כאשר הנשיא ביידן מגביר לחצו על ישראל, אינו מתנה את הסיוע ההומניטרי לתושבי עזה בסיוע הומניטרי לחטופינו ובמידע עליהם, לוחץ ל”שתי מדינות”, כאשר ארצות הברית מסתייגת יותר ויותר מממשלת ישראל והעומד בראשה – מה הפלא שחמאס מקשיח עמדותיו ומנהל סחר־מכר אכזרי על גב החטופים. יתר על כן, עוד מדינות, עוד מוסדות, עוד גורמים מפנים אצבע מאשימה אך ורק לעבר ישראל, מתעלמים מזוועות ה־7 באוקטובר.

נשיא ארצות הברית משעבד את התמיכה המוחלטת בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לצורכי מערכת הבחירות שלו – תחילה בתוך מפלגתו הדמוקרטית ולאחר מכן אל מול היריב הקשוח, טראמפ הרפובליקני. אינטרסים פנימיים שמשפיעים על מדיניות החוץ. ישראל משלמת את המחיר. בחזית האיבה המתגברת לישראל בולטות שלוש מדינות: נורווגיה, אירלנד וצ’ילה. רחוקות מאוד גיאוגרפית מהמזרח התיכון, ואף על פי כן, בוחשות בענייניו, מעדיפות את התוקפן הערבי, מגנות לרוב את ישראל, עד כדי הצדקת הטרור. יש לדייק: ראשיהן, ממשלותיהן, הם הדוברים הקיצונים נגד ישראל. ספק אם רוב בני עמם חושבים כמנהיגיהם.

צ’ילה. מדינה השוכנת לחוף האוקיאנוס השקט, בקצה הדרומי־מערבי של דרום אמריקה. כ־4,300 קילומטר אורכה, בין 170 ל־350 קילומטר רוחבה, ולמרות ממדיה העצומים גובלת רק בשתי מדינות: ארגנטינה ופרו. אין כלפיה איום חיצוני. מה לה ולסכסוך הישראלי־פלסטיני? מדוע תוחבת אפה לענייני אזור כה מרוחק? האם בכך רוצים ראשיה לחזק את מעמדם הבינלאומי על חשבון הפקרת ישראל? להסיח את תשומת לב אזרחיה מבעיותיה הפנימיות?

באותו אזור נקטו עוד שלוש מדינות צעדי מחאה אנטי־ישראליים חריפים: נשיא ברזיל, איש שמאל ואנטישמי ידוע, השתלח קשות בישראל, בוליביה הזנוחה ניתקה את היחסים עם ישראל, וקולומביה, כמו צ’ילה, החזירה שגרירה מישראל. בינתיים רק ל”התייעצויות”. בצעדי המחאה הבזויה של ארבע מדינות אלה – או לפחות של מנהיגיהן - הן התעלמו כליל מתוקפנות חמאס הברברי, מרצח 1,400 ישראלים, מהתעללות בילדים, נשים וקשישים. לדידן, ישראל היא הטובחת, היא הפושעת.

נורווגיה. גיאוגרפית דומה למדי לצ’ילה. משתרעת לכל אורך חצי האי הסקנדינבי, לחוף האוקיאנוס האטלנטי, גובלת בשוודיה, פינלנד ורוסיה. מדינה עם איכות חיים גבוהה, נעדרת בעיות משלה, ולה מסורת ארוכה שנים כמתווכת־כביכול בסכסוך המזרח־תיכוני. השם אוסלו מוכר אצלנו כהסכם בינלאומי נורא יותר מאשר כעיר בירה. מאז ה־7 באוקטובר נורווגיה השלווה אינה חדלה מלגנות את ישראל. העיתון הנאור־כביכול “דאגבלאדט” אפילו דיווח פייק מוחלט: “ישראל היא זו שפתחה במלחמה נגד חמאס”. ל”פראבדה” זה היה יותר מתאים.

אירלנד. לה יש מסורת רבת שנים של עוינות לישראל, למרות שהערצנו את מאבק המחתרת האירית לעצמאות. זוהי מדינת אי, מוקפת במימי האוקיאנוס האטלנטי. רק פינתה הצפונית אינה חלק ממנה. עוינותה באה לידי ביטוי, בין השאר, באירועי ספורט, שבהם נבחרות ישראל נאלצות להתמודד מולה. מדינה רחוקה שבוחשת בענייני אזורנו מתוך אנטישמיות נטו, בעיקר בחוגי השמאל.

ולא הזכרנו מדינות נוספות, כמו שתי המעצמות סין ורוסיה. עוינותן לנו אף קדמה לאירועי ה־7 באוקטובר. הראשונה שולטת ללא מצרים בטיבט, אינה מסתירה כוונתה לכיבושה מחדש של טאיוואן, לשלול את עצמאותה. השנייה מנהלת זה כשנתיים מלחמה ברברית באוקראינה שכנתה, מלחמה שגבתה חייהם של עשרות אלפי חללים משני הצדדים. ושתיים אלה מטיפות לנו “מוסר”.

המלחמה שכפה עלינו ארגון הטרור חמאס עוררה את היצר האנטישמי בקרב מדינות רבות אחרות – ביניהן בריטניה, צרפת, פולין וספרד, ש”נהנות” מקהילות מוסלמיות גדולות שהתנחלו בתחומן. במקום להביט לאמת בעיניים, על תמונת המצב במזרח התיכון שבו ישראל, שונה מסביבתה, מאוימת מכל עבריה, אותן מדינות מערביות נכנעות להמון המוסלמי המתפרע ברחובותיהן בהפגנות אנטישמיות. במקום לראות את המציאות לאשורה - ישראל הקטנה, מותקפת מכל גבולותיה, נאבקת על ביטחונה ועצם קיומה כנגד טרור אסלאמי מזוויע - נוח למנהיגיהן להכיל את השקר, לגנותה ולהחרימה. חמאס זוכה להנחות מצד המדינות ה”מוסרניות”. הטבח שהמיט עלינו והקטל ההמוני בקרב אוכלוסיית עזה – אך ורק באשמתו – נסלחים על ידי מי שמחפשים תמיד את האשם ביהודים ובמדינתם.

מול הצביעות העולמית והבידוד באו”ם, מטרידה יותר מכל היא התפנית המתחוללת בצמרת הממשל בוושינגטון: מהזדהות מוחלטת עם המדינה היהודית, החולקת אותם ערכים עם האומה האמריקאית, מתמיכה צבאית ומורלית בנו - להנשמתו של חמאס, שאינו שונה במהותו, ברצחנותו, מדאע"ש. במשך שנים רדפה ארצות הברית את בן־לאדן עד ששמה קץ לחייו. ואנו שואלים את ביידן: במה שונה סנוואר מבן־לאדן? את חטופינו – כבר חמישה חודשים בגיהינום - אי אפשר לשחרר במילים יפות, ב”נאום לאומה”. תן לישראל לנצח!