1.
מיום ליום הולכים השותפים הקיצוניים לקואליציית קן הקוקייה ומפשיטים את ראש הממשלה בנימין נתניהו עירום ועריה, נוכח פני אויבינו, לוחמינו וידידינו ונוכח פני ההיסטוריה.
איזנקוט צדק? יכול להיות שזאת הייתה הטעות המרה של קבינט המלחמה
סיום המלחמה? גלנט: "כדי להכריע את החמאס חייבים להגיע לרפיח"
100 ימים בשבי החמאס בעזה: הפנים והשמות של החטופים
הם יודעים שהוא שבוי בידיהם, שעתידו האישי והפוליטי תלוי ברצונם הטוב ושהוא לא מסוגל להתנער ממעשיהם ההזויים ומאמירותיהם הקיצוניות. הם סוחטים אותו, משטים בו, והוא נאלם דום ומתכנס בקלונו. הם הפכו אותו ממנהיג מוערך לנכס מניב כלכלי ופוליטי. אבל גם נתניהו בדרך לקופה. בתוך שבוע־שבועיים הוא יידרש לבחור בין עסקה להשבת החטופים, לבין שלום הקואליציה הקיצונית שבנה לצרכיו. מחיר העסקה יהיה קשה וכואב לתומכיו ולמתנגדיו כאחד. גם ההפוגה הארוכה בלחימה וגם שחרור האסירים הביטחוניים.
זה יהיה המחיר על המדיניות השגויה, על טיפוח חמאס לשם החלשת אבו מאזן, על הפקרת הגבול והתושבים. זה יהיה קשה, נתניהו יצטרך לבחור בין מחויבותו לאיתמר בן גביר ואולי לבצלאל סמוטריץ', לבין מימוש מחויבותו לאזרחי ישראל. בן גביר ישמח וגם נערך לפרישה בעקבות "הסכם מושחת". הסקרים יתגמלו אותו על כך ויאפשרו לו להיות אופוזיציונר לוחם נגד נתניהו ונגד שאר העולם. מצד אחד הוא מאיים על נתניהו, ומצד שני ממשיכה רעייתו אילה לטפח יחסים חמים עם שרה נתניהו.
נתניהו מבין היטב את המתרחש סביבו. הוא מבחין בקשרים ההדוקים מאוד בין גדי איזנקוט לאריה דרעי ("ברית המרוקאים האחראים") ובמנדטים הנוחתים על בני גנץ. הוא שומע את שלוחשים שריו ושרותיו, הוא שם לב כיצד ראשי הערים של הליכוד לא מתדפקים על דלתו שיבוא להצטלם ולחזק אותם בבחירות המקומיות ואפילו שמע שגם השגריר לשעבר דיוויד פרידמן, מתומכיו הגדולים עד כה, סבור שהוא צריך לסיים את תפקידו בקרוב.
אגב, למרות מה שנראה, נתניהו מביע בסתר חששות לא מבוטלים משובו האפשרי של דונלד טראמפ לבית הלבן, הוא מעריך שזה יהיה רע גם לו וגם לישראל.
2.
ככל שאני מכיר אותם, הפתיל של גנץ ואיזנקוט אמור להתקצר ולהגיע לכליה, אלא אם עברו בחשאי ניתוח להארכת הפתיל.
תמכתי מאוד בכניסתם לקבינט המלחמה, בדרך שבה הצטרפו ללא שררה וגינונים, ואני שמח שאם הם אינם ליד ההגאים, הם לפחות ליד הבלמים. כמוהם, נוכחותו של דרעי – ותיק, מנוסה, אחראי ושקול בענייני ביטחון לאומי. השאלה כעת היא לאן נוטה האחריות של גנץ ואיזנקוט? האם נוכחותם בקבינט המלחמה משרתת את ישראל יותר מאשר עזיבתם ושלילת הלגיטימציה מנתניהו?
