לא נותנים מתנות לאויב, אמר חסן נסראללה השבוע בנאומו, והטיף במשך כמה דקות לקהל הרחב מדוע כדאי לו להניח את הטלפון הסלולרי במגירה, לטובתו ולטובת האינטרס הלאומי.
לקראת עסקה? ראש ה-CIA בישראל, זוהי נקודת המחלוקת שנותרה
"הוציאו את פעילי חמאס מביה"ח": שיחה בין גורם צה"ל למנהל בית חולים בח'אן יונס
דבריו נשמעו כמו עצה מאיש זקן, אבל מנהיג חיזבאללה רק בן 63, וחוץ מזה, היו לו סיבות טובות לבקש מהציבור לוותר על הסלולרי, ואם אפשר, גם לכבות את מצלמות האבטחה המותקנות בבתיהם, אם הן פועלות ברשת האינטרנט. "זו חובה הלכתית", הפציר נסראללה בשומעיו.
אחר כך הוא פנה להסביר. הטלפון הנייד, אמר, הוא מרגל בשירות האויב. באמצעותו יוכל להאזין לבעליו, לצלם ולדעת את מיקומו. אף אם הוא נוהג, יידע האויב לחלץ מתוכו אם פנה ימינה או שמאלה.
הוא סיפר כי אנשיו בגבול הדרום התבקשו לא להשתמש בטלפון סלולרי, וביקש מהתושבים לחקותם. התוצאות הרות אסון, אמר נסראללה, והן נמדדו בדם. "אתה שואל איפה המשת"פ? הנה, בידך, ביד של אשתך וביד של בנך. הטלפון. הטלפון הזה הוא משת"פ קטלני".
במנהגו הזה, לא לנדב מידע חינם לישראל, נזכרתי השבוע בתוך הסערה שמתחוללת סביב סוגיית החטופים. כל הדוברים הבכירים בצמרת הישראלית, מדובר צה"ל דניאל הגרי ועד ראש הממשלה בנימין נתניהו, מסרבים לגלות לחמאס מתי בכוונתם להפסיק את המלחמה.
לא מנדבים להם מידע חינם. העמדה הזו נועדה להפעיל לחץ כבד על חמאס ולזרוע בהם ייאוש. מצד אחד מטיחים בהם מכות אש ללא הפסק, מפילים חללים וזורעים בהם חורבן, ומצד שני מסרבים לגלות מתי יסתיים העינוי. אסטרטגיה שנועדה להחשיך עליהם אפילו את הלילה.
אלא מה, בזמן שבו ישראל משדרת כלפי חמאס "בעל הבית השתגע", היא בכל זאת רוקמת תוכניות ליום שאחרי. או יותר נכון, מנסה להביא את היום. הפתרון שנבחן בימים אלה במטות הביטחון בתל אביב הוא הקמה של מובלעות אוכלוסין. מדובר על שכונות, או מתחמי מגורים, שבהם תשכון אוכלוסייה מוגבלת שאינה מזוהה עם חמאס.
על ענייניהם הפנימיים יפקח ועד מנהל שכולו פלסטיני. על הביטחון יהיה מופקד צה"ל. את המימון, כך מקווים, יספקו מדינות המפרץ. בישראל חושבים על ניסוי, שאם יצליח במובלעת אחת, ואחריה בעוד אחת, ובעוד אחת – אזי בהמשך יופעלו במתכונת זו ערים שלמות.
מיליציות חמושות
הרעיון מבוסס על שיתוף פעולה ישראלי עם נציגים מקומיים. הוא מדיר את שתי הסמכויות הגדולות של העם הפלסטיני – חמאס והרשות הפלסטינית, ואינו מעניק להם מקום בניסוי. דיפלומטים ערבים הבקיאים בפרטים מספרים, כי בימים אלה מחפשים עזתים שיסכימו לשתף פעולה בפרויקט הראשון.
על הנייר זה נראה מבטיח. נבנה אותם מחדש, מה כבר יכול להשתבש. אך ברגע שיתחיל הביצוע, יושלך למשחק קלף שלא הכרנו: המציאות. מהרגע הראשון יוכרזו המובלעות הללו אזורים עוינים על ידי חמאס, ואותם מנהיגים מקומיים יוקעו כמשתפי פעולה.
