אני לא יודעת לקשור בלון. או שזה בגלל העניין הפיזיולוגי של אצבעותיי השמנמנות המחוברות לכפות ידיי הקטנות, או שאני לא חזקה מספיק, אנמית בצורה לא טובה וכל דבר קטן מכאיב לי.
אחרי שיאיר נתניהו חגג על אהוד ברק, האמת המרה נחשפה מהמרפסת | מיקי לוין
לצד המציאות המורכבת, ניצבות הזדמנויות חדשות לשינוי עמוק במדיניות העולמית כלפי ישראל
לפני שבוע בדיוק, בלילה שבין שישי לשבת, הרדמתי את גפן הנרגשת במיטתה, סיפרתי לה בפעם ה־400 מי הילדים שיגיעו מחר לחגוג איתה את יום הולדתה, אילו הפתעות אמא קנתה ואיזו עוגה יש לה, נישקתי אותה ושרתי לה את שיר הערש האהוב עליה: “הרוח נושבת קרירה, נוסיפה קיסם למדורה", כולל ה"ליי לה לה ליי לה לה ליי סובב לו סובב הפינג'אן".
אגב, בכל כמה בקרים, בדרך לגן, אנחנו עושות אתנחתה מ"מאה שירים ראשונים" או “דיג דיג דוג" ושומעות שירי ארץ ישראל, בדיוק כשם שעשה עמנו אבי.
בהרצאותיי, כששואלים אותי לפשר השפה היפה שלי, אני נותנת את כל הקרדיט לשירה ולזמר העברי. במנגינות אני לא מתעסקת, גם ככה חלקן גנובות מרוסיה.
כיביתי את האור וכששמעתי את נשימותיה הופכות עמוקות, הבנתי שנרדמה. התקשרתי לאמי, לאמילי אחותי הקטנה ולבת זוגה בשיחת ועידה מצולמת, והכרחתי אותן לצפות מי מארגנת את הבית לקראת המסיבה שלה יום למחרת, שבת בבוקר.
בין “תיישרי את המפה הוורודה" לבין צעקותיה של אמי כשטיפסתי על כיסא כדי לתלות בלונים “את חושבת שאת שוקלת 30 קילו? אם תיפלי אני מתאבדת", לבין הערותיה של אחותי הקטנה “פתחי פתחי את מגירת הממתקים, נראה אם שווה להגיע", אשכרה קישטתי את הבית.
בשנה שעברה הזמנתי את כל העולם: חברים, ילדים של חברים, בני דודים שאיתם אני כמעט ולא בקשר, שכנים ומי לא? הסתכלתי על בתי, שהייתה אז בת שנתיים, היא אומנם השתתפה בהפעלה שארגנתי אבל נראתה עצורה ומפוחדת.
כשכולם הלכו ופתחנו את אלף המתנות שקיבלנו, הבטחתי לה שזה לא יקרה יותר. וזה לא קרה. השנה, לקראת חגיגות גיל 3, שאלתי אותה אם תרצה שאמא תערוך לה מסיבת יום הולדת קטנה בבית.
“כן", קראה בהתלהבות. “אבל את בוחרת את מי להזמין, את מי תרצי?", שאלתי. וכך ישבתי עם דף ועט מולה והיא פירטה לי: עומר (החבר הנאה מהגן, שאותו היא הכי אוהבת), מילה וניתאי, בני הדודים שלה, דיאז, הבן של חבריי, אמילי ואגם, תאומות מקסימות מהגן שלה ועוד שניים או שלושה ילדים. “זהו?", שאלתי. “כן", אמרה, “ואת אמא".
הודיתי לה על המחווה הקטנה והחלטתי שכך יהיה, נעשה מסיבה קטנה ויפה. ביררתי לגבי הפעלות, המחירים היו גבוהים מאוד ולא היה בהן שום דבר אישי, גם על זה התייעצתי איתה, והחלטנו ברוב קולות שאני זו שאפעיל ואעשה, כלשונה, “הצגה מצחיקה של אמא". כך היא קוראת להצגות שאני מציגה בפניה.
כשהיא אוכלת, כשהיא באמבטיה משחקת בדלי וכף, לפעמים כשהיא סתם מצוברחת, אני עומדת מולה ומספרת לה סיפור על ילדה בשם שירלי ודובון בשם דב־דב, שכל היום עושים שטויות ומקבלים “בומבה" במצח מהקיר ומהמגלשה ומהדלת. צחוקה המתגלגל מחפה על כל חוסר־מוסר־השכל שיש בסיפורים הללו.
באחת בלילה סיימתי לארגן שלושה שולחנות: אחד לשוקולדים ולסוכריות, אחד לחטיפים ואחד לארוחת בוקר, פיצות, פסטות ובורקס. משפחתי כבר ניתקה את השיחה, כל אחת הלכה לחייה.
התיישבתי אל מול תיבת עץ שמצאתי בחדר העבודה כמה ימים קודם לכן, תיבה ענקית כזו של נספרסו, הגרוש שלי נתן לי אותה מתישהו, לא זוכרת מה היה בתוכה בכלל.
