עץ נשבר באמצע היער | רון מיברג

מעשה שהיה. הבית שקנינו במיין ב־2003 לא נועד לאדם אחד. לקומה השנייה כמעט ולא הגעתי. החדרים הריקים והקרים של הילדים עם צילומי מופת של גיבורי מהפכה קובנים, הקרינו עצב שהיה למעלה מכוחותיי. לא היה חשש שמי מהילדים ישוב לחיות בבית. גם לבקר הם לא באו. זאת הייתה בדידות שמזהירים ממנה: אבסולוטית, הרמטית וטוטאלית. אבל במשך כמה שנים חייתי בבית שלי, מוקף בכל מה שאספתי במהלך השנים ועזר להגדיר אותי. היה קשה מנשוא לוותר על זה, אבל בסתר לבי ידעתי שיום אחד אתחיל לדבר עם עצמי ולראות דברים שלא היו שם, ויהיה עליי לעזוב. לפעמים מצטייר שטעיתי והיה עליי להישאר עד הסוף. 

בחודשים הראשונים לפרידה החלפנו מהלומות מילוליות. צער מחופש לזעם היה בן לוויה תמידי של שנינו. אחרי 45 שנות זוגיות, היה התזמון טרגי. עוד חריקת שיניים והיינו שורדים. זוגות מיומנים יותר מוצאים דרך לחיות יחד בכפוף לפשרות, הבנות ודו־קיום. אנחנו התמכרנו לכעס. איימו עליי מחקרים רפואיים־פסיכולוגיים המוכיחים ללא עוררין את תוחלת החיים הקצרה יותר של מבוגרים החיים בגפם. מכירים את הביטוי "כל החיים לפניי"? אז לא. כשהחלטנו לעבור למיין, היה הקונצנזוס שכאן נהיה הכי מאושרים שהיינו. 

בני הזוג הקרובים ביותר עלולים לשפוך מנוע ולהרים קול כאשר אף אחד אינו מדלל את החמצן ביניהם. אני יכול לשים את האצבע על היכן התחיל הדפק; היו סימנים. הייתה הידללות ניכרת של הורמונים. היו מחלות וניתוחים. כסף חלף בין אצבעותינו כמו היאנגצה הגועש. לא הייתה לנו יכולת כלכלית לתחזק בית ישן, אומנם במצב טוב, באקלים הארקטי של מיין. המקומיים עובדים שם כל חייהם כדי לשמור את בתיהם ראויים למגורים. 

בלילה במיטה, נעמי קראה ה"ניו יורקר", ואני הקשבתי למוזיקה באוזניות. אין לי דבר נגד ה"ניו יורקר", אף שאיננו השבועון המפואר שהיה פעם, אבל כל דף שהפכה השאיר בי חתכי נייר. לילה אחד המם אותי ביצוע של האחים אולמן ל"לילה שבו נוצחו מדינות הדרום". מה נכון יותר מלהקה דרומית נהדרת ששרה את שיר התבוסה של הקונפדרציה. כשהיינו צעירים, מוזיקה הייתה מרכזית לחיבור בינינו. 

נתתי לנעמי את האוזניות שתשמע. הבעת פניה העידה שהיא לא התרגשה. היא שכבה, אבל לא נפלה. נפגעתי, אבל לא התכוונתי להקים משלט קלגסות תרבותי. נתתי לה גם להקשיב ל"פנצ'ו ולפטי" של טאונס ואן זאנט (לטובי קית', שמת לפני שבועיים, היה ביצוע יפה), שיר שגורם לי לבכות. נעמי אמרה, לא בלי צדק, שכל שיר שמופיעה בו המילה Federales הוא שיר שאני אוהב. כמובן שקלעה, אבל זאת לא הייתה הפואנטה. לא את זה רציתי לחלוק איתה. 

בדיעבד עלה בדעתי שזאת הייתה נקמה תרבותית, אולי לא מודעת, לספרים שהמליצה לי בחום לקרוא והנחתי בצד ליום סגריר. זה לא היה כמו בימים שבהם הראיתי לה את כל סרטיו של ג'ון וויין. בגלל הפוליטיקה הימנית של וויין, אסור היה לצפות בסרטים שלו אצל הוריה. 

