השארת הקיצונים בממשלה: המתנה הגדולה של נתניהו לסינוואר

ההפגנות התעצמו משמעותית השבוע, והכאוטיות שלהן גרמה להזהרות חריגות מראש השב״כ ומהשר חילי טרופר. הם לא המודאגים היחידים - אזרחים רבים שלא היססו לצאת לרחובות לפני 7 באוקטובר, כרגע נשארים בבית. הם מוטרדים עמוקות מהמצב במדינה ורוצים למחות, אבל לא בטוחים שזה הדבר האחראי לעשות.

מסתבר ששום דבר אינו פשוט בימים אלה, אפילו לא הבעת זעם. ישראל נמצאת במצב מורכב מאין כמוהו, שהפך אפילו מורכב יותר השבוע, בין איומי איראן לאחר החיסול המוצלח בדמשק, ההפגנות בירדן, והריגתם בשוגג של חברי עמותת הסיוע ״המטבח העולמי המרכזי״ בעזה.

צריך להודות שאנחנו תקועים: לא הצלחנו לסגור עסקת חטופים או לקבל לגיטימציה למבצע ברפיח, איבדנו אהדה, אנחנו מתקשים להסביר את עצמנו, והמתיחות מול ארה״ב עלתה. אם זה לא מספיק - חטפנו לראשונה טיל עיראקי השבוע, צה״ל עייף מאבידות ופצועים, ואין לנו מושג מה אמור לקרות בגבול הצפון.

המצב מורכב גם משום שהזעם על נתניהו מוצדק - מעבר למה שקרה ב־7 באוקטובר, הוא אחראי על שימור הקיצונים בממשלתו בתקווה לחזור עם ההרכב הזה לשגרה כלשהי ביום שאחרי, אף שאיבד לגמרי תמיכה ציבורית. אבל איך מגיעים בכלל ליום שאחרי? האם הפגנות זועמות ומדורות ברחובות יזרזו את חזרת החטופים? התשובה הקשה היא שדווקא כאן הצדק עם נתניהו - כנראה שלא.

אז מה עושים?
כרגע, גם צעדים שיש לגביהם קונצנזוס מקיר לקיר, נעשים באופן עקום. קחו לדוגמה את אל־ג׳זירה - הממשלה נזכרה לפתע שמדובר ברשת פרופגנדה קטארית שתומכת בחמאס ומהווה איום על ביטחון המדינה. רק מה - גם המהלך הזה נעשה בפרטץ׳. מדובר במהלך שצריך להיות מוסבר ברמה הבינלאומית ולקבל גיבוי, כדי לפגוע בתדמית האויב ולמנף את ישראל ומעמדה.

כדי לסגור את אל־ג׳זירה בישראל צריך לעשות עבודה מקדימה מול האמריקאים: להתראיין, ליזום קמפיין רשת, ולחשוף את פרצופה האמיתית של ה״עיתונות״ המשוקצת מטעם האחים המוסלמים, כולל העסקת מחבלים. יש מספיק הוכחות. אבל בבית הלבן ביקרו דווקא את ישראל השבוע, כי היא לא טרחה לעשות עבודת הכנה. מסמסו את הנושא חצי שנה, ואז פתאום הצהירו עליו בנמהרות.

קטאר פרח מוגן
באופן כללי - שימו לב כמה ביקורת בינלאומית חוטפת ישראל, וכמה מעט ביקורת בינלאומית חוטפת קטאר - בת ברית אוטוקרטית של ארה״ב שמארחת את ראשי הטרור, אבל גם בסיס אמריקאי ענק. היא מתאכזרת לעובדים זרים ולא מכבדת זכויות אדם, אבל רשת הפרופגנדה שלה מקבלת יחס של ״עיתונות״, והיא מוזמנת לתרום מיליארדים לאוניברסיטאות עילית ולהשפיע על עמדתן.

קטאר היא מטרה קלה, אבל נראה שישראל אפילו לא מנסה לקלוע, לא מעל פני השטח ולא מתחתיו. נכון שנלכדנו בעמדה שבה אנחנו זקוקים לקטאר כדי לקדם עסקת חטופים, שזו בעיה בפני עצמה, אבל מה עם קצת פעילות מחתרתית?

האייתוללה חמנאי צייץ השבוע שהמלחמות של היום מתרחשות במדיה, ושמי שיש לו מדיה חזקה יותר ישיג את מטרתו. הוא לא דיבר באוויר - האסטרטגיה שלו מקבלת ביטוי ברור בשטח: אל־ג׳זירה חוגגת את מסריה האנטישמיים, הבוטים האיראניים משתוללים ברשתות החברתיות ומייצרים הסתה אנטי־ישראלית בחוץ וקיטוב אצלנו מבפנים, ואילו ישראל מגרבצת.

