השבוע, לראשונה מאז פרוץ המלחמה, התקיים בצה"ל סבב מינויים לתפקידים בכירים. לראשונה מונתה קצינה לפקד על בסיס עובדה בחיל האוויר, קצינה אחרת מונתה למפקדת אגד ארטילרי 214, מונה מפקד חדש לחטיבת גולני, מפקד חדש לבית הספר לקצינים, ומונו מחליפים למפקד החטיבה הדרומית אסף חממי ז"ל (שנהרג בקרב על קיבוץ נירים וגופתו עדיין מוחזקת בידי חמאס) ולמפקד היחידה הרב־ממדית רועי יוסף לוי ז"ל, שנפל בקרב ברעים.
"הרנסנס נגמר": יהדות ארה"ב לקראת שנים קשות | כך זה ישפיע על כולנו
הקאמבק של חיים רמון: "שוקל ברצינות" להתמודד בבחירות | פודקאסט מעריב
כשמפקד בכיר נופל בקרב – נוטל הסגן את הפיקוד. אחר כך מחליט מפקד הפיקוד או הרמטכ"ל מי יהיה המפקד הבא. התהליך הכרחי. דחוף, כי המלחמה נמשכת. אין מי שסבור שאסור למנות עכשיו מפקדים במקום הגיבורים שנפלו. אבל חלק מהקצינים שהתמנו עכשיו לתפקידים חדשים התמנו בסבב "רגיל" - קידום והחלפת קצינים בתום קדנציה.
גם בתוך מלחמה הנמשכת חודשים ואולי תימשך עוד חודשים ארוכים יכול המטכ"ל, אפילו חייב, להתפנות להמשך בניית הכוח הצבאי, ומינוי מפקדיו בכלל זה. אך יש פסול חמור בכך שמי שמממנים את דור המפקדים הבא, הם דווקא אלו שנכשלו כישלון איום ב־7 באוקטובר.
ייאמר מיד: איני מכיר כלל ואין בכוונתי להטיל דופי במי שהתמנה. חזקה עליהם שעברו מבחנים קשים ועמדו בהם בהצלחה, בגבורה ובכבוד. אבל בצה"ל, כמו בכל ארגון היררכי גדול, נוטים המפקדים למנות ולקדם קצינים הדומים להם - כאלו שטיפחו וקידמו בעבר, או כאלו הרואים עין בעין עמם את ההתפתחות הרצויה לצה"ל. קצינים שימשיכו את מה שהם עצמם התחילו. אין הם רוצים במי שיזדרז מיד עם כניסתו לתפקיד לבטל כל מה שהם עשו, ויאמר לפקודיו החדשים: "תשכחו מכל מה שלימדו אתכם המטומטמים שהיו כאן לפניי. היום מתחיל עידן חדש".
וכך נוצרו בצה"ל, במוסד, בשב"כ ובשאר ארגונים דומים – דורות של מפקדים העשויים בדפוס אחד. "כולם חושבים אצלנו אותו דבר", אמר לי לאחרונה מי שהיה אלוף בצה"ל ועומד היום בראש "מכון מחקר". את השונים, החריגים, המקוריים, המהפכניים – נוטים לבלום, לייבש בתפקידי מטה ותפקידי רוחב עד שיבינו לבד ויפרשו.
כך תוכלו לראות בסרט כמו "שומרי הסף" שישה דורות של ראשי שב"כ המדקלמים בדיוק את אותם טקסטים של תפיסת ביטחון מעוותת. גם רוב ראשי המוסד בדורות האחרונים תומכים בהקמת מדינה פלסטינית. יכול אדם לחשוב כי המציאות שנגלתה לעיניהם בתפקידיהם הביטחוניים הביאה אותם למסקנה הגיונית כזאת.
אבל כשהקונספציה המעוותת שלהם מתרסקת פעם אחרי פעם לעינינו, והם אינם מפיקים לקחים ומחזיקים בקונספציות שכשלו, ותהומות האסון נחשפו לעינינו ב־7 באוקטובר - צריך אדם להבין כי אחידות הדעות, "הקולקטיביות הרעיונית" הממאירה הזאת, אינה תוצאה של התפקידים שמילאו – אלא הסיבה לקידומם.
בתפקידי האחרון בצה"ל הייתי קצין הרפואה הראשי. אחרי 25 שנות שירות השתחררתי וחזרתי לעבודתי כרופא בבית חולים. בשיאה של האינתיפאדה השנייה הבנתי כי הדרך למנוע את גל הפיגועים הבא אינה עוברת בחדר המיון ובחדר הניתוח – אלא בזירה הפוליטית. הלכתי לכנסת כדי לעסוק ברפואה מונעת: למנוע הקמתה של מדינה פלסטינית העלולה להיות מכת מוות למדינת ישראל ולחזון הציוני.
לאחר שנבחרתי ברשימת מולדת (המפלגה שהקים רחבעם זאבי "גנדי" הי"ד) נפגשתי באקראי עם אחד מהקרפ"רים שקדמו לי שסיפר לי שהוא כועס מאוד על עצמו, כי "כששאלו אותי עליך לפני שהתמנית לקרפ"ר דווקא אמרתי שאתה בסדר". ניסיתי לברר עמו מי בדיוק שאל ואיך עובד המנגנון הזה.
