למרבית הישראלים ברור למה צריך פעולה ברפיח, אבל איכשהו, אנחנו מתקשים להסביר את הרציונל כפי חוץ. הסיבה היא לא ש״כולם אנטישמים״, או ש״הכל בגלל המניעים הפוליטיים של ביידן״, אלא התנהלות כושלת ושגויה.
מהומות בירושלים: הוצתו מדורות בדרך בגין, הופעלה מכת"זית נגד המפגינים
למנהיגי ארצות הברית תמיד יש מניעים פוליטיים, וכמדינה שכל כך תלויה בארצות הברית לעצם קיומה, תפקיד כל ממשלה הוא למצוא את הדרך להסכמות עם כל ממשל, תוך התגברות על חילוקי הדעות והמניעים הפוליטיים. ארצות הברית היא אחד הנכסים המרכזיים של ישראל, גם מול אויביה. כשנתניהו וביידן מתקוטטים, סנוואר ורוחאני מבינים שהנשק שלנו תלוי בספק, שהלגיטימציה הבינלאומית שלנו נחלשת, ושהווטו האמריקאי באו״ם הוא לא מובן מאליו.
כל נכס אסטרטגי של מדינה הוא כזה שחובה לתחזק, ואחת הדרכים ההכרחיות לתחזק את הנכס האמריקאי היא באמצעות הסברה. אבל בדיוק כפי שהייתה כאן חשיבה שגויה לגבי הרתעה עם ״צבא קטן, חכם וטכנולוגי״, הייתה גם חשיבה שגויה שצפתה שאהדת הקהל האמריקאי תהיה איתנו, ולא עם חבורה של טרוריסטים פרימיטיביים. אז זהו, שלא.
כרגע, חלק ניכר מנבחרי הציבור שלנו נמצאים בניגוד עניינים מובנה בהיבט ההסברתי. כשמנסים לעשות שרירים בדיבורי אבו עלי למען קהל מסוים שמתחבר לסגנון הזה בישראל, בחוץ זה מיד הופך לתעמולה פרו־פלסטינית ופרו־חמאסית. התעמולה הפלסטינית מתבססת על ״הכוחנות הציונית״ שלכאורה גזלה אדמות והורגת מתוך אידיאולוגיה מרושעת. ברגע ששומעים מכיוון מנהיגי ישראל מיליטנטיות כלפי פלסטינים, גם אם בצדק, זה מחזק את הנרטיב הפלסטיני ולא את הנרטיב הישראלי.
איך אמר טראמפ? ההרס בעזה לא נראה טוב, וישראל צריכה לדבר על שלום. ממשלות ישראל תמיד ידעו לשאת מקל גדול ולדבר על שלום, כי זו הציפייה גם מכיוון הדמוקרטים וגם מכיוון הרפובליקנים. מכך בנויה התדמית שמנצלת את שתי החוזקות של ישראל: עוצמה צבאית לצד ערכים מערביים.
לכן ישראל צריכה להודיע שוב ושוב שצר לה על הקורבנות הפלסטינים ושהיא רוצה להפסיק את הלחימה, אבל דורשת שחרור מיידי של כל החטופים ללא תנאי. ברור שזה חסר סיכוי, אבל ישראל צריכה לחזור שוב ושוב על המסר שחטיפת אזרחים היא פשע מלחמה, ולכן יש לשחרר אותם ללא תנאים. כך היא תבהיר מי מבין הצדדים הוא הפושע, הסרבן ומחרחר המלחמה.
באותו אופן, ישראל צריכה להגיד כן למדינה פלסטינית במקום להתקוטט בפומבי עם ארצות הברית. היא פשוט צריכה להגיד כן למדינה פלסטינית דמיונית: שתהיה מפורזת, נקייה מחמאס ומתשלומים לטרור, תוך פירוק אונר״א וויתור סופי על פנטזיית ״זכות השיבה״. או אז היא תעביר את המסר הנכון למרבית הקהל האמריקאי. זהו קהל שלא רוצה לתמוך במלחמות חוץ בלתי נגמרות, אבל מסר כזה יגרום לו להבין שפני ישראל להסדר, והזרקור יעבור לבעייתיות בצד הפלסטיני, שפחות נראית לעין כרגע.
לו ההנהגה שלנו הייתה מדברת חכם, היא הייתה מרוויחה דעת קהל חיובית יותר בארצות הברית, ומכך זוכה גם ביותר לגיטימציה לפעול ברפיח, ומקרבת את הניצחון הצבאי. הרטוריקה המיליטנטית, לעומת זאת, גם גוזלת לגיטימציה, גם מחלישה אותנו בעיני אויבנו בגלל הקטטות עם ארצות הברית, וגם לא באמת משנה מבחינה פנימית, כי הישראלים מצדדים בפעולה כזו גם ככה. זו רטוריקה של lose-lose והיא מנוגדת לחלוטין להצהרות על ״ניצחון מוחלט״.