דמם יהיה מותר, ועל חייהם תרחף סכנה. גם האוכלוסייה שתגור בהם עלולה להיחשף לאיום וללחצים. התוכנית אינה מעניקה פתרון לשאר האוכלוסייה, שהיא הרוב המוחץ. כיצד יחיו, האם מישהו ידאג להם? לא ברור. אוכלוסייה ענייה, או בלתי מסופקת, היא אויב אוטומטי. היא מצמיחה מתוכה מחאה אלימה וכוח.
שאלת המימון אף היא איננה כה בטוחה, כי מדינות המפרץ שיתבקשו לשלם על הפרויקט הניסיוני ירצו ערובה ליציבותו. וכיצד ייבחרו המוני האזרחים שייכללו בניסוי? האם יעברו מבחני קבלה? ואם במשפחה אחת יש כמה נאמני חמאס, האם חלקם יקבלו את הזיכיון לגור במובלעת, ויקיריהם ייפסלו? ומה תעשה ישראל עם עשרות אלפי פקידי הממשל ברצועה - הרי כולם עבדו בממשלת חמאס. האם ישולבו במובלעות החדשות, כמומחים לבנייה ולשיקום, או יושלכו לגורלם?
גם אם הזרוע הצבאית של חמאס תושמד, עדיין יהיו ברצועה מספיק שרידים מתוכם, בעלי ידע צבאי, שיאתגרו כל מי שמייצג בעיניהם את השלטון החדש. אם צה"ל יצטווה להגן על המובלעות הללו, החיילים יהיו מטרה. המאוכזבים עלולים להתאגד לכדי מיליציות חמושות.
בכל עיר אחת ואף יותר. אויבי ישראל, בראשם איראן, או אילי הון אסלאמיסטים, או ארגוני הג'יהאד בסיני, יתמכו בהן מרחוק במימון, בנשק ובהדרכה. לא יהיה על מי ללחוץ, או עם מי לדבר, כי לא יהיה ברצועה שלטון מרכזי. צה"ל עלול להיגרר למרדף יומיומי, בלתי פוסק, אחר חוליות.
כך פחות או יותר קרה בעיראק. באפריל 2003 פלש הצבא האמריקאי לבגדד והדיח את סדאם. הוא פירק את צבאו והשליך את קציניו וחייליו לכל הרוחות. בעקבות זאת נולד ארגון אל־קאעידה. הוא הורכב מקצינים ולוחמים מאנשי סדאם, שנקמו באמריקאים על כך שפירקו אותם ביום אחד.
גם את משרדי הממשלה פירקו, ואת עובדיהם נטשו לגורלם. בדיעבד, עדיף היה לאמריקאים לאמץ את משרדי הממשלה של סדאם ולמצוא דרך לשלב את צבאו בממשל החדש, אף שרבים מאנשיהם היו מזוהים עם משטר העריצות שלו. כך היו מונעים את מרחץ הדמים.
אחרי שהדיחו את המשטר, החלו האמריקאים לבנות את עיראק החדשה. הם הציבו מושל זמני מטעמם, ברנש בעל כוונות טובות בשם פול ברמר. אלא שהקריסה הגדולה פתחה את האורוות לכולם. כך נכנסו גם האיראנים לבגדד, ומאז לא יצאו. בניסיון להפחית את נזקיו ולבלום את הקזת דמם של חייליו, החליט ממשל אובמה להחזיר את הצבא הביתה.
הוא הוציא את רוב גיסותיו, והותיר מאחור מספר מועט של יועצים וחיילים כדי לסייע בידי העיראקים ולשמש משקל נגד לנוכחות האיראנית. והנה, מרגע שיצא, תפסו אחרים את החלל: ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש). בתוך שלוש־ארבע שנים פיתחו מיליוני עיראקים, ואיתם אמריקה, געגוע לארגון אל־קאעידה, שבגללו התגעגעו עוד קודם לכן לסדאם.
הניסיון האמריקאי בעיראק היה, ועודנו, כישלון מפואר. ממשל אחד, בקלות דעתו, עודד את הקמת אל־קאעידה, והשני, במנוסתו, הזמין את דאע"ש לסלון. והיו להם כוונות טובות, יגיד לך כל אמריקאי שהיה שם. הם רצו לבנות בעיראק ישות נורמלית, חפצת חיים, הנהנית משלום וביטחון.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]