אחרי ארבעה חודשי מלחמה, ולאחר שנכנסנו לסוג של ״שגרע״ מלשון שגרה; וכיוון ששום דבר עוד לא הסתיים או נפתר; ובמקביל הפרובוקטורים חזרו ל״שגרע״ של יותר מדי רעש, מה שמקשה להפריד את המוץ מהתבן ולהבין איפה אנחנו עומדים; לא קל להגיע לסיכומים.
בכל זאת, דרך טובה לציין כמה שורות תחתונות תהיה מבוססת על מאמר המערכת שפורסם שלשום ב״וול סטריט ג׳ורנל״: לאט־לאט, ישראל מנצחת בעזה.
הגיע הזמן שבישראל וירדן יבינו ששלום הוא לא רק על הנייר | מילר כתב
זה לא ניצחון הרואי של זבנג וגמרנו כפי שקיווינו, כי הרטוריקה של ״לשטח״, ״למחוק״ או ״לחסל״ היא פנטזיה שלא ניתנת להגשמה בעולם האמיתי. זה אינו ניצחון נקי אלא ניצחון מתיש, כואב, מדמם, פוצע, שמזמן לישראל של אחרי ה־7 באוקטובר אתגרים אחרים לגמרי מאלה שהכרנו.
זהו ניצחון זהיר, כי לא הבנו עד כמה מוטעית הייתה האסטרטגיה של קניית שקט זמני. לא הבנו את גודל המפלצת שתופחת מעבר לגדר. לא פירשנו נכון את כוונותיה. אפשרנו לראשי חמאס להתל בנו, ולגרום לנו להאמין שפניהם לניהול פנימי של האוכלוסייה, בעוד שהם חפרו את עיר המנהרות המטורפת שלהם. מכאן נגזרה ההערכה הראשונית שהניצחון יהיה מהיר יותר - לא הבנו מהו גודל תשתית הטרור שצה״ל יצטרך לפרק.
זהו ניצחון אטי, כי אחרי ההצהרות הבומבסטיות של ״ננתק להם את המים והחשמל״, הרטוריקה הפנטזיונרית שוב התנפצה אל מול המציאות. במציאות, ישראל תלויה בקהילה הבינלאומית לחימוש ולכלכלה ולהשכלה, ולקהילה הזו יש סטנדרטים שקצת פחות מתאימים לווילה בג׳ונגל של המזרח התיכון. בסוף, ההצהרות הריקות הביאו אותנו להאג, ואילו בשטח, לא היה מנוס מטיפול באוכלוסייה האזרחית בעזה, מה שמאט את ההתמוטטות של חמאס מבפנים.
זהו ניצחון מוגבל מאוד, ובטח לא ניצחון שמח, כי 136 חטופים עדיין נמצאים בשבי חמאס. מדובר באזרחים שכלואים בתנאים איומים כבר ארבעה חודשים, אין לדעת באיזה מצב פיזי ונפשי הם נמצאים, והם יושבים לכולנו על הלב ועל הנפש. החטיפה ההמונית הייתה אקראית וגורלית, והיא פצעה אותנו באכזריות. אין מנוס מלהרגיש ולכאוב אותה. אם נהיה אדישים לחטיפות ברוטליות של אזרחים, כבר לא נהיה מדינה עם ערבות הדדית ולא יהיה לנו חוסן לאומי.
זה ניצחון שאינו מסתיים באנחת רווחה ובריקודים, כי ראש הנחש עדיין לא רוצץ, וגם לא הזרועות החזקות שלו בחיזבאללה. עתיד היישובים הקרובים לגבול בצפון ובדרום עדיין לא ברור. תפיסת החוסן והביטחון של ישראל תצטרך להיבנות מחדש, וזה יהיה תהליך מורכב שיבוסס על הרבה אמון.
זהו ניצחון שלא יקבל מחיאות כפיים, כי זלזלנו לאורך השנים לא רק ביכולות של חמאס, אלא גם בחשיבות של הסברה אינטנסיבית בהשקעה מרובה. הקהילה הבינלאומית מושפעת מהפסאדה הפלסטינית, וגם את הדבר הזה לוקח זמן רב לפרק. התחלנו לסדוק את הנרטיב ששווק באוניברסיטאות העילית, בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, אבל יש עוד הרבה עבודה.
זהו ניצחון עצוב כי כל כך הרבה קיפחו את חייהם, נפצעו, חוו אובדן. זהו ניצחון חלקי כי למרבית הישראלים אין אמון בממשלה שאיתה הגענו לפתח האסון, ורק בגלל קבינט החירום הם איכשהו חיים עם הקומבינציה הנוכחית בשלום.
ועדיין, למרות כל אלה, אסור להתייאש. זה לא הפסד אלא ניצחון.