חגיגות העצמאות הן מהמסורות האהובות עליי ותמיד מרגשות אותי. הרבה שמחה מתפרצת, או כפי שהיסטוריונים נוהגים להגדירה - “שמחה עממית ספונטנית". 

השנאה פורחת שוב: היום צריך לחפש את האהבה בתוך הכאוס הגדול
היהדות מתווכת רע מאוד כאשר היא מגיעה להנהגה | כרמית ספיר ויץ

החזרות לקראת הטקס המרכזי בהר הרצל הופכות אותי למומחית לסדר השירים, כך שעד בוא השעה אני יודעת אותם ואת קטעי הקישור בעל פה. זו פריבילגיה ששמורה לחיים בשכנות להר הכי עצוב במהלך השנה והכי שוקק במשך כמה שעות של חסד. דבר אינו יכול להאפיל על השמחה. ספונטנית ועממית, כזאת אני. 

ב־1949 הכנסת חוקקה את “חוק יום העצמאות", שקבע שהחג יצוין בה' באייר כיום שבתון. נוסח החוק עמום וצנוע: “ראש הממשלה מוסמך להורות הוראות בדבר הנפת דגלים וקיום חגיגות־עם ביום העצמאות". מאז צמחנו וגדלנו, תודה לאל, ויש לנו רשויות מקומיות שאחראיות על החגיגות. 

לא אחת דובר על המעבר החד בין יום הזיכרון לחללי צה"ל ולימים גם לנפגעי פעולות האיבה לבין יום העצמאות. בשנתיים הראשונות מאז שנחקק חוק יום העצמאות, ימי הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות צוינו ביום העצמאות עצמו, אבל ערבובם של האבל והאזכרות בשמחת העצמאות הביא להעלאת הצעות למועד אחר ראוי. אך טבעי היה שבדיון הציבורי שהתקיים באותם ימים, ניתן משקל מכריע לעמדת המשפחות השכולות שתבעו לקיים יום זיכרון כללי וארצי.

על יום הזיכרון אין לי הרבה מה לומר. הוא החל ב־7 באוקטובר ומסרב להסתיים. יום זיכרון אחד ארוך, כואב ופעיל. מכל מיני כיוונים עולה שראשי רשויות מתכוננים לקראת מופעי העצמאות והחלו בשיבוצי אומניות ואומנים כאילו הכל כרגיל. מוזר עד כמה לוח השנה יכול להיעלם כשהשנה עצמה רומסת אותו וממילא כל הצלילים שמגיעים לאחרונה מכיוון הר הרצל מסתכמים במטחי כבוד של לוויות. 

סמי אלקלעי, פעיל חברתי ושכונתי נמרץ, הסב את תשומת לבי לכך שהיום הולך ומתקרב. במקום המסורת המוכרת, אלקלעי מציע התארגנות אזרחית עם טקסים מותאמי מציאות. אם בכל שנה עולה מצד הלומי הקרב בקשה להימנע מזיקוקים, השנה הבקשה הזו חוזרת בגדול, מהסיבה הפשוטה שיש הרבה יותר הלומות והלומי קרב. הרעיון שמציע אלקלעי, שיכול להיות ראשון בסדרת רעיונות שיחליפו את הקיים, הוא יציאה של אזרחיות ואזרחי ישראל ליום עבודת שיקום עוטף עזה.

נבירה בתולדותינו מעלה שכמעט מעולם לא היה פה שקט, ותמיד נדרשה גמישות גדולה בהתאם לנסיבות המשתנות. הנסיבות תמיד משתנות. אפילו בשנה הראשונה לחגיגות. החום והלחות היו בלתי נסבלים, הבידור לא היה בידור, הרמקולים לא פעלו, ובתפקיד הזיקוקים שימשו רקטות. עד לשעות הצהריים הגיעו לתל אביב 300 אלף איש, כשליש מכלל האוכלוסייה בארץ, כך שנוצר פקק תנועה אדיר והחלה קטטה המונית שלקחו בה חלק גם חברי הנהלת הסוכנות, שרים וחברי כנסת. שופט אחד נראה מטפס מעל למחסום, קונסול אחר תפס את הכיסא של רעיית השר, ובזמן הזה הרמטכ"ל יעקב דורי המתין בסבלנות על הבימה לבן־גוריון. 