אני מניח שגנץ ואיזנקוט מבינים את חשיבות הנוכחות שלהם בקבינט עבור הגיבוי לצה"ל ולרמטכ"ל, לקידום פתרון סוגיית החטופים, לשיקול הדעת לגבי מערכה בצפון, לפתרון היום שאחרי בעזה ולקשר עם ארה"ב. השאלה היא: עד מתי? מתי יחליטו שאינם יכולים להיות עוד כיפת הברזל וחומת המגן לקואליציית קן הקוקייה של נתניהו? את התשובה אינני יודע לתת, אבל אני די סומך על שניהם ביכולותיהם, ביחד עם דרעי, להכתיב לנתניהו לוח זמנים לבחירות מוסכמות.
דרעי, לו רצה, יכול היה להוביל כעת מהלך שבו היה מתמנה לראש הממשלה. הוא אינו חפץ בכך, אך הוא מבין שנתניהו צריך ללכת. הוא פועל בזהירות, היות שמחצית מבוחריו הם "ליכודניקים" ותומכי נתניהו. ביטחון ישראל ועתידה חשובים לו, שריו בממשלה מצטיינים בתפקידם ברווחה, בבריאות, בדתות ובמשרד הפנים. הם פועלים בממלכתיות ובמסירות, ותאמינו לי שאני סומך עליו שהוא ישכיל לעשות את הדבר הנכון, בדרך הנכונה ובזמן הנכון.
בינתיים, מתהדקים הקשרים בין גדעון סער לנפתלי בנט להקמת רשימה משותפת בראשות בנט ובהצטרפות פורשי ליכוד נוספים, וישנם גם השוקלים להחיות את מפלגת העבודה ברוח רבין: ביטחון חסר פשרות; חיזוק הצבא; קידוש ההתיישבות, החקלאות וביטחון המזון; רווחה; חינוך ובריאות; חיבור למקורות ולשורשים היהודיים; חיבור לדתיים ושומרי מסורת, והוקרת המשרתים בצבא ובשירות הציבורי.
3.
פעמיים־שלוש בשבוע אני צופה על העיר טולכרם הנשקפת במלוא הדרה לנוסעים בכביש 6. הבתים נעשים גבוהים יותר, המסגדים מזדקרים, ואפילו הוקם מגדל חדש וראשון, מצופה בקירות מסך מזכוכית שחורה ומהודרת.
אני מציץ על טולכרם ומתמלא חרדה. אני יודע מה מתחולל שם קילומטר וחצי מהבית שלי, כולל כמויות האמל"ח והמטענים שנתגלו שם רק לאחרונה, ומודאג ממה שלא התגלה, ומגדודי הצעירים שקמו שם, הפועלים בעידוד ובנשק איראניים. הבית שלנו בלהבות חביבה כמעט מול טולכרם, וזה קצת מפחיד. ביישובים בת חפר, בת חן, יד חנה וניצני עוז חוששים מאירועי תקיפה וממנהרות שנחפרות חלילה ליום פקודה. ואני נזכר כיצד לפני שנים נהגתי לקחת בשבתות את חברי אלי מהקיבוץ, עם הג'ון דיר של המטעים, ולנסוע לטולכרם, לחנות בכיכר המרכזית ולאכול קבב וטחינה בשקל וחצי.
בשעתו, מינה אותי שמעון פרס ז"ל, שהיה ראש הממשלה ושר הביטחון ואני יועצו, להוביל את פרויקט People To People (אנשים לאנשים), שהיה נספח להסכמי אוסלו. בתגובה, מיהרתי לארגן משחק כדורגל בין טולכרם לעמק חפר. אלו היו ימים אחרים. עכשיו אני יודע שמעבר לחומה יש אנשים שרוצים להרוג אותי. לא כולם. אני יודע שצריך להילחם בהם ולנצח את הטרור ולהמשיך לחשוב שלאזור הזה ולבניו ובנותיו מגיע עתיד אחר.
4.
"משיב הרוח" הוא פרויקט מקסים שאליו חברו ארגון הג'וינט ורשויות מקומיות וקהילות באופקים, אשקלון ורהט. מדובר במהלך חברתי־אסטרטגי ארוך טווח של היישובים הללו שספגו מכה קשה, טראומה ונפגעים ב־7 באוקטובר.
