זה קורה לא פעם, כשיש לי פגישות שמפוזרות במוקדים שונים של תל אביב ובין לבין אני צריכה לשרוף זמן. כשמדובר ביום שמשי, אין בעיה להעביר את הזמן מתחת לעץ, אבל רצה הגורל ודווקא בימים הגשומים ביותר מצאתי את עצמי מנסה לתפוס מחסה.
"באה בחשבון": פרק מספר חדש שמציג את המציאות הנשית-ישראלית באור ריאלי לציון יום האישה הבינלאומי
נגמרו המשוררות? המופע ליום האישה הוקדש דווקא לאלתרמן
אז נזכרתי שקראתי שבפרויקטים של התחדשות עירונית חייבים הקבלנים להקצות אזור פתוח לקהל הרחב. למשל בבניין באמצע רוטשילד שבו ממוקמים משרדי פייסבוק או במלון ברחוב הירקון. יש שם ספות נוחות, תערוכה מתחלפת ואפילו ספרי אומנות על שולחן, שהדבר הראשון שחשבתי כשראיתי אותם היה: איך לא גנבו אותם עד עכשיו? אנחנו הרי בישראל.
המסקנה שלי הייתה שלא רבים מכירים את החוק העירוני שאומר שאסור לסלק אתכם ממרחבים שנמצאים בחללים פרטיים אשר נועדו לתועלת הציבור הרחב (זיקת הנאה). הם אמורים לתת לאנשים אופציה לשבת לנוח באמצע היום, בלי לקפוץ בין בתי קפה. אבל גם מה שכתוב שחור על גבי לבן בחוק הישראלי, לא עובר חלק.
מי שאחראים על הכניסות למרחבים הללו, דהיינו אנשי הביטחון, נותנים את ההרגשה שאת אורחת לא רצויה. הם לא עושים את זה בכוונה, ובטח אי אפשר להאשים אותם. כי אם מישהי כמוני תוהה איך לא גנבו ספרים או מיצגים, אנחנו כנראה במצב מאוד גרוע כעם.
יכול להיות שהתדמית שלנו הישראלים, אפילו בפני עצמנו, הפכה להיות כל כך איומה, שהציפיות שדבר כזה יעבוד ויישמר נקי ומטופח לאורך זמן הן קלושות? זה אולי מסביר למה הרגשתי צורך לחייך קצת יותר מדי, להגיד “צהריים טובים" לכל מי שפגשתי ולגייס את ארסנל ההתנהגות המנומסת שאני לובשת על עצמי כשאני מסתובבת בפריז, רק כדי לרבוץ על הספות באחד המרחבים הציבוריים הממוקמים בין מלון לבניין משרדים בלב תל אביב.
המאבטח לא גילה בי עניין, הוא גם לא התעניין באף אדם אחר שנכנס למקום ותהה למה יש ספות בחלל הממוקם במבנה שנראה כמו מלון, אבל הוא פתוח לחלוטין לציבור. הוא אפילו לא ביקש לבדוק לי את התיק. רק הביט עליי במבט שאומר: אני מכיר אנשים כמוך, יש לך פרצוף של אלה שהולכים לפתוח עכשיו מחשב ולשבת פה שעות.
אני, שבדרך כלל מרגישה לא נעים בתור מקצוע, נזכרתי שעכשיו בדיוק היו בחירות ושאם בשנת בחירות נעשו מאמצים לצאת מגדר הרגיל, סביר להניח שכעת איש לא יתאמץ לפחות בארבע השנים הקרובות. והיי, אני משלמת מספיק ארנונה כדי שאוכל להשתמש בכל הפסיליטיז שהעיר הזו רוצה להציע לי בחינם. כישראלית בישראל, זה יקרה עד האחרון שבהם!
אפרופו מחשבים, שקעי חשמל במקומות הללו אין. הם כנראה מבינים שתל אביב זו עיר של לפטופים ואנשים שעובדים היברידית, ושהרבה בתי קפה כבר הפסיקו להביע טולרנטיות כלפי מי שיושב על כתיבת תזה ומזמין רק קפה וסנדוויץ' ביס.
אף אחד לא באמת רוצה שנתנחל במרחב שהוא אומנם ציבורי, אבל יושב על רכוש פרטי של אנשים עם המון כסף, שלא תמיד נחמד להם לראות את החבר'ה שהביאו בקבוק יין מהבית ובמקום לשבת בדירה הקטנה של מישהו, פשוט התנחלו להם ב"סלון" שבלובי. אבל הם לא יכולים לומר לא, אז הם מצניעים את נוכחותם, הופכים את המרחבים הללו לסטריליים לחלוטין.
רוב האנשים שעברו בהו בי דרך הזכוכית. עצרו לרגע ותהו: מה עושה אישה לבדה על ספה בחלל מטופח באמצע רחוב הירקון, והאם זה חלק ממיצג?
הסיפור הזה אומנם מתרחש בתל אביב, אבל הוא נוגע לכל הערים שבהן חיים צעירים, אנשים שעובדים מהבית ורוצים לנשום או כאלה שיש להם סידורים ופגישות, ואין להם היכן להמתין בין לבין.
זו אולי עוד משימה של ראשי הערים הצעירים שנכנסו למערכת בשבוע שעבר, ושאמון הציבור בהם גם ככה נמצא על הקרשים - להתחיל לחשוב במובן הוליסטי לא רק על הלחם והחמאה, אלא גם על דברים מחוץ לקופסה, שבדור שלנו מבינים את החשיבות שלו.
אני יודעת שרוב הקוראים יסכימו שיש דברים הרבה יותר חשובים להתעסק בהם מאשר להתקין עוד ספסל או להקים עוד מרחב ציבורי לנוחות התושבים. “זה מה שחשוב לך עכשיו?", הם ישאלו. “מה עם החינוך, עבודות הרכבת שהורסות עסקים שלמים, התשתיות המוזנחות שיש לטפל בהן? מה עם חזירי בר, תאורה בכבישים?".
אם למדתי משהו בשלוש השנים האחרונות של המגיפה והמלחמה, הוא שלפעמים צריך להתרכז גם בדברים הקטנים והשוליים. זה לא סותר את המשימות הגדולות והגרנדיוזיות. אבל אם גם ככה קשה פה, לפחות שיהיה משהו קטן שיהפוך את הייאוש להרבה יותר נוח.