השבוע עלו שתי תוכניות ריאליטי גדולות, זו מול זו: “פקין אקספרס" ברשת, ו"המטבח המנצח וי־איי־פי" בקשת. שתיהן תוכניות שהוקלטו לפני 7 באוקטובר. עניינן אוכל, פרסום ומרדף אחר כסף. שתיהן מנותקות הקשר, שואפות את כוחן מתחום תחרויות הריאליטי, תאווה קולינרית והרצון לנצח. התודעה של המשתתפים היא תודעת שפע ושלווה, שאפיינה את ישראל עד המלחמה.
בדרך לנטפליקס: ההישג המטורף של רותם סלע
ינון מגל ועשרות גולשים זועמים: "ארץ נהדרת" תחת מתקפה חריפה
זו פריבילגיה שאינה קשורה לחיינו, להתעניין באסופת אלמונים שמנסים להסתדר בחו"ל בלי כסף, כשחטופים ישראלים נמצאים במנהרות של חמאס. או להבדיל, עד כמה נוגעים לחיינו הזוגיות של אנה ארונוב או החידודים והשנינויות של קובי אוז על תבשיל טבחה או חצילים מטוגנים, כשמצפון ודרום אזרחים מפונים ועקורים. עלייתן לשידור מסמנת את הרצון של ערוצי הטלוויזיה המסחריים לחזור לחיים הישנים ולרווחים הכספיים המוכרים, אך הן שייכות לעבר.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
בינתיים, “הפטריוטים" מסתמנת כתוכנית הבידור הטובה ביותר בזמן המלחמה. זוהי התוכנית הלא חדשותית היחידה שמשוחחת עם האקטואליה ומצליחה לייצר זווית מקורית וחיונית. הצופה יכול לחוש קשת של רגשות מולה, מסיפוק והנאה עד לגועל וחלחלה. כל אחד על פי עמדתו, כל אחת לפי טעמה.
ינון מגל מתגלה כמנחה דודו טופזי. הוא מלהטט בין דעות נוקבות ומעצבנות לבין אלמנטים שהופכים את הדיכאון היומיומי הישראלי למנוף קומי והיתולי. השבוע צירף כובע קסקט כחול עם הכיתוב “ניצחון מוחלט". הוא צוהל, משמיע קולות מתייללים, זועק לשמיים, משלב יידיש, מרים את האולפן בטונים מתמסכנים, מחקה שמאלנים, לועג לפרשנים.
מיד אחר כך הוא עושה סבב היכרות עם הפאנליסטים שלו להערב. מדובר בחבורה הומוגנית בעלי דעות דומות עד זהות. האחד תומך, השני מעודד, השלישי מסכים, הרביעית מוסיפה ומדגישה.
הקהל באולפן מורכב משתי שורות של אנשים עייפים עד גמורים, שבמקום לחיות את חייהם בשלווה ובנחת, הם מרחיקים עד למודיעין בשעות בין ערביים ומחפשים סיבות למחוא כפיים, כשלעתים אחד מהם זוכה להתקרב למיקרופון ולפסוק את פסוקו.
זו תוכנית עם דנ"א מובחן וברור: ימני, ביביסטי, מתקרבן. ההנאה הגדולה שלהם היא להראות שמישהו מערוץ אחר, באולפן אחר, דיבר עליהם או אפילו שידר קטע מתוכניתם. כמו ילדים קטנים שרק מבקשים “שיגידו אותם ברמקול". פעם זה ירון אברהם, פעם זה רביב דרוקר.
מבחינתם זה האישור לכך שהם קיימים - דיברו עליהם בערוצים של הגדולים. הם יקרינו קטעים של שדרים אחרים מראים אותם, ויישארו המומים, מתעוותים, מתעצבנים ומקנטרים, ואז הם יירדו בחזרה על האולפנים האחרים.
זה מופע בידור זול ומרהיב, הטוב בעיר. מטרתם בימי המלחמה היא להחניף למדינה, לטפח את האגו הישראלי, להזקיר את הזקפה הלאומית. לא תמיד בהלימה מוחלטת עם המציאות או האמת או הלך הרוח הציבורי או המצב האובייקטיבי, להפך. ככל שבחוץ חושבים משהו אחד, הם יטפחו דעה הפוכה.
"הפטריוטים" היא כמו ערוץ 1 של בן־גוריון, מין סניף בלשכת ראש הממשלה. מאוחדים, מנצחים ושאף אחד לא יספר לכם אחרת. תמיד נלהבים ומרימים. זו לא עיתונות במובן הבסיסי שלה, של ביקורת, חיפוש השלטון וחשיפה של שחיתויות. ממש לא.
הם תופסים את תפקידם כמרימים, מלהיבים, מדרבנים ומשמחים. הם כמו סרטון טיקטוק של משפיענית שרק מוכרת סרום לפנים. אז בשבילם ביבי הוא סרום. הם ישדרו תמונות מחמיאות שלו, טופח על שכם של חייל דתי.
מגל מקיף את עצמו בבני דמותו בגילים שונים ובתצורות שונות, אך מדובר בחדר מראות של אותן דעות. איתמר פליישמן מרכיב טיעון בדיבור בקצב הולך ומתגבר, כאילו חווה אקסטזה פנימית בזמן שהוא מגלגל עיניים מהנאה. נוה דרומי מנסה להרכיב פאזל עם היגיון לוגי, זה לא תמיד מצליח לה.
יקי אדמקר לא ניחן בכריזמה או בכושר לשלהב. ידידיה מאיר זחוח ומשוכנע שבכל פעם שהוא מדבר השכינה באה לבקר. מדובר בצבר של טיפוסים ששום אולפן אחר לא היה מאכלס. דרור קאפח הוא לא אדם שמוכר למישהו, עם עבר של מדריך כושר הוא מצא את מקומו והנה, שומעים גם את דעתו.
היחיד שמתעלה מעל כולם הוא יותם זמרי. מעבר לזה שהוא נאה, הוא גם יודע להרכיב טיעון עם פאנץ'. הוא מחובר למציאות וגם ללב שלו. נדמה שהוא היחיד שאין בו רוע אצור שמאיים להתפרץ בכל רגע.