בתחילתו של החודש השישי למלחמה ישראל נראית תקועה, מדשדשת בדרום וגם בצפון. כמו מהמר שמתעקש לשים את כל הז'יטונים רק על מספר אחד ברולטה, צה"ל משקיע את כל משאביו במרדף, העקר עד כה, אחרי יחיא סינוואר. אלא שערימת הז'יטונים הולכת ומתכווצת – הן בחימושים, הן בשחיקת הכוחות ובעיקר בלגיטימציה הבינלאומית.
רומנטיקן שלא אוהב "להתקפל": מה חושפות ידיו של נסראללה על אישיותו?
הנייה נגד סינוואר: חילוקי הדעות בצמרת חמאס שמונעים עסקה
מה שהתחיל כתמרון מהיר והחלטי, שהביא להישגים צבאיים מרשימים, הופך בשבועות האחרונים להתבוססות אטית ברשת המנהרות האינסופית של ח'אן יונס. בתחילת המלחמה הצליח צה"ל בתוך פחות מחודשיים להכניע את שתי החטיבות החזקות של חמאס בצפון הרצועה ולכבוש את העיר עזה, הגדולה פי ארבעה מח'אן יונס. מאז, כבר שלושה וחצי חודשים פועלת אוגדה 98 בח'אן יונס, כשעיקר הכוח של צה"ל מוקצה לה. חטיבת ח'אן יונס של חמאס כבר הוכנעה, צה"ל שולט ברוב חלקי ח'אן יונס שמעל לקרקע, אבל האוגדה שקועה כולה בניסיון להביא את סנוואר.
אולי היא תצליח ואולי לא, אבל בינתיים, בכל יום שעובר, נשחקים הכוחות של האוגדה שכמעט ולא התרעננו, וגרוע מזה – החבל הארוך שהעניקה ארה"ב לישראל להשמיד את חמאס, הולך ומתקצר. אם ייכשל ההימור הזה, ישראל עשויה למצוא את עצמה בלי שהשיגה את הנהגת חמאס ובלי ששברה את כלל הכוח הלוחם שלו.
המרוץ ל"פוטו פיניש"
מלכתחילה יצאה ישראל למלחמה בחמאס ברציונל של חומת מגן: השגת שליטה מבצעית בשטח, שאחריה יבואו שנים של פשיטות שיעקרו כל תשתית טרור שתצמח עד שידכאו אותו לחלוטין. בצפון הרצועה זה עבד מצוין, אבל באיזשהו שלב נדמה שהצמרת הביטחונית שלנו התאהבה ברעיון להשיג תמונת ניצחון בדמות ראשו המשופד של סינוואר. המטרה ראויה אבל היא לא מקדשת את כל האמצעים. אם יחוסל סינוואר, יקום לו מחליף, אבל אם נסיים את המלחמה כשיש עוד חטיבה שלמה של חמאס ברפיח ועוד שני גדודים במרכז הרצועה – הפסדנו במערכה.
אפשר להבין את הלהיטות של הצמרת הביטחונית להגיע להנהגת חמאס. לבכירים שהוכתמו בכישלון של 7 באוקטובר זה יכול להיות "פוטו פיניש" שיאפשר להם לפרוש בכבוד. אבל המרדף הזה מתחיל לפגוע ביכולת להשיג את המטרה העליונה של המלחמה: השמדת כוחו הצבאי והשלטוני של חמאס.
הגענו לרגע שבו צריך להכריע אם להניח לעת עתה למרדף אחרי תמונת הניצחון ולהשלים במהירות את ההשתלטות על מחנות המרכז ורפיח, בטרם תפקע הסבלנות האמריקאית. בינתיים התמונה השלטת בעולם היא של רעב שמתפשט ברצועה למול סטגנציה ישראלית, הן במישור הצבאי והן במדיני, ללא חתירה לעיצוב העתיד של הרצועה.
השמדת השרידים האחרונים של גדודי חמאס תגביר את הלחץ על ההנהגה לממש את הקלף האחרון שנותר לה ולחזור למו"מ רציני על השבת החטופים. היא גם תאפשר להפנות עוד כוחות לזירה הצפונית, שגם בה נקלענו למלחמת התשה סטטית שיהיה קשה לצאת ממנה בלי נטילת יוזמה.
דוחים את הקץ
נדמה שבקרב הצמרת הביטחונית, רק שר הביטחון יואב גלנט ממשיך לשמור על קשר עין עם מטרות המלחמה ונותר נחוש לממש אותן. אבל עד כה הוא לא מצליח לעקור את צה"ל מההתבוססות בחולות של ח'אן יונס. בכירי צה"ל והשב"כ נראים כמי שמנסים לדחות את הקץ הבלתי נמנע של הקריירה שלהם, וכמותם גם ראש הממשלה, שישמח לכהן לנצח במרדף עד "הניצחון המוחלט".
כך גם השהו בצה"ל ובשב"כ את העיסוק המתבקש וההכרחי בתחקירי 7 באוקטובר, ורק עכשיו, באיחור בלתי סביר, יתחילו התחקירים הפנימיים של הכישלון. במשך חמישה חודשים דחה הרמטכ"ל את הרגע הזה, ואלמלא היה מבקר המדינה נושף בעורפו – כנראה היו התחקירים נדחים עוד. מטרתם העיקרית של התחקירים היא למידה, אבל הם יצביעו גם על אחריות אישית של הנוגעים בדבר ויסמנו להם את הדרך החוצה.
אפשר וצריך היה להתחיל אותם עוד הרבה יותר מוקדם, כשהזיכרון של האנשים עוד טרי והנרטיב עוד לא התקבע. מעכשיו, העיסוק של בעלי התפקידים במירוק כתם הכישלון של הטבח מתחיל להיות נטל על צה"ל, שצריך להכין את המשך הלחימה בדרום ולהתכונן למערכה בצפון.
אפשר להבין את הרצון של בכירי הצבא והשב"כ להביא תמונת ניצחון כמו ראשו של סינוואר, כזו שתקזז במשהו את תחושת הכישלון הצורב של הטבח ותאפשר להם לפרוש עם תחושה של הישג. ברקע, מקנן אצלם החשש שגם פרישה קולקטיבית שלהם לא תוביל ללקיחת אחריות של הדרג מעליהם, ראש הממשלה בנימין "לא ידע" נתניהו, והוא זה שימנה במקומם מחליפים שידאגו לנקות אותו מכל אחריות.
החשש הזה אינו מופרך, אבל הוא לא יכול להיות שיקול שינחה את הדרג המקצועי. אם עד עכשיו הייתה העגלה של צה"ל בעלייה, בלחימה בדרום וגם בצפון, כרגע אנחנו במישור, ובמישור אפשר כבר להתחיל לשקול להחליף את הסוסים.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]