגד צרבת, לוקח את הילדה לגן, ממלא דלק בדרך חזרה מהגן, לוקח חשבונית מס, חוזר הביתה ושם אותה במגירה של ההוצאות החודשיות, מרים את הטלפון, מתקשר להוט לבטל ערוץ ילדים שהילד הזמין בלי לשאול, מתקשר לבעל הבית לדווח על בעיה עם התריסים החשמליים בדירה, הולך לסופר עם רשימה, חוזר מהסופר ושם לב שלא באמת שמתי לב לרשימה, חוזר לסופר, קונה את הדברים שהחסרתי בקנייה קודם, חוזר הביתה, מסדר את המצרכים במקרר ובמזווה, הולך לכיוון חדר העבודה ובדרך נתקל בעצמי במראה שבמסדרון ואז אני נעצר, מתבונן בעצמי ושואל את עצמי ״מה אני עושה פה?״.
באמת, אני עושה את כל מה שצריך לעשות, אולם אני מרגיש כל הזמן את המאבק, המאבק להשתחרר מלפיתת החנק של החיים הבורגניים. אבל שלא יהיו טעויות, זה לא שאני לא מעריך את הסדר והמשמעת שבחיי. אני יודע שבזכותם השגתי הרבה דברים. כלומר, אם אני מסתכל על הדברים מנקודת מבט מספרית, אז אני מיד מזהה מערכת יחסי גומלין הדוקה בין לפיתת החנק של הבורגנות לבין דברים כמו למשל השכר שאני מרוויח, חפצים שאני רוכש, מספר הפעמים שאני טס לחו״ל, מספר הפרויקטים שאני מעורב בהם, מספר המילים היומי שאני כותב וכן הלאה.
ככל שהלפיתה מתהדקת עם הזמן, כך המספרים של הדברים הללו עולים. ואני יודע להעריך ולהוקיר את זה. אולם אני פשוט מרגיש כמו ילד שהלך לאיבוד בקניון ונמצא בעמדת המודיעין ליד איש הביטחון של הקניון שמכריז ברמקולים: ״נמצא ילד בשם ליאור, מי שאחראי עליו נא לגשת בדחיפות לעמדת המודיעין״, ואני עומד שם ומחכה שמישהו יבוא לאסוף אותי מכאן, יחזיק לי את היד, יגיד ״הכל בסדר״, וייקח אותי למקום אחר.
לפני כמה ימים התעוררתי באמצע הלילה ולא יכולתי לחזור לישון. הדלקתי טלוויזיה על ערוץ נשיונל ג׳יאוגרפיק (שהוא הערוץ הרשמי של הנודדים והמקיצים משנתם), ששידר תוכנית משונה על אנשים שעברו ״חוויית סף מוות״, כאלה שחוו מוות קליני, כבר הוכרזו כמתים, ולפתע חזרו לחיים.
בתוכנית הם סיפרו מה עבר עליהם באותם הרגעים. היו כל מיני סיפורים, אבל דבר אחד היה משותף לכולם - הם כולם סיפרו שברגע המוות הם כאילו יצאו מהגוף שלהם וריחפו באוויר והביטו על עצמם מלמעלה. אחת סיפרה בפרטי פרטים איך היא התבוננה בעצמה שוכבת על שולחן הניתוחים בחדר הניתוח וציטטה במדויק את מה שאמרו הרופאים בזמן שניסו להציל את חייה (זה אפילו אומת אחר כך על ידי הרופאים, שאמרו שזה בדיוק, מילה במילה, מה שהם אמרו). אחר סיפר איך חטף התקף לב באוטו ונשמתו יצאה מגופו והוא הרגיש שהנשמה שלו יוצאת מגופו, והוא הביט מלמעלה על הפאניקה שהשתררה באוטו המשפחתי. הוא ראה איך בני משפחתו שהיו איתו באוטו החלו לבכות והזעיקו אמבולנס, שבאמת הגיע מהר ולקח אותו. ״התחלתי לרחף והסתכלתי על הגוף שממנו יצאתי והבטתי על כל מה שהתרחש באוטו, הייתי מין צופה מהצד שצופה על הנעשה בחייו בתדהמה״, הוא הסביר.
זה ממש הדהים אותי. ״וואו, בדיוק ככה אני מרגיש ביומיום, כמו צופה מהצד שמביט על הנעשה בחייו בתדהמה״, אמרתי לעצמי, הסתובבתי לצד השני וניסיתי לחזור לישון.