רק עורך העיתון הצעיר “מעריב", עזריאל קרליבך, זיהה משהו אחר. הוא הסתכל מהצד ואמר: “אפשר שבכישלון הזה הבריק איזה יופי עילאי". לא יודעת למה התכוון קרליבך כשראה יופי בסמטוחה האנושית הזו, אבל לא יכולתי לוותר על הסיפור המקסים.

עם השנים למדנו שביצירתיות ובגמישות אנחנו מצטיינים. ב־1957 קוצץ תקציב החגיגות לרבע מתקציב השנה שחלפה בגלל המצב הכלכלי הקשה ששרר בארץ. במת המוזמנים ירדה מהפרק, ובמרכז החגיגות נשאר מפגן כוח של צה"ל. שנתיים לאחר מכן ועדת יום העצמאות הבין־משרדית הודיעה שעם כל הכבוד, קודם כל יש להתחשב במצבו הריאלי של כיס המדינה, ולכן מספר המוזמנים הרשמיים צומצם משמעותית: מבין פקידי המדינה הוזמנו 31 איש בלבד בדרגות הבכירות ביותר. המצעד הצבאי התמקד ב"קיומו וכוננותו המתמדת של צה"ל" ולא בהצגת כלי נשק ושיטות חדשניות.

לאחרונה נאמר שאנו מצויים בלבה של “מלחמת העצמאות השנייה". למרות קווי הדמיון, 1949 הייתה שנה שאין לדעתי שם תואר שיהלום את שהתרחש בה: בחירות ראשונות במדינה הצעירה (רק חצי מיליון בעלי זכות הצבעה!), הסכם שביתת נשק בין ישראל למצרים, סוריה, לבנון וממלכת ירדן ההאשמית. 210 אלף עולים חדשים מ־50 מדינות שונות. בד בבד, המפקח על המזונות הודיע אחרי תקופה ארוכה שתמורת תלוש יחולקו במשורה בשר, עוף ודגים. 

במהלך מלחמת העצמאות שפרצה ב־30 בנובמבר 1947 והסתיימה ב־20 ביולי 1949 נפלו 4,762 חיילים במערכה ו־915 בנות ובני אדם נרצחו בפעולות איבה. המשמעות היא שכמעט אחד מבין מאה מתוך כ-630 אלף מאנשי ונשות היישוב קיפח את חייו.

העירו לי שלאחרונה טוריי מדוכדכים מאוד. לריכוך הדכדכת, אני שמחה לצטט את שלום אסייג החביב עליי ביותר. באחד המופעים הראשונים שלו אסייג עלה על תופעה: לא משנה מה יעשו ראשי רשויות, תמיד יבואו אליהם בטענות. אם  אין - יגידו עליהם “קמצנים". אם יש - יגידו “בזבזנים". לא ישקיעו, יגידו: "איזה זבל ראש העירייה הזה, תראו כמה משקיעים באשדוד, למשל, לא כמו אצלנו". אם ישקיעו, יגידו: "תראו על מה הולך הכסף של הארנונה".

אסייג עלה על דבר נוסף: על הזיקוקים כמדד לעושר. יש רשויות כל כך עניות, שראש העירייה עולה עם אקדח קפצונים לבמה. “בטירת כרמל, ששם גדלנו, לא היה תקציב לזיקוקים. בשמונה בערב ראש העיר היה עולה לבמה ואומר: עכשיו כולנו נספור לאחור ונסתכל לכיוון חיפה". אז עכשיו, אחרי שריככתי את הדכדכת, אני מציעה שכולנו נספור לאחור ונביט לכיוון עזה הארורה, ששם שבויים החטופות והחטופים שלנו, נפנה מבט לכיוון הר הרצל הדואב, שיש בו הרבה יותר מדי חלקות טריות, והנה גילינו שיש גם דבר כזה, עצב ספונטני עממי.

טור זה הוא למעשה קול קורא: אם יש לכן ולכם רעיונות לציון יום העצמאות בדרכים המותאמות לשגרת המלחמה, אני כאן. הדוא"ל שלי תמיד פתוח בפניכם. 