בכל יישוב מוּנה פרויקטור מטעם הג'וינט הפועל עם כל הכוחות ביישוב, על מנת למפות דרכים מרכזיות וייחודיות לכל יישוב וקהילה, ולהציב תוכנית סיוע לחיזוק הביטחון האישי באמצעות תגובה מהירה ומשאבים משמעותיים שהוקצו – והכל לטווח רב־שנתי. היעד הוא להפוך את השעה הקשה ביישובים הללו להזדמנות, כמו שרק משברים גדולים יודעים לייצר. אם יחברו למיזם הזה של הג'וינט גופים עסקיים ופילנתרופיים – תלך היוזמה ותתרחב.
5.
סגן עומרי שורץ, מהמושב שדמות דבורה, לוחם בסיירת צנחנים וצוער בבה"ד 1, נפל בקרב עם מחבלים בעזה ב־20 בדצמבר והוא בן 21.
משפחתו במושב קוראת את הטור השבועי הזה באדיקות, והשבוע בשיחה עם דודו אלון למדתי על דמותו של הלוחם והחולם הזה: בוגר כדורי, מלח הארץ שחרש את שביליה ושר את שירתה, ושלפני הגיוס הלך לשנת שירות בקיבוץ בארי. עומרי ז"ל, דור רביעי בשדמות דבורה בגליל התחתון, אהב את החיבור לאדמה, התנדב בכל אפשרות, ושעט קדימה למצוינות. "עומרי היה ילד קיץ", מספר הדוד אלון, "נולד באוגוסט וכילד 'חופש גדול' הקפיד לחגוג את החיים".
בשבת השחורה לחם עומרי בקרבות בכיסופים ובאירוע בני הערובה באופקים. הוא שוחרר לחופשה קצרה ומיהר למלון בים המלח לחבריו מבארי השכולה, שאליה התכוון לשוב ולחיות לאחר הצבא עם חברתו מאיה. על קברו ספד לו אביו תומר, שסיפר את שמצאו אחר מותו ביומנו: "יוצאים לפשיטה מורכבת הלילה והחיוך לא יורד מהפנים. לזה חיכיתי והתאמנתי. אני כעת חלק מהמורשת של ישראל, בתור ובדור שלנו. החיוך לא יורד, כי כל החוויות והאנשים שהכרתי לא מאפשרים לי זאת. תמשיכו לצחוק וליהנות כי עשיתי חיים משוגעים". על קברו חרטו הוריו שירלי ותומר "קדימה הלאה", כך קרא עומרי לקבוצת הוואטסאפ שלהם, וזוהי צוואתו. היה איש ואיננו, ואנחנו כה חסרים אותו ואת כולם.
רציתי שתכירו אותו.
6.
טל לב־רם הוא מינוי מקצועי, ממלכתי וראוי מאוד לתפקיד מפקד גלי צה"ל. שר הביטחון יואב גלנט בחר בו לא רק בגלל היכרותם המוקדמת אלא גם בגלל היכרותו העמוקה עם צה"ל כלוחם וכמפקד, ועם התקשורת כקצין בדובר צה"ל וככתב ופרשן צבאי בגל"צ וב״מעריב״. גל"צ שאני מכיר ואוהב עברה הרבה טלטלות וממלאי מקום בשנים האחרונות, באופן שאפשר לפוליטיקאים לשלוח בה את ידם. לב־רם יחזיר את גל"צ מפיקודו של ראש הממשלה לפיקודו של ראש אכ"א, ומהפוליטיקאים למאזינים. בהצלחה.
7.
את נועם עזרא פגשתי ביום שישי אחר הצהריים ברחוב עמק רפאים בירושלים. הוא עמד לצד מכוניתו הישנה עם בגאז' פתוח, עוצר חיילים שיצאו לחופשה ומצייד אותם במתנות לשבת: כלי רחצה, פיג'מות, שמיכות ועוד. עזרא הוא האבא (והאמא) של החיילים הבודדים בירושלים. כבר שנים. הוא לא ייצא לשבת עד שיוודא שאין אף חיילת או חייל בודד/ת בעיר חלילה ללא קורת גג ואוכל לשבת. בעלי העסקים הטובים באזור תומכים ומסייעים לו במפעלו הקדוש הזה בצניעות ובהערכה.
ומלאה הארץ אנשים טובים עד מאוד.
תהיו טובים. שבת שלום.