לא הייתה לי דרך ומעולם לא התיימרתי לאמוד את עוצמתן וחוסנן של אהבות אחרות. נעמי ואני חברנו בגיל 19 במהלך שמירת לילה בהיאחזות קטורה בערבה; אני נמנמתי על קת של מא"ג, ונעמי הביאה מהמטבח ארוחת חצות. הפעם הראשונה שממש ראיתי אותה, מזווית העין, הייתה בארוחת בוקר אחת בהיאחזות. היא עבדה במטבח והוציאה חביתות. לשמעון המ"פ הייתה בעיה עם החביתה שהגישה לו. לא שמעתי את חילופי הדברים, אבל רגע לאחר מכן השליכה נעמי על שמעון את צלחת הפלסטיק הכחולה, והביצים נזלו על מדי האל"ף שלו. היא עזבה בריצה ועצרה בביתה בצהלה. וואו, חשבתי, וואו. מחאה אמריקאית בערבה. 

היינו זוג מוזר. הפרש הגבהים בינינו הפריע רק בעמידה. השידוך בין ההורים לא עלה יפה. היכן נמצאת נקודת האמצע בין בוגר פלמ"ח יליד הארץ ורעייתו שעלתה עם "ילדי טהרן" לקיבוץ גבע, וזוג אינטלקטואלים אמריקאי עם נטייה שמאלנית, תקליטים של בוב דילן ואודטה, אם אומנית ואב פרופסור באוניברסיטה. אין מקום כזה. הבית הקטן שבו גרה נעמי בצהלה היה מלא ספרים, תקליטים, עבודות יד, מסיכות וחיתוכי עץ מהקאמה סוטרה. לנו הייתה אומנות טובה על הקירות. אחד לא היה טוב מהשני, אבל זה היה מפגש בין עולמות שלא הייתה ביניהם נקודת השקה. 

כאשר התחתנו בקיץ 1977, יותר כג'סטה כלפי זקני המשפחה וההורים ופחות כצורך בוער שלנו, ניגן גיל אלדמע על אקורדיון על הדשא של הוריי ברמת חן, שעה שמאחור, במקום שבו החדר שלי נפתח לרצועת דשא צרה, העבירו חבריי ג'וינטים ובקבוקי טקילה. להוריה של נעמי לא היה מושג על מה אבי מדבר כאשר הזמין אותם לשיחה על דירה לזוג הצעיר. הם לא באו מתרבות של דירות לילדים, במיוחד משום שהיו להם ארבעה. וכמובן שלא היה להם כסף, עובדה שהוריי מצאו תמוהה במיוחד, אם לא חשודה. זה נגמר בכך שאבי קיבל דירות בבניין שנבנה היכן שעמדה המאפייה המשפחתית בשכונת בורוכוב. 

ההיסטוריה המשפחתית הזו חשובה, משום שהיא העצימה את העובדה שאף אחד, לא חברינו ולא בני משפחה, לא נתן לנו יותר משנתיים־שלוש יחד. זאת הייתה טעות אופטית היסטורית שהחמיצה לחלוטין את החיבור בינינו. המשיכה בינינו הייתה אינטלקטואלית, פיזית, תרבותית וגיאוגרפית. המהירות שבה אימצנו מנהגי אישה ובעל כהתנהגות נורמטיבית, הייתה פנומנלית. 

אחד האסונות האידיאולוגיים שלנו היה החובה שחשנו לתת לכל אחד את מה שהחלטנו שמגיע לו. צדקנו כאשר התחתנו ב־1977, כי אבי חלה ומת. כשחזרנו לסעוד אותו, התגוררנו בדירה הגדולה שנתן לנו בגבעתיים, ונעמי הייתה במרחק הליכה עם בתנו התינוקת מסבתא רבתא חנה וסבא רבא משה, שגרו בדירה ליד כיכר בורוכוב. 

כשאנולה הייתה בת ימים ספורים, התייצב אצלנו מיכה קירשנר, צלם "מוניטין", ודפק שני סרטים מלאים של הילדה בטענה שזה מה שמקובל לעשות. כאשר מיכה מת, הייתי זקוק לכתף לבכות עליה. התקשרתי לנעמי, שחיה בפנסילבניה, וסיפרתי לה כיצד נלקח מיכה מידי משפחתו בתוך חודש. למרות האיפוק האנגלוסקסי שלה, שפה עליונה קישחת וכל זה - יכולת ההפנמה הלא היסטרית שלה, מוקפת באמירות מדודות, תמיד הייתה קשה לי. אני בא מרקע מוחצן והיסטרי, וקשה לכתוב אמת פנימית בהמהומים סביב מקטרת. 