קישטתי אותה יפה, ולתוכה הכנסתי עשרות הפתעות קטנות בשקל שקניתי. שעונים מאירים, רעשנים, קפיצים צבעוניים, בועות סבון וטושים זוהרים וסגרתי אותה. החלטתי שעל זה אבסס את ה"הפעלה". תיבת אוצר מיוחדת שכדי לפתוח אותה עלינו לעבור הרבה מכשולים.
נרדמתי על הספה בסלון, התעוררתי ב־4 לפנות בוקר, נכנסתי להתקלח במהירות, הכנסתי ביצים לתוך סיר גדול ואת הפסטה לסיר אחר, הבטתי על קיר הבלונים, הוא היה ריק מדי, היו שלושה בלונים, את כל השאר לא הצלחתי לנפח.
יכולתי להסתמך על הקישוטים האחרים שקניתי, שלטי "מזל טוב" ושרשראות פרחים, אבל רציתי בלונים, יום הולדת זה בלונים. אז ניפחתי, עצמתי את עיניי וקשרתי שוב, בכאב רב, בלון ועוד בלון ועוד אחד, עד שהאצבע שלי ממש נפצעה ודיממה.
בשבע גפן התעוררה וצעקה “וואו! זה יום הולדת שלי. אמא, תראי!", והראתה לי את כל הקישוטים, כיסא יום ההולדת המפואר והחטיפים שעמדו סגורים עדיין על השולחן. שמחתי בה וברגע הקטן הזה שלנו. ב־10:00 החלו להגיע הילדים, לבושים יפה כל כך, בידיהם מתנות והתרגשות.
בהתחלה היא נעצרה קצת, התביישה, לא עשיתי מזה דרמה. “גפן, את יודעת מה שכחנו?", לחשתי לה. “מה?", לחשה חזרה. “הזר! על הראש! שיידעו שזו יום ההולדת שלך".
“אוקיי, אמא", סימנה לי עם אגודלה למעלה והלכנו אל החדר להביא את הזר. ידעתי שהילדים יבואו אחרינו וכך היה. היא השתחררה, והם שיחקו בחדר עד שהחלה המסיבה. עמדתי בתלבושת מוגזמת, מין חליפה פרחונית וצבעונית מדי, מול עשרה מבוגרים, חבריה של גפן ועוד שכנה שקפצה לעזור לי לסדר בין לבין וביטלתי כל מבוכה שהייתה לי.
כל הילדים ישבו בחצי מעגל ובתי ביניהם. היא מתולתלת, לבושה שמלה לבנה עם עיטורים סגולים ופניה מוארות. “ילדים", אמרתי, “אתם יודעים שהיום יש לי יום הולדת?".
עברה שנייה עד שקלטו ואחד צעק שהמלך הוא עירום: “לא שלך! של גפן הרמן", ואז כל הילדים אחריו, במקהלה גדולה וחמודה: “של גפן! לא שלך".
גפן הסתכלה עליהם מגינים עליה ונדלקה. “אה, אתם צודקים", הוספתי, “יש יום הולדת ליובל המבולבל". הילדים פרצו בצחוק, “לא, לא! לגפן!", הוכיחו אותי, וכך נקבתי בעוד כמה שמות, עד שקמה גפן ממקומה, פניה צוחקות, והיא אומרת “לי, אמא, לי יש יום הולדת. את מבולבלת".
ואז היא התיישבה על כיסא יום ההולדת וכולנו שרנו לה, הם כל כך רצו לפתוח את תיבת האוצר הזו, קפצו בחישוקים (לימדתי אותם "ים־יבשה"), הכנו יצירה יפה של חיות ג'ונגל, קפצנו בטרמפולינה שאלתרתי, וכשנפתחה סוף־סוף תיבת האוצר, הם פערו את פיהם וצעקו בהתרגשות.
“אני מחלקת!", קבעה גפן וחילקה לכולם הפתעות. אחר כך, בטקס העוגה, ישבתי על ידה, היא ביקשה בלי נרות, רק עוגה (אמי התגאתה בה: “תראי, מרסל, היא מבינה ששבת היום".
לא ידעתי איך להגיב על זה). כולם שרו לה, ואמי הגישה את העוגה. “כיף לך?", שאלתי אותה. “כן, כל החברים שלי פה", אמרה והצביעה על כולם. ההורים כמובן הסתלבטו עליי, שאלו אם אני עושה גם בר מצוות, חתונות, בריתות. עניתי כן לכל, כסף זה כסף.
המשפחה שלי נשארה פה גם כשנגמר. היום היה יפה, לקחנו את הילדים לאכול ליד הים, גפן ובני הדודים שלה חלצו נעליים והשתוללו על החוף. היא לקחה חופן חול ביד, זרקה למעלה וכמו פתיתי זהב הוא נפל עליה, ראיתי את זה בסלואו מושן. הרבה ברכה הביאה הילדה הזו לחיים שלי, על כל יום של קושי קיבלתי חודש של אור. הלוואי ויברכו אותה החיים כשם שמברכים יום־יום על הגפן.
עמדתי ליד הים, ספרתי עד 3 והכנסתי את האצבע הפצועה אל מימיו. זה שרף, אבל ידעתי, שאחרי כל כאב באה רווחה גדולה. גפן חיבקה את ירכיי והסתכלנו בשמש שהחלה לשקוע.