השבוע הזה עשוי להירשם כשבוע של מפנה במערכה. שני האירועים המשמעותיים שהתרחשו בו עשויים להסיט את המלחמה לכיוונים אחרים ולא רצויים: הפגיעה באנשי ארגון הסיוע בעזה, שנעשתה בשוגג וכמובן הייתה מיותרת; והחיסול המיוחס של הגנרל חסן מהדווי בסוריה, שנעשה במודע ועשוי להתגלות כמיותר.
התנגדות בממשלה למינוי באמ"ן: "בחר לסמן עצמו בגוון פוליטי מובהק"
"האיש של נתניהו בוושינגטון" עשה נוהל חניבעל דיפלומטי ביחסים עם ארה"ב | שלמה שמיר
הפגיעה במתנדבי ארגון המזון WCK מאיימת לשחוק את השאריות האחרונות של הלגיטימציה שנותרו בעולם לפעולה הישראלית. צה"ל יציג בימים הקרובים את ממצאי התחקיר לאומות שאזרחיהן נהרגו בתקיפה, אבל האירוע הזה כבר מחזק את הנרטיב שהתקבע בעולם, כאילו היד הישראלית קלה על ההדק וכאילו צה"ל הורג בעזה ללא הבחנה.
צה"ל, שהתנהג בחודשים האחרונים כאילו יש לו כל הזמן שבעולם לפעול בעזה, עשוי לגלות עכשיו שבלחץ בינלאומי – חלון הזמנים שלו מצטמצם. כבר שבועות רבים שנכתב כאן על ההתחפרות הממושכת מדי במנהרות של ח'אן יונס, שמביאה הישגים מוגבלים ומרחיקה אותנו ממטרת המלחמה: השמדת כוחו הצבאי של חמאס.
כעת מרחב הפעולה שלנו בעזה עשוי להתכווץ, הפעולה ברפיח תלך ותתרחק, ולא ברור גם אם ישראל תוכל להרחיב את הפעולה לכיבוש מחנות המרכז. הטרגדיה כאן היא כפולה: מעבר לפגיעה באנשי ארגון שהוא באמת שוחר טוב ונטול הטיה פוליטית, ישראל היא שרצתה את הנוכחות של WCK בעזה כתחליף לאונר"א. עכשיו WCK עוזבים, ואונר"א, שכולו נגוע בחמאס, יקבל נתח גדול יותר מהמזון, שהוא מקור הכוח ברצועה.
המשגיח של נסראללה
באותו יום גם דווח כי ישראל חיסלה את הגנרל האיראני בדמשק. מהדווי הוא אויב ותיק ומר שלנו, שהרוויח ביושר את מותו, אבל אפשר לתהות אם בהחלטה על החיסול הובאה בחשבון תגובה איראנית אפשרית, שעשויה לגרור אותנו למלחמה שאנחנו לא ערוכים לה.
מהדווי, שמילא שורת תפקידים בכוח קודס של משמרות המהפכה, נשלח ללבנון אחרי מלחמת לבנון השנייה, כמעין משגיח לחסן נסראללה, שאמור לוודא שלא יחזור על הטעות של 2006 וייכנס למלחמה לא רצויה. עם השנים, וביתר שאת אחרי חיסולו של עימאד מורנייה, המוח המבצעי של חיזבאללה, הלך מהדווי ותפס תפקיד מרכזי בארגון.
הוא הפך ליועץ־העל של נסראללה, לאיראני הבכיר ביותר בשורות חיזבאללה וגם לאדם היחיד בארגון שיכול להגיד "לא" לנסראללה. הוא היה שותף לכל החלטה מבצעית משמעותית ונחשב לבכיר יותר מפואד שכור, "חאג' מוחסן", מי שמוגדר כעוזר המזכ"ל לתכנון, ובפועל - רמטכ"ל חיזבאללה. בשלוש השנים האחרונות הורחבה סמכותו של מהדווי גם לסוריה, והוא פיקד גם על המערכת הלוגיסטית של אספקת נשק מתקדם ללבנון.
אין ספק שמהדווי היה מטרה ראויה, אבל צריך גם לשאול אם חיסולו בעיתוי הזה משרת את היעדים של ישראל במלחמה הסטטית שהיא מנהלת מול חיזבאללה. חיסול של דמות מרכזית כמוהו, עם הפגנה של יכולות מודיעיניות ומבצעיות מרשימות, תמיד עושה לנו חמים ונעים, בוודאי לאנשי המודיעין, שחשים צורך לשקם את יוקרתם, אבל אפשר כבר עכשיו לקבוע שהחיסול הזה לא ישנה כהוא זה את מצבנו האסטרטגי במערכה מול חיזבאללה.