כאשר חיים בר און, מו"ל "מוניטין", מת שנים קודם לכן, שבועיים אחרי מותו של מאיר אגסי, החלטתי שאין צורך להטריח את נעמי ללוויה. זאת הייתה החלטה כוחנית, פוגענית ומטומטמת. בדיעבד זיהיתי מגע של רשע בהחלטתי לחסוך ממנה את קריית שאול, אבל אני יודע שעבדו שם כוחות אחרים שעות נוספות. לא ידעתי שבשעה שיצאתי לבית הקברות עם החברים מהעיתון, הגיעה נעמי לבדה מקריית אונו ועמדה איתנו שעה ארוכה מבלי שראיתי אותה. 

חבר טוב מבוגר ממני אמר לי פעם (סליחה על המילה אבל זה ציטוט) שגברים מזיינים בחוץ כדי להישאר בבית. רוב חיי ככותב נשמרתי מלהטות את המילה זין. בכל מה שקשור לאינטימיות, שככותב צעיר נהגתי בחוסר אחריות וחשפתי יותר מדי ממנה, מצאתי את כל מבוקשי בבית. אינני יודע מדוע הייתי כה מתחסד ומתנזר, אבל אינני זוכר שמחשבה אחרת חלפה אי־פעם בראשי. 

מעולם לא תפסתי את עצמי כקרסביץ גדול, כפי שהיה אומר אבי. אני יכול להעיד שאני מתלבש יפה, מוקפד, נקי ועד לאחרונה גם מגוהץ. שנים אחרי שנעמי עזבה תלו בחדר הארונות שלי חולצות שהיא התעקשה לגהץ בשקדנות ולא הגעתי ללבוש. אחד היתרונות במיין בעיניי היה שלאף אחד לא היה אכפת מה לבשת וכיצד נראית. אנשים הסתפרו בעצמם בבית. חלק מההיגד של בלו היל, עיירת חוף נוחה ונחשבת של פליטי ערים גדולות ודורות של מקומיים, היה המראה האקלקטי. משהו כמו מוסקבה בשנות ה־50 עם מעילים אפורים ארוכים וכובעים מחממים. 

היו שנים בעייתיות, וכאשר הגבר הכסוף מהטלוויזיה הציע לשלוח תרופה טבעית לפרוסטטה, שיכלתי את רגליי באי־נוחות. ראיתי את כל האורולוגים במיין (ארבעה), ואחרי שכולם עשו בי מעשים מגונים, הוחלט שזה בראש שלי. אבא של נעמי אמר לי פעם שלהזקין זה לא לאנשים חלשים. הוא צדק. בניגוד לאמונה האופטימית הרווחת, אינך צעיר כפי שאתה מקווה ומרגיש. אתה זקן וכפוף לנתיב העקלקל שאליו גורר אותך גופך. 

אני מודע לעובדה שהפיזיונומיה של המין האנושי משתנה כל הזמן. בבית שלנו, שנבנה ב־1830, משקופי הדלתות היו כה נמוכים, שבשנים הראשונות חטפתי בומבות בראש עד שראיתי כוכבים. כנראה שלא רק גבהנו. היו לנו נישואים יהירים. טובים משל אחרים בעינינו. נישואים שלא שאלו קושיות על מה המשמעות להיות יחד. בדיעבד אני מבין שזו הייתה טעות. אם אינך בוחן את חייך, מדבר עליהם, מסביר מה אתה רוצה לקבל ומה אתה מוכן לתת, בסוף אינך בוחן בתשומת הלב הראויה את הבקיעים שנפערים. 

אלמלא עברנו למיין, מדינה גדולה עם תושבים מעטים שאין להם סבלנות לזרים, באקט שהיה מופרך ושהצגנו אותו כהברקה, לא היינו מתגרשים. אני לא יכול לחתום על זה, אבל אף שגם בישראל היינו בעיקר עם עצמנו, הייתה לנו קבוצת התייחסות של חברים וקולגות. במיין היינו לבד וצרכנו את כל החמצן שהיה לנו בחצי מהזמן. 

מתישהו, מבלי שהשגחנו, או ששמנו לב והתעלמנו, עבר הקשר בינינו פאזה. הספונטניות הייתה הנפגעת הראשונה. המגע הפיזי הפסיק להיות מובן מאליו. הוא דרש השקעה מוקדמת, התנהלות תקנית, הסכמות, אפילו קביעת פגישה והחירות לשכוח שקבענו. לא שכחתי כלום ושכבתי לבד במיטה חורק שיניים ומתאפק לא לקום וליזום עימות. כל ויכוח שנגמר רע הרחיק את הרומנטיקה. כאשר שני אנשים מרגישים שהצדק איתם, הלך עליהם. 

