אחרי אסון התאומים ב־11 בספטמבר 2001, מומחי בריאות הנפש ניבאו משבר חסר תקדים בבריאות הנפש, במיוחד עבור אלו המתגוררים בניו יורק. מערכת בריאות הנפש החלה להכשיר מתנדבים ואנשי מקצוע, ובמקביל הסוכנות הפדרלית לניהול בשעת חירום הקצתה סיוע בסך מאות מיליוני דולרים לבריאות הנפש.
ואכן, בימים שלאחר פיגוע התאומים, קבוצת המחקר של מכון ראנד דיווחה על כך ש־44% מתושבי ניו יורק הראו תסמינים של חרדה ולחץ. באופן מפתיע, דווקא עבור אלו שהיו רחוקים מניו יורק (100 מייל או יותר), שיעורי החרדה היו גבוהים אף יותר – 61%. באותו אופן נמצא שישראלים ששהו בחו"ל ביום שבת הארור ב־7 באוקטובר הראו מצוקה גדולה יותר מאלו ששהו פה. הריחוק מקצין את הטראומה ומעצים אותה. אנחנו רואים שדווקא אנשים הרחוקים יותר פיזית מהאירוע, עלולים לחוות רמות גבוהות יותר של מצוקה.
כשאנשי בריאות הנפש ניתחו את המצב הנפשי של תושבי ניו יורק לאחר אסון התאומים, כדי להיות ערוכים עם הסיוע הנדרש, הציפייה הייתה שאחוז הסובלים מחרדה ימשיך לעלות. אבל זה לא מה שקרה. רמות החרדה והלחץ ירדו במהירות. מחקר מקיף שנערך חודשים לאחר אסון התאומים, הראה ששכיחות האנשים עם פוסט־טראומה או הפרעת חרדה בקרב תושבי מנהטן הצטמצמה לפחות מ־1%, אפילו בקרב אלו שהיו באירוע ושרדו. גם שיעורי הדיכאון צנחו, ואחוז המרשמים של נוגדי דיכאון דוגמת ציפרלקס או פרוזק ירדו בניגוד למצופה.
באותו אופן, בישראל לאחר 7 באוקטובר הציפייה הייתה למשבר משמעותי בבריאות הנפש. אך גם פה, בניגוד לתחזיות, משרד הבריאות – שעקב מאז 7 באוקטובר אחרי מגמות בהתנהגות אובדנית – הצהיר כי "בניגוד לשמועות ולדיווחים על אירועים בודדים בתקשורת ובמדיה החברתית, הנתונים מראים ירידה בהתאבדויות בישראל בחודשים אוקטובר עד דצמבר בהשוואה לחודשים אלו בשנים האחרונות, כולל שנות הקורונה".
סמוך עליי, חבר
כדי להבין לעומק את הדפוסים התמוהים הללו, כדאי לצאת לרגע מה"כאן ועכשיו" ולהתבונן על התמונה המלאה ממעוף הציפור. כאנושות, מצבנו (לכאורה) מעולם לא היה טוב יותר. שיעור התחלואה הנמוך בהיסטוריה, תוחלת החיים הגבוהה אי־פעם, אחוז האנשים הרעבים והעניים הנמוך ביותר מאז ומתמיד. איכות החיים של האנשים על פני הכדור מעולם לא הייתה גבוהה יותר.
רק במדד אחד אנחנו יורדים, או יותר נכון מידרדרים במהירות שיא, מדד שביעות הרצון מהחיים או אם תרצו – רמות האושר. אנחנו צופים שהמגיפה הגדולה ביותר שממנה יש לחשוש כיום היא לא מגיפה דוגמת הקורונה, אלא מגיפת הדיכאון. דיכאון בימינו הוא הגורם השני למוות (כתוצאה מהתאבדויות).
הציווי בתרבות המערבית הוא להיות מאושר, לחשוב חיובי, ליהנות מהרגע. מסר זה ניבט מכל עבר. מאות ספרים על "כיצד למצוא אושר" נכתבו בשנים האחרונות. תעשייה שלמה של מומחים לעזרה עצמית שואבת את זכות הקיום שלה מהחיפוש המתמיד שלנו אחר האושר. מציאות זו פרדוקסלית לנוכח הדיווחים על אחוזים הולכים וגדלים של דיכאון, המתפשט כמגיפה בחברה המערבית.