איפה התחכום הישראלי? איפה הקמפיין האנטי־קטארי שייצור לחץ על הממשל האמריקאי, ויהווה איום על תדמיתה של קטאר, כדי שזו תכריח את ראשי חמאס להסכים לעסקה?

בהזדמנות זו אפשר גם לשאול איפה הפעילות ההסברתית של ישראל לגבי השתלטות הטרור על בית החולים שיפא; על הסיוע ההומניטרי שנבזז על ידי חמאס; ועל תרבות האונס בעזה. צריך להכיר במצב שבו אנחנו עומדים: מלחמה של חצי שנה שלא עמדה ביעדיה ונתקלת ביותר ויותר מחסומים, גם ממי שתומך בנו, כי הצדק שלנו נעלם ככל שגוברות הפרובוקציות של הקיצונים בממשלה.

לא מסוגלים עוד להכיל
נתניהו ביקש השבוע שלא לקרוא לבחירות באמצע מלחמה, כי זאת מתנה ליחיא סנוואר. הוא צודק, אבל מה הוא עשה כדי למנוע את הקריאה הזו? הרי הוא כל הזמן מנסה למתוח את הגבול. הוא משקיע בהמשך השתמטות המגזר החרדי, ומבקש מהציבור החילוני, המסורתי והדתי להיות סלחני. הוא מאפשר לקיצונים בקואליציית ה־64 להתבטא בבוטות נגד משפחות החטופים ונגד הממשל האמריקאי, רק כדי שיוכל להמשיך להישען על נוכחותם, ואז קורא למוחים לא להפגין, כי זאת מתנה לסנוואר. זה בערך כמו לזרוק אגרטל מהגג ואז לבקש מכוח הכבידה שהאגרטל לא יתנפץ על המדרכה.

ממשלה שלא רוצה לתת מתנות לסנוואר צריכה להיפרד מהקיצונים שמנענעים את המדיניות למקום של חוסר יציבות. היא צריכה להבין שאחרי הטראומה שישראל עברה, אי אפשר שלא לבקש את אמון מהציבור מחדש. זאת לא אופציה ריאלית. בישראל יש היום יותר מדי אנשים שאיבדו הכל במלחמה והגיעו לכלל ייאוש, בלי קשר לעמדה פוליטית כזו או אחרת. הם פשוט לא יודעים לאן להוליך את ייאושם. אדם שאיבד את ביתו, את מקור פרנסתו או את אחד מיקיריו, ומקבל מהממשלה ״יאללה יאללה״ או קומבינת חוק גיוס כלשהי, פשוט לא מסוגל יותר להכיל את זה אחרי חצי שנה.

הסכנה שאנו עומדים בפניה צריכה להדאיג לא רק את הממשלה אלא גם את האופוזיציה. גנץ הציע להקדים את הבחירות לספטמבר השבוע, אבל פעולה אמיתית צריכה להיעשות ולהיסגר מאחורי הקלעים, לא במסיבות עיתונאים. ליברמן, סער, גנץ וגם לפיד צריכים לספק לנתניהו אופציה אמיתית לממשלה חלופית של מרכז־ימין, תוך קביעת תאריך בחירות לעוד שנה. זו הדרך מחוץ למבוך שתאפשר להרגיע את ההפגנות, לסגור עסקת חטופים ולסיים את המלחמה בעזה. עם ממשלה מתונה יותר, גם העולם יחזור לעמוד לצדנו. נוכל להיכנס לרפיח. נוכל לסגור עניינים בצפון ובשאר החזיתות. כרגע אנחנו רק יורים לעצמנו ברגל.

יש לנו תפיסה מוטעית שאומרת שצריך להקצין מצבים כדי לשנות אותם. זה אולי עובד בתקופות שבהן אין מלחמה, אבל אם נקצין את המצב הכאוטי והמסוכן שאנחנו נמצאים בו היום, לא בטוח שמה שייפול זה הממשלה. כל מי שישראל חשובה לו מבין שכרגע אין לאף אחד פריבילגיה להיות צודק אלא רק חובה להיות חכם. צריך לחתוך הפסדים ולהבין שאף ישראלי לא ישיג את מלוא הפנטזיה של ״ניצחון מוחלט״ או ״הפלה מיידית של הממשלה״, אבל ישראל תשרוד, ותצא מהתסבוכת כשידה על העליונה.

לכן המטרות המיידיות של המחאה לא צריכות להיות הפלת הממשלה, כי אם החזרת כל החטופים וסיום המלחמה באופן שמאפשר לנו להמשיך לחיות כאן.
ומה לגבי בחירות? רק עוד שנה.