"תל אביב הצילה אותי", לחש לי ח', דמות בולטת בקרב תושבי הדרום, מאלה שספגו את הפגיעה הקשה ביותר באותה השבת ונאלצו לעזוב את בתיהם בלי לדעת מתי ישובו. “ממש הצילה", חזר והגביה את כוס הוויסקי שבידו ללגימה ארוכה. זוג אחר, גם הוא מאחד מקיבוצי הדרום, סיפר לי מעל אותו הבר ממש: “נכנסנו בכעס, ראינו אנשים שמחים וחשבנו - איך אפשר לשמוח אחרי מה שקרה לנו? אבל אחרי כמה דקות ‘נדבקנו', ומאז אנחנו באים פעם בשבוע - לשתות, לאכול, ובעיקר לשכוח, לפחות לשעה אחת".
מה לא נאלצה העיר העברית הראשונה לשמוע על עצמה? אילו עלבונות הוטחו בה - אמרו שהיא מנותקת, שהיא מסוממת, שהיא סדום ועמורה של ימינו. אפילו עת ספגה טילים היו מי שהאשימו אותה: “רק כשיורים על תל אביב זה נחשב, כשטפטף על שדרות המשכתם לבלות, נכון?". כך ממש, כאילו תושבי העיר הם אלה שניהלו את מדיניות ההבלגה הזאת - ולא ראש ממשלה שזכה בבחירות האחרונות לרוב עצום באזור שעליו טפטף מה שהפך לגשם שחור באותה השבת.
תל אביב שמעה והבליגה, כיאה לעיר העברית הראשונה שתחגוג השנה 115 שנים להיווסדה. בטוחה בעצמה מכדי להיגרר לוויכוח הנפסד הזה. לפעמים נעלבה, בעיקר עת נפלו חיילים מקרבה והיא שמעה שלא התבוססה מספיק בדמה. שמעה והדחיקה ביודעה שהיא עצם המעשה הציוני, היא אלטנוילנד של בנימין זאב הרצל, היא “חברה חדשה" ששרטט חוזה מדינת היהודים, חשובה לא פחות מקבר מומצא של נביא ספק דמיוני.
בשיאה של האינתיפאדה השנייה, עת פיגוע רדף פיגוע - לא רק באזורי הספר אלא גם בערי ישראל - התראיינתי לצוות טלוויזיה הולנדי שהגיע ארצה כדי להביא את סיפורה של תל אביב. ההולנדים השתאו על העובדה שלמרות פיגועי ההתאבדות - שחלקם קטלו עשרות אנשים - הברים, המסעדות ובתי הקפה מלאים, המועדונים מלאים במבלים שעושים שורות או זה את זו (או את זה, או גם וגם), בחדרי השירותים.
תל אביב, שגם אז נאלצה להתמודד לא רק עם מפגעים מחוץ אלא גם עם מלעיזים מבית, הייתה לפלא בעיניהם. ההתעקשות להיאחז בחיים, שלא לומר בחיים הטובים, דווקא כשהכל מסביב רע כל כך, הדהימה אותם. אני זוכר שכתבתי אז את המשפט שתל אביב בעיניי היא התגשמות הפסוק: “וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".
הפעם זה לקח לה משהו כמו חודש לפני שהגיבה בתל־אביביות למצב, גם משום שבהתחלה היו הגבלות על פתיחת מקומות בילוי וגם כי בימים הראשונים היו גם התל אביבים, כמו כל עם ישראל, ספונים בבתיהם מבלי לזוז מהטלוויזיה. אבל כאשר ההלם התחלף בשגרת לחימה, החלה גם העיר העברית הראשונה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב בעולם (המשפט האחרון אינו נובע מפרובינציאליות, אלא דווקא להפך, מפיו של מי שהיה, ראה ונוכח: אין בעולם עוד עיר ששותה כל הלילה, רק כדי להתעורר חבוקה על החוף בזרועותיו של מישהו שהכירה אך אמש).
ומהחיים בחטא, בחזרה לסיפור של ח': “חברים הזמינו אותי לאכול במסעדה, ופתאום אני, שרץ מהלוויה להלוויה ולא מספיק אפילו לנגב את הדמעות, מוצא את עצמי במקום מלא מקיר לקיר, מוקף באנשים שלבושים יפה. אני בקושי מצליח לכבס את אחד משני הסווטשירטים שנשארו לי, לובש את אותו זוג ג'ינס כבר חודש - ושומע אנשים מתווכחים איזה יין להזמין. בשניות הראשונות זה היה קשה, ואז נאחזתי בשמחת החיים שלהם כדי לצאת מהבור שלי, נאחזתי בהווה כדי לא לחיות בעבר", סיכם האיש שראה בשבת אחת את מה שרובנו לא נראה, למזלנו, במשך חיים שלמים.
אלא שאפילו שמחת החיים (או הדקדנטיות, אין לי בעיה עם מי שבוחר לראות את זה כך) של תל אביב אינה הערך המוסף הגדול ביותר שלה. מעלתה העיקרית היא העובדה שהיא לא מבקשת לשנות אף אחד, לחנך מישהו מחדש. היא המקום היחיד שלא רואה בהוויה הישראלית משחק סכום אפס: תהיה חרדי, תהיה דתי, תהיה לא יהודי, תהיה גיי, תהיה משהו לא מוגדר, שים כיפה על ראשך ו/או צבע את השיער בוורוד - כל עוד תכבד את המרחב הפרטי שלי, אני אכבד את שלך, בלי קשקושים על פרהסיה (יהודית או אחרת): כל עוד אינך פוגע באחר, אנחנו בסדר עם זה.
תל אביב הייתה יכולה להיות לא רק עיר מקלט עבור מי שנאלצו להיפרד מסביבתם מחמת מלחמה, אמונה, נטייה מינית או סתם רצון להתחיל מחדש. היא הייתה יכולה להיות קרש הצלה למדינת ישראל כולה - לא כדי שזו תאמץ את דרכיה, אלא רק את גישתה המכילה, דבקותה במחילה, במנגינה שאי אפשר להפסיק, שמוכיחה שיש יותר מדרך אחת לקרוא: “עם ישראל חי!".
הנה כי כן, תל אביב היא ההוכחה שיש יותר מדרך אחת להוכיח שעם ישראל חי.