ככלל, חיסולים של דמויות, מוצדקים ככל שיהיו, שאינם מתבצעים במסגרת מערכה עם היגיון סדור – הם כמעט חסרי משמעות. לאורך השנים חיסלה ישראל מאות של דמויות אויב, ורוב החיסולים, צריך להודות, לא שינו את ההיסטוריה. במקומו של הנבל שחוסל בא נבל אחר, ועולם כמנהגו נהג.
יש מעט חיסולים שהביאו לשינוי אסטרטגי: או שהיו חלק ממערכה של חיסולים או שהדמות שחוסלה הייתה בעלת משקל סגולי שאין לה תחליף. המערכה שניהלה ישראל נגד אנשי "ספטמבר השחור", מבצעי טבח הספורטאים במינכן, הרחיקה בסופו של דבר את אנשי אש"ף מאדמת אירופה. חיסולה השיטתי של צמרת חמאס ב־2003 הוביל בסופו של דבר ל"הודנה" עם הארגון ולהפסקת פיגועי ההתאבדות. כך גם המערכה לחיסול מדעני הגרעין האיראנים ב־2010־2012 הביאה הישגים, עד שהחליט ראש הממשלה בנימין נתניהו לעצור אותה.
מעטים החיסולים הבודדים של אדם אחד ששינו את פני ההיסטוריה. החיסול של עימאד מורנייה בדמשק ב־2008 והחיסול של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס – היו כאלה. הדמות שחוסלה הייתה בעלת משקל סגולי, כישורים וסמכויות, והצד השני התקשה למלא את החלל שהותירה.
לכאורה, החיסול של מהדווי אמור להיות כזה: אחרי שנים רבות בתפקיד משקלו הסגולי רב, וכך גם סמכויותיו והידע שהוא אוצר. אלא שהחיסול הזה נעשה בזמן שבו ישראל נתפסת כחלשה: היא מדשדשת במלחמה שהיא מנהלת בצפון ובדרום, הכוח הצבאי שלה מתוח בין הגזרות האלה, וההנהגה שלה עושה הכל כדי לחבל במשענת האסטרטגית האחרונה שנותרה לה.
זו עשויה להיות הזדמנות קורצת לאיראן להוכיח שהיא יכולה גם להגיב אחרת מכפי שהגיבה עד היום. היא רואה שישראל לא ערוכה למערכה רב־זירתית רחבה, והיא גם רואה איך מרחיקים את ארה"ב ואת הקהילה הבינלאומית מאיתנו - והיא עשויה להתפתות.
הסדקים נראים לכל
כבר שישה חודשים שאנחנו בעיצומה של המלחמה הקשה והמורכבת ביותר שידענו מאז מלחמת העצמאות, ואין בישראל גוף אחד שמסתכל בראייה מערכתית קדימה: ראש ממשלה שעסוק רק בשרידותו האישית, מטה כללי שכורע תחת נטל הכישלון של 7 באוקטובר, מטה לביטחון לאומי שנראה יותר כשירות כביסה ושליחויות למשפחת נתניהו, וממשלה של חדלי אישים שהראייה האסטרטגית שלהם נגמרת בפוסט הבא בטיקטוק.
מספיק לשמוע את שר האוצר של מדינת ישראל, שמונע רכש של מטוסי קרב בעת הקריטית הזאת, כדי להבין שאנחנו בעידן של הפקרות ביטחונית. חיל האוויר הלא־גדול שלנו הבין מאז 7 באוקטובר שאנחנו נימצא במציאות של מלחמה רב־זירתית בשנים הקרובות, ושהוא חייב עוד פלטפורמות.
ארה"ב בנדיבותה הסכימה להקדים לנו רכש מטוסים, מתוך הבנה שזו אכן המציאות שנהיה בה. וזה לא שהמטוסים הללו יירכשו בכספנו, אלא במימון של משלם המסים האמריקאי. אבל נער הגבעות בצלאל סמוטריץ' חושב שהוא וחבריו עם סנדלי השורש יוכלו להביא את הפצצות לאן שצריך, ושאין צורך במטוסים נוספים. טוב שהתאפק ולא הודיע לאמריקאים שהוא גם מפסיק להם את הסיוע הצבאי.
הסביבה המזרח תיכונית בוחנת אותנו בשבע עיניים. היא רואה את חולשת המנהיגות ואת הסדקים בתוכנו, ומחפשת הזדמנות. האיום שקם עלינו ב־7 באוקטובר מעזה הוסר ברובו, אבל מסביב נותרו עוד רבים שעומדים עלינו לכלותנו. מלחמת הקיום שלנו עדיין בעיצומה, ולא נוכל לנצח בה עם הנהגה מופקרת.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]