תשובה לא קיבלתי, אבל גם קודם לכן ידעתי כי יש מנגנון סינון. לכאורה: מערכת לגיטימית, אפילו רצויה, המבקשת לקבל חוות דעת של בכירי החיל בעבר על המועמדים. למעשה – מנגנון סינון המבקש לוודא כי אלו שהם "לא משלנו" לא יקודמו. ראיה עקיפה נמצאה לי כי מרגע שהזדהיתי פוליטית – לא ביקש עוד איש את חוות דעתי לפני דיון שיבוצים.
סכנה חמורה אורבת לצבא אם הדור הבא של מפקדיו ייקבע בידי אלו שכשלו, הודו בכישלונם והיו שותפים לקונספציה הממאירה. הם עלולים למנוע, ביודעין או שלא ביודעין, את הרפורמה האדירה הדרושה בצה"ל ובארגוני הביטחון האחרים. ואין זו חוכמה שבדיעבד, שלאחר האסון. ממש לא.
דומה כי ראשי מערכות הביטחון שלנו לכודים בקונספציה מוטעית והם חושבים ומנסחים המלצות כפוליטיקאים, לא כאנשי ביטחון. הם "מודעים להשלכות", ללחצים הבינלאומיים. הם "מבינים" את מצוקות הרשות הפלסטינית, את חוסר יכולתה לשלוט בשטח.
רבים מהם גם מאשימים את ממשלות ישראל בכך שלא הקפידו לחזק את הרש"פ, להכניס עוד ועוד פועלים מעזה, שקיזזנו את כספי משכורות המחבלים בכלא מהתשלומים לרש"פ. הנה כי כן - גם ממשלת נתניהו הנוכחית על שלל מרכיביה מהימין העמוק, אלו שביקרו בחריפות את ממשלת בנט־לפיד, שותפים גם הם להזרמת כסף לחמאס.
שני נדבכים לקונספציה השגויה: הראשון טוען כי קל יותר לגייס מחבלים מתוך ציבור המרגיש מקופח, מובטל, רעב, ללא תקווה וללא אופק. השני, שהוא המסקנה מהטיעון הראשון: אם ניתן להם תקווה, פרנסה, צדק, זכויות – הטרור ייעלם. לקונספציה השגויה הזו שותפים רוב ראשי מערכות הביטחון שלנו בעשורים האחרונים.
כך כתבתי במאמר בשם "התשובה לכישלון הקונספציה" שהתפרסם בעיתון זה ב־23 ביוני 2023: כארבעה חודשים לפני האסון. אני שונא להגיד "אמרתי לכם", אבל אמרנו לכם. וכן על אוסלו וכן על ההתנתקות וכן על המלחמה בלבנון, ועל הפייסנות מול הרשות הפלסטינית, וכך אנו אומרים היום – לפני האסון! – על המדיניות המופקרת של פתיחת הר הבית ברמדאן בלי מגבלות גיל חמורות.
ולמרות שצדקנו והאחרים טעו, וטעו שוב ושוב – הם לא הפיקו שום לקח אידיאולוגי או אסטרטגי מטעויותיהם. לכל היותר הוסיפו גדר או שומר או כיפת ברזל שאפשרו להם לחמוק מהכרעת האויב ולדחות את המלחמה עוד ועוד, עד שגדלו מולנו מפלצות טרור. ואחרי כל אלו – הם שבוחרים את הדורות הבאים של המפקדים כדי שימשיכו בדרכם.
כל מי שמכיר את דרכי מינוי מפקדים בצה"ל ובגופי הביטחון שלנו ישאל בצדק: אז מה אתה רוצה? מי ימנה את מפקד אוגדת עזה הבא? את מפקד פיקוד הדרום או ראש אמ"ן הבא? לא הרמטכ"ל הרצי הלוי באישור שר הביטחון יואב גלנט? מי? איתמר בן גביר? בנימין נתניהו?
אכן שאלה קשה. אבל כשמערכות המינוי השגרתיות שלנו נגועות כולן בקונספציה, וגם ראש הממשלה ושר הביטחון (האמורים לאשר מינויים בכירים) וגם קודמיהם היו שבויים בה - צריך להוסיף עליהם לאישור מינויים בכירים בזרועות הביטחון גם מנגנון בקרה חיצוני. אפשרות אחת היא הוספת שלב "שימוע" של מפקדים בכירים בפני ועדת החוץ והביטחון של צה"ל וועדות המשנה המסווגות שלה.
בוועדה מיוצגות השקפות עולם שונות. קואליציה ואופוזיציה, חברים בה גם קצינים בכירים בדימוס התורמים לוועדה מניסיונם. אם לא נשנה את שיטת הקידומים והמינויים, נגלה שוב כי "צבת בצבת עשויה", ואם הצבת המעצבת את הפיקוד הבא של צה"ל עקומה – כך תהיה גם הצבת החדשה.