אילולא ויתרתי על רישיון הנהיגה וגמאתי מרחקים ברגל, לא הייתי מגיעה אל המלון הוותיק. אלמלא טעיתי בדלת, לא הייתי מגלה שכבר מזמן אינו משמש כמלון ומבחינה באותיות הגדולות ברוסית והקטנות בעברית בשלט שעל הדלת: “המרפאה של דוקטור כך וכך נמצאת ליד". אלמלא קוצר הרוח, אולי לא הייתי נכנסת לשם בחיפזון וכן טורחת להבחין בקשישים שישבו במבואה ודיברו ביניהם ברוסית. אולי גם לא הייתי מתלהטת מכעס בעקבות הדברים של הגברת בדלפק הכניסה: “יש שלט בדלת. נא לא להיכנס. זה לא קליניקה רופא. קצת נימוס. לא מתפרצת". יופי של קונסיירז', יא מתנשאת, סיננתי לעצמי. לקחתי צעד אחד אחורה. על הדלת היה כתוב: “מרכז קליטה".
בחדר ההמתנה לרופא ישבו בני זוג צרפתים. לא התכוונתי להקשיב ואני ממילא לא יודעת צרפתית. בממוצע, על כל שבע מילים יצאו להם שתיים בעברית: “שלוש מיליון", “שבע מיליון", “ארבע חדר", “חמש חדר". האיש שישב לידי אמר: “וואללה יופי. תראי מה זה. אנחנו לא יכולים לעזור לילדים שלנו עם דירה, ואלה קונים בעשרה מיליון בית. לא ישאירו לנו איפה לגור. כאילו לא מספיק שיש לנו בירושלים מלא דירות רפאים של המיליונרים שמגיעים מחו"ל לחגים פעם באף פעם. עכשיו גם מלא עולים הגיעו".
הוא דיבר ודיבר בזמן שכל מה שראיתי היה שפתיים נעות שהצטרפו לבליל הצרפתית שברקע. הוא תיבל את דבריו בבדיחות על צרפתים ועל רוסים. את חלקן הכרתי, כי כבר סיפרו אותן על עליות אחרות. חוקר בשם קריסטי דיוויס בדק את קיומו של הומור אתני בעשרות מדינות ומצא שאותן בדיחות בדיוק - למשל על טיפשות וערמומיות - מסופרות במדינות שונות בשינוי של מושא הלעג. בדיחות על טיפשות, למשל, שסופרו בעברית על עדה מאוד מסוימת, מסופרות בארצות הברית על פולנים ובאירופה על הבלגים. המפתח אינו התכונות של הקבוצה שמהווה מושא ללעג, אלא צורכי הזהות של הלועג.
עם כל כך הרבה חזיתות להתמודדות, כבר לא היה לי כוח לענות לו. זו לא הפעם היחידה שאני מתעמתת עם הצברית קצרת הרוח שבי. מי בכלל אומרת "צברית" היום, מה את, בת 500? שואל קול אחד בתוכי. לא 500, אין צורך להגזים, אומר הקול השני, אבל מספיק בוגרת כדי לדעת שלא בטוח שעלייה היא מה שאנחנו באמת צריכות וצריכים עכשיו. המדינה שלנו לא מצליחה להחזיק את עצמה גם ככה, אז עולות ועולים?
שני הקולות הללו מאוד פעילים לאחרונה. קול אחד אומר: איזה יופי, מפעל העלייה לארץ צובר תאוצה. בדיוק לשם כך יש לעם היהודי מדינה.
הקול השני מעלה מן האוב את הרוח שריחפה מעל כותבי המערכון של “לול" על העולים החדשים מתוכנית מספר 4 בשנת 1973. עלייה אחת באה, ואחריה מגיעה הירידה על העלייה. ואז מגיעה עלייה נוספת, וזו החבוטה, שהגיעה קצת לפניה, לוקחת את תפקיד החובטת. חוק שימור הכאפה. העולים הוותיקים מקללים את העולים החדשים במילים “אינעל בבור אילי ג'בהם", כלומר “תקולל האונייה שהביאה אותם".
האמצעים השתנו, המהות אותה מהות: כל עלייה הוסיפה שכבה של דעות, פעמים רבות שליליות, על העלייה האחרת. שכבת הדעות הגיעה בצד הפחדים ממה שנתפס כשונה ממנה. החשש מפני הזר ומפני איום פוטנציאלי על צמצום משאבים ופגיעה בתרבות היה קרקע פורייה להתפתחות דעות קדומות כלפי עולים. ככל שעדות חדשות מארצות אחרות הגיעו, הפער הלך וגדל.
הוותיקים, כולל מי שסבלו בעבר מניכור חברתי וכלכלי, הצטרפו לקולקטיב הישראלי שדחה את הזר החדש. כמו בבדיחה ישנה נושנה מ"ספר הבדיחה והחידוד" של אלתר דרויאנוב: “הייתה חגיגה בגן הילדים בתל אביב ובאו גם כמה מן האימהות אל החגיגה. כל הילדים שמחו ורקדו; ילדה אחת כבת חמש, מבנות העולים החדשים הגרמנים, עמדה עגומה מן הצד, ולא נצטרפה לילדים הרוקדים. אמרה לה אשה אחת: בואי ונרקוד יחדיו. סירבה הילדה והחזירה: איני יכולה. את מרקדת עברית, ואני יודעת רק גרמנית".
האם ייתכן שאני, נכדה למהגרים שהיו פעם עולים חדשים, פועלת באותה דרך בדיוק? חושבת סרה על עולים חדשים ומדברת עליהם במונחים של מעלים או לא מעלים את מחירי הדירות? באיזו זכות בכלל אני זועפת בעקבות הבחירה שלהם לעלות לארץ כשהם רדופים בארצות המוצא שלהם ורק בשל עובדת היותם יהודים? מי שואל אותנו בכלל?
בשנת 2023 הגיעו לישראל 45,533 עולות ועולים חדשים. מאז פרוץ המלחמה ועד חודש ינואר השנה (שתיגמר כבר. עוד לא התחילה וכבר המאיסה את עצמה) הגיעו לארץ יותר מ־3,000 עולות ועולים חדשים, כך על פי נתוני הסוכנות היהודית. מהצד נראה שהם מגיעים אל המוכן. עולים על מטוס ומקבלים סל קליטה וליווי. מתלבטים כמה להשקיע בקניית הבית החדש. לא דומה כלל לקבלת הפנים שקיבלו סבא וסבתא שלי במעברת תלפיות עם האוהלים הדולפים והעכברים שכרסמו לסבתא שלי בנדוניה. זה נכון, אבל כבר למדנו שמהצד נראים הדברים יותר קלים, וכמו שיהודה עמיחי כתב, מקרוב הכל נראה אחרת והקושי גלוי. אין באמת נסים ביציאות מצרים. “אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם / רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו".
לפני שנים לא רבות יצא לדרך פרויקט “אמץ עולה", שחיבר בין משפחות ותיקות למשפחות עולים חדשים מאותו יישוב. לא ברור מה עלה בגורל הפרויקט הזה, אבל אולי זה רעיון לא רע בכלל, שנשוב לאמץ עולות ועולים. הרי כולנו כבר היינו שם, ומי כמונו יוכלו להבין אותם.