למרות הכת, הכמעט אוניברסלית, המטיפה לאושר, הסיפוק מהחיים בחברות מערביות לא השתפר במשך דורות. הביקוש לנוגדי דיכאון עלה בכ־50% מאז שנות ה־90, ומידת שביעות הרצון מהחיים הולכת וקטנה בעקביות. דווקא בחברות קולקטיביסטיות ומסורתיות נמצא את שביעות הרצון הגבוהה ביותר.
באופן אירוני, בעולם שבו אנחנו יכולים לדבר עם כל אחד בלחיצת כפתור, הפכנו לבודדים מאי־פעם. מחקר על כמות ה"חברים הטובים באמת" שיש לאדם מראה ירידה דרסטית. אם לפני 20 שנים דיברנו על שלושה חברים בממוצע לאדם, בימינו, בעידן הרשתות החברתיות, אנחנו מדברים על ממוצע של חבר קרוב אחד במקרה הטוב.
הכאן והעכשיו
איך כל זה מסביר את המגמות שראינו פה לאחר 7 באוקטובר? אחרי השבת השחורה, כתוצאה מהטראומה שעברנו, השארנו בצד את החיכוכים. הסולידריות והערבות ההדדית תפסו את מקומם ובניגוד לכל התחזיות – הרגשנו אחרי תקופה מאוד ארוכה שיש על מי לסמוך. חווינו לראשונה זה תקופה ארוכה ערבות הדדית.
אחרי הטראומה, התחושה הייתה של "ביחדנס", של שותפות הגורל, התחושה שאנחנו פה ביחד עד הסוף חלחלה אל כולנו. סיסמת המלחמה הייתה "נעבור את זה ביחד", ואכן קרו שני דברים. ראשית, אנשים מצאו בעצמם חוסן נפשי שלא חשבנו שקיים שם. זה בפני עצמו מייצר משמעות. שנית, אחד הגורמים שמנבא תוחלת חיים ואושר, יותר מכל גורם אחר – הוא קשרים משמעותיים, תחושת שייכות והידיעה שיש לי על מי לסמוך כשאני נופל.
מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד עקב אחרי יותר מ־700 איש במשך 80 שנה. המחקר החל כשהיו בני 19 וניטר את כל מהלך חייהם. החל משנת 1938 נבדקו משתנים כמו קריירה, בריאות גופנית, לחץ דם, אינטליגנציה, מחלות תורשתיות וכל משתנה נוסף שאפשר לחשוב עליו. מניתוח תוצאות המחקר התברר שיחסים משמעותיים, יותר מאשר כסף או פרסום, הם הגורם העיקרי לאושר. ולא מדובר במספר הקשרים אלא באיכותם.
בשנים האחרונות, אף שמספר החיבורים עולה (קשרי רשתות חברתיות), ממוצע הקשרים המשמעותיים הולך ויורד, ותחושת הבדידות – שנמצאה כמקצרת משמעותית את החיים – הולכת ועולה. קשרים משמעותיים הם אלו המסייעים לשמור על בריאות פיזית ומנטלית. יותר מהישגים, מאינטליגנציה או ממראה. וזה אחד הדברים שהשתנו לטובה לאחר 7 באוקטובר, אנשים הרגישו שיש להם יותר קשרים משמעותיים בחייהם.
לבסוף, נמצא שאחד הגורמים המשמעותיים שפוגעים באושר שלנו הוא הרהורים ומחשבות. חשיבה על אירועים שליליים שהתרחשו בעבר ודאגות מבעיות עתידיות. 80% מהזמן שלנו אנחנו לא מקדישים ל"כאן ועכשיו" אלא להרהורים על מצבנו. במהלך המלחמה, כתוצאה מריבוי האירועים, אף שמרביתם היו שליליים, הם גרמו לנו להתמקד במה שקורה עכשיו. קצב האירועים הביא לכך שאין לנו זמן לחשוב ולהרהר, אלא פשוט לחיות, להתעסק בהישרדות ולחוות כל רגע ורגע. באופן אירוני, זה המתכון הכי מוצלח שיש לאושר, זה גם מה שהבודהיזם מדבר עליו, להיות נוכחים.
לכן, למרות הטראומה הגדולה שספגנו, מדדי החוסן, תחושת המסוגלות ותחושת המשמעות עלו – וכך גם הבריאות הנפשית שלנו.