אירועי השבוע האחרון בצפון היו תזכורת לכולנו שהאתגר הביטחוני המשמעותי יותר מחמאס עדיין עומד לפתחנו. כמעט חצי שנה חלפה מתחילת המלחמה, וההישגים המרשימים שהיו בתחילתה הולכים ונשחקים. הצמרת המדינית וזו הצבאית ממשיכות לפעול כאילו יש לנו כל הזמן שבעולם. אבל זהו שלא. צריך להתחיל להפנות את המבט צפונה. בשבוע כזה השקיע ראש הממשלה את עיקר מרצו בחיפוש אחר הנוסח הפתלתל שיבטיח את המשך ההשתמטות של עשרות אלפי חרדים. במעט הזמן שנותר לו הוא הסתבך עם עצמו וסיבך את כולנו במשבר מיותר עם בת הברית האחרונה שעוד נותרה לנו.
ישועת הצפון לא תגיע מנתניהו. מבחינתו, תושבי הצפון יכולים להישאר בדיור זמני עד שיגיע זמנם לדיור מוגן. העיקר שהמלחמה בעזה תימשך לנצח. הוא הבין לפני כולם שהעולם כבר לא יאפשר לו את כיבוש רפיח, ולכן הפך אותה לגביע הקדוש שבלעדיו לא יהיה "ניצחון מוחלט". המשבר המלאכותי שיצר השבוע מול ארה"ב, על החלטת או"ם שספגנו גרועות הרבה יותר ממנה, חשף כי נתניהו הוא האחרון שמעוניין לכבוש את רפיח. הוא רק רוצה את המרדף אחרי ה"ניצחון המוחלט" ושלא ייגמר לעולם. בצדק קיוותה ישראל לנוסח מדויק יותר של החלטת מועצת הביטחון, כזה שיתנה את הפסקת האש בשחרור החטופים, אבל הציפייה שארה"ב תטיל וטו על החלטה שקוראת לשני הדברים גם יחד הייתה לא ריאלית.
מנהיג שבאמת מעוניין בהכרעת חמאס היה יכול למנף את החלטת מועצת הביטחון: לאמץ אותה בשתי ידיים ולהכריז על הפסקת אש לשבועיים שנותרו עד תום הרמדאן, כפסק זמן להחזרת כלל החטופים. באותה נשימה גם להודיע שאם לא תמומש החלטת האו"ם ולא יוחזרו כל החטופים עד תום הרמדאן – ישראל רואה עצמה חופשייה להמשיך בפעולה צבאית כראות עיניה. אבל נתניהו כבר לא במלוא חושיו. התשוקה הנואשת שלו להיאחז בכיסא מערפלת את חדות הראייה. הוא מבטל את יציאת המשלחת לוושינגטון, ואז חוזר בו, אבל מכחיש שהוא חוזר בו, ואז שולח אותה. הוא מנהל מלחמה, אבל לא את זאת שמתחוללת בעזה.
לפנות כוחות לצפון
מתחילת המערכה נתניהו הוא לא האיש שמנהל אותה. צה"ל מציג לו תוכניות והוא מאשר אותן, כמו שהיה לכל אורך 17 שנות כהונתו כראש הממשלה. הבעיה שעכשיו גם המטה הכללי של צה"ל נראה כמי שאיבד קשר עין עם התמונה המערכתית של המלחמה הרב־זירתית שאנחנו שרויים בה.
כבר כמעט ארבעה חודשים שצה"ל מתבוסס במנהרות של ח'אן יונס, במרדף אחרי הנהגת חמאס. העיר עזה וצפון הרצועה, אתגר גדול פי כמה, נכבשו בחצי מהזמן הזה. מדי יום מפיץ דובר צה"ל סרטון של היתקלות הרואית עם מחבל, אבל האמת היא שצה"ל כמעט לא מתקדם בדרום הרצועה. הוא ממתין להנחיה לכבוש את מחנות המרכז ואת רפיח, אבל זאת לא תגיע. שישה חודשים מפרוץ המלחמה, צה"ל צריך להציג תוכנית ריאלית על האופן שבו מסיימים אותה.
סברתי ואני עדיין מאמין שהכרעת ששת גדודי חמאס שנותרו ברפיח ובמחנות היא חיונית למימוש המטרה של השמדת הכוח הצבאי של חמאס. אבל ההשתהות המיותרת שלנו בח'אן יונס שינתה את הנסיבות. כמו שזה נראה כרגע, לישראל לא תהיה לגיטימציה לכבוש את רפיח. בתנאים הלא אידיאליים האלה, משימתו של הצבא היא להכין תוכנית שתביא את ההישג שעוד ניתן להשיג: כיבוש מחנות המרכז והשגת שליטה מבצעית ב־90% משטח הרצועה. אוכלוסיית עזה תידחק לרפיח ולאזור המואסי, וצה"ל יסלול שלושה מסדרונות שמבתרים את הרצועה: המסדרון הקיים בנחל עזה, מסדרון כיסופים שמצפון לח'אן יונס ומסדרון מורג שמדרומה.
רפיח תישאר המובלעת האחרונה של חמאס, ומעל ראשם של אנשי חמאס יהיו מיליון וחצי חסרי בית רעבים. הקהילייה הבינלאומית תוזמן לספק להם מזון כרצונה, להציע חלופות לשלטון חמאס ברפיח, אבל הפליטים לא יחזרו לבתיהם עד השבת החטופים. בזמן הזה יוכל צה"ל לפעול בחופשיות יחסית בכל שאר חלקי הרצועה, בפעולות מוצלחות כמו המבצע בבית החולים שיפא. זה צריך להתבסס על כוחות פשיטה ולא על כוחות שישהו בשטח הרצועה, ויאפשר לנו לפנות כוחות הכרחיים לגבול הצפון.
אם לא נגיע במהלך הזה לעסקת חטופים בעזה, המשמעות היא שאנחנו הולכים למערכה בצפון. היא תדרוש את מיטב הכוחות של צה"ל וגם מטה כללי שסמכותו מכובדת על ידי מפקדי השדה ושאינו נגוע בכישלון של 7 באוקטובר. חילופי המהלומות שאנחנו מנהלים מול חיזבאללה כבר כמעט חצי שנה הביאו הרבה הישגים טקטיים, אבל ההישג האסטרטגי הוא של חיזבאללה: הרחקת תושבי הצפון מבתיהם. צה"ל פוגע במתקנים ובפעילים, הרג כבר 350 מהם, אבל מבחינת חיזבאללה זה מחיר נסבל למול ההישג. את זה צריך לשנות.
בשבוע שעבר נשאלתי באחד היישובים בצפון אם יזכו לפתוח שם את שנת הלימודים בספטמבר 2025(!). לשאלה הזאת צה"ל חייב לספק תשובה אחת: כן. בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת, כשישראל החלה להתבוסס באזור הביטחון בדרום לבנון, הורה מפקד פיקוד הצפון אז, יוסי פלד, לחקוק בכל המוצבים את הכתובת: המשימה – הגנה על יישובי הצפון. הגיע הזמן לחקוק אותה מחדש.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13