היינו כמו שני ניצולים מהטיטניק. אחד נצמד במים הקפואים לפסנתר והשנייה לשידה. הזרם נשא אותנו לכיוונים שונים. ההתרחקות בינינו הייתה נוכחת ומוחשית וגרמה לי להתקפי עצבים שקטים. לא הייתה מישהי יותר "עסקים כרגיל" מנעמי, אף על פי שלפעמים היה ברור שהיא מענה את הברוקולי. 

הצעתי כמה פעמים ללכת לטיפול זוגי, אבל היה חשש שנשמע שוב מהמטפלת את האמירה המקוממת על איברי גוף משותפים של בני הזוג ואת החובה לחלוק בהם כמו בסופו של יום של לוחמה בשטח בנוי. האמירה הזאת קוממה את נעמי בזמן אמת. אפילו אני הבנתי שאין איברי זוג משותפים; הווגינה של אשתך והאבר שנגדה הם שלנו ולא נטפליקס. אין מינוי.  

הפסקנו לראות טלוויזיה ביחד. הטעמים התרבותיים שלנו, שפעם היו תאומים - נפרדו. "משחקי הכס" הייתה שובר שוויון גדול. גם העובדה שהיינו מכינים אוכל וכל אחד לקח את צלחתו לפינתו. נעמי לא צפתה איתי בסרט, ולו פעם אחת, בכורסה הגדולה ששמה ליד כורסת העור שלי. כשמישהו מהילדים בא לבקר, זה בלט במיוחד: "אמא שואלת אם יש לנו את האחרון של ספילברג והאחים כהן". בפרצוף עגמומי שלפתי את הסרטים והסדרות מהספרייה ונתתי. כך צפתה נעמי ב"שובר שורות". 

כעסתי. זוגות לא מגיעים ביחד לגיל 60 כדי להתגרש. זה היה סוטה בעיניי. עשר שנים לבד בלב שומקום במיין שחקו את הסחוס והשאירו עצם חורקת על עצם. אפילו זוג שעבד כל חייו יחד מהבית ושיתף פעולה בתחומים שונים, לא ישרוד טיסת סולו בלי סדר יום. הדבר שהכי רצית בחיים, הוא בסוף זה שמרסק את חייך. 

תמיד הייתי מוכן לשיחה פתוחה ואינטימית שתבהיר מה קרה לנו וכיצד מתקנים. אבל מטבעם אלה היו הנושאים הרגישים ביותר, על בגידת הגוף, אי־התאמה לעת זקנה, צרכים שונים והעובדה שנשים הרבה יותר מחוברות למכלול היחסים כולו בזמן שגברים יכולים לעבור יום מגעיל ולהגיע נמרים הורמונליים למיטה. במקום להסביר מה מפריד בינינו, העדיפה נעמי שתיקות שהפכו לחיות טרף מגרגרות שחיו איתנו בחדר השינה. בשלב הזה נשברתי לעתים קרובות והייתי עולה בהפגנתיות ובצעדים כבדים לקומה השנייה וישן במיטות של הילדים. 

אם היו מכריזים על תחרות, אין לי ספק שהייתי אלוף העולם בטעויות בעשור האחרון. לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה כדי לספור את הטעויות שעשיתי ואת המחיר הכבד והבלתי נסבל שכל אחת מהן גבתה ממני. יש ביניהן כאלו ששינו את חיי ללא הכר וללא תיקון. לפעמים אני מנסה לספר עליהן למישהו ומפסיק בגלל שני דברים: עיני בן שיחי מתעגלות ואני רואה כיצד מסתתרת הכרתו ממה שאני אומר; ואינני מסוגל לשמוע את הדברים בעצמי. לא יכול להיות שמישהו שעדיין מסוגל לחבר מילים, להרגיש ולחשוב, עשה טעויות ניווט כה גסות וקטלניות. 

למרות הכל, נעמי נשארה החברה הטובה ביותר שלי. אנחנו מדברים יותר משאני מדבר עם אנשים אחרים. קוד הדיבור המקוצר בינינו נשמר עדיין. אנחנו מחוברים בגורל משותף ושוקעים יחד.