בזמן שבו ישראל משדרת כלפי חמאס "בעל הבית השתגע", היא בכל זאת רוקמת תוכניות ליום שאחרי. או יותר נכון, מנסה להביא את היום. הפתרון שנבחן בימים אלה במטות הביטחון בתל אביב הוא הקמה של מובלעות אוכלוסין. מדובר על שכונות, או מתחמי מגורים, שבהם תשכון אוכלוסייה מוגבלת שאינה מזוהה עם חמאס. על ענייניהם הפנימיים יפקח ועד מנהל שכולו פלסטיני. על הביטחון יהיה מופקד צה"ל. את המימון, כך מקווים, יספקו מדינות המפרץ. בישראל חושבים על ניסוי, שאם יצליח במובלעת אחת, ואחריה בעוד אחת, ובעוד אחת – אזי בהמשך יופעלו במתכונת זו ערים שלמות.
הרעיון מבוסס על שיתוף פעולה ישראלי עם נציגים מקומיים. הוא מדיר את שתי הסמכויות הגדולות של העם הפלסטיני – חמאס והרשות הפלסטינית, ואינו מעניק להם מקום בניסוי. בימים אלה מחפשים עזתים שיסכימו לשתף פעולה בפרויקט הראשון. על הנייר זה נראה מבטיח. נבנה אותם מחדש, מה כבר יכול להשתבש.
אך ברגע שיתחיל הביצוע, יושלך למשחק קלף שלא הכרנו: המציאות. מהרגע הראשון, יוכרזו המובלעות הללו אזורים עוינים על ידי חמאס, ואותם מנהיגים מקומיים יוקעו כמשתפי פעולה. דמם יהיה מותר ועל חייהם תרחף סכנה. גם האוכלוסייה שתגור בהם עלולה להיחשף לאיום ולחצים. התכנית אינה מעניקה פתרון לשאר האוכלוסייה, שהיא הרוב המוחץ. כיצד יחיו, האם מישהו ידאג להם? לא ברור. אוכלוסייה ענייה, או בלתי מסופקת, היא אויב אוטומטי. היא מצמיחה מתוכה מחאה אלימה וכוח.
שאלת המימון אף היא איננה כה בטוחה, כי מדינות המפרץ שיתבקשו לשלם על הפרויקט הניסיוני ירצו ערובה ליציבותו. וכיצד ייבחרו המוני האזרחים שייכללו בניסוי? האם יעברו מבחני קבלה? ואם במשפחה אחת יש כמה נאמני חמאס. האם חלקם יקבלו את הזיכיון לגור במובלעת, ויקיריהם ייפסלו? ומה תעשה ישראל עם עשרות אלפי פקידי הממשל ברצועה - הרי כולם עבדו בממשלת חמאס. האם ישולבו במובלעות החדשות, כמומחים לבנייה ולשיקום, או יושלכו לגורלם?
הטור המלא מחר במעריב