מאמר זה אינו בא לבקר את הדרגים הלוחמים של צה"ל (עד דרגת תא"ל), שנלחמים באומץ ובהקרבה יוצאת דופן ברצועת עזה, שהשיגו הישגים טקטיים משמעותיים מאוד בלוחמה מול חמאס ושאת גבורתם עוד נמלל שנים רבות.
השיחה הקשה בין נתניהו לביידן והאולטימטום האמריקאי
מצאתם את עצמכם בלב ביירות? זו הסיבה שצה"ל משבש את מערכות ה-GPS
זוהי תמונת המצב אחרי יותר מחמישה חודשי לחימה: צה"ל עדיין לא כבש את כל רצועת עזה; הזרוע הצבאית של חמאס הצבאי עדיין חיה ובועטת בכל רחבי הרצועה, ובעיקר ברפיח; מעטים הסיכויים לצאת למבצע ברפיח בעתיד הקרוב, לנוכח כמות האוכלוסייה האזרחית שיש שם וההתנגדות הבינלאומית למהלך; מאז עסקת החטופים לא שוחרר כמעט אף חטוף, וזאת למרות הטענה שהלחץ הצבאי יביא לשחרורם של חטופים נוספים; חמאס רק מקשיח את עמדותיו באשר לעסקת חטופים, ודורש לא רק שחרור של מאות מרצחים עם דם על הידיים בתמורה לחלק מהחטופים - אלא גם את הפסקת המלחמה ופינוי צה"ל מהרצועה.
מתמיכה בינלאומית גורפת ורכבת אווירית של מנהיגים מכל העולם שהגיעו לישראל, אנחנו מצויים עתה על סף בידוד מדיני חמור; התלות הצבאית בארה"ב העמיקה באופן חסר תקדים, וצה"ל נזקק עתה לסיוע אמריקאי אפילו באספקת פצצות פשוטות; רוב הסיוע ההומניטרי מגיע לידי חמאס, ששולט שליטה כמעט מוחלטת בחלוקת הסיוע בדרום הרצועה ובצפונה, ודרך חלוקת הסיוע משמר את שלטונו ברצועה; וצריך להוסיף כי בצפון יצר חיזבאללה מציאות שבה יישובים ישראליים ננטשו עקב אש תופת מכוונת, למעלה מ־100 אלף אזרחים ישראלים הפכו לפליטים בארצם, וגם אחרי שישה חודשים לא נראה כי יש לקבינט המלחמה ולמטכ"ל איזשהו פתרון לכך.
אם בתחילת המהלך הקרקעי היה בא מישהו ואומר לכם שזה יהיה מצבנו, הייתם חושבים שהשתבשה עליו דעתו. המציאות לא משמיים היא. לאחרונה נשמעים קולות המתארים את המצב ברצועה כ"תקוע". זו מכבסת מילים. אנו עומדים מול כישלון אסטרטגי מהדהד של קבינט המלחמה ושל המטכ"ל.
אחרי 7 באוקטובר התברר שלצה"ל כלל לא הייתה תוכנית לכיבוש כל הרצועה. אבל עד תחילת המבצע הקרקעי היה לצה"ל מספיק זמן לתכנן בשיקול דעת את התוכנית הצבאית למלחמה ברצועה. למרבה הצער, התוכנית הצבאית שהגה המטכ"ל, ושאושרה על ידי קבינט המלחמה, נעדרת הבנה מינימלית של הבעיות העומדות בפני הצבא, ומבוססת על משאלות לב תוך ניתוק מוחלט מהמציאות.
התוכנית של קבינט המלחמה והמטכ"ל נשענה על ארבע הנחות יסוד: יש לישראל זמן בלתי מוגבל לעריכת מלחמה; יש לישראל אשראי בינלאומי בלתי מוגבל; יש לצה"ל תחמושת בלתי מוגבלת; ויש למשק הישראלי כסף בלתי מוגבל לניהול מלחמה. כל הנחות היסוד האלו קרסו.
ראשית, הצבא החל במהלך, כמעט אקראי, לכיבוש צפון הרצועה. צה"ל בזבז שם כמויות עצומות של תחמושת, ו"בזבז" זמן רב וחלק ניכר מהאשראי הבינלאומי של ישראל. ההחלטה לגרש מיליון וחצי עזתים מצפון הרצועה לדרומה התקבלה בקוצר מחשבה, מבלי שאיש שאל מה יקרה איתם כאשר נרצה לכבוש את רפיח והדרום. הצבא הסביר לכתבים הצבאיים כי "לפעילות האטית של צה"ל יש כמה סיבות. הראשונה נובעת מההבנה שהמלחמה תהיה ארוכה, ושאין סיבה להיחפז למהלך שעלול להסתבך".
שנית, התוכנית של צה"ל לעבור מ"שלב עצים" למלחמת התשה ארוכה, שמבוססת על רצועת ביטחון ופשיטות חטיבתיות ושתימשך "חודשים, ייתכן שגם שנים", העידה על ניתוק מוחלט של קבינט המלחמה והמטכ"ל לא רק מהזירה המדינית - אלא גם מהזירה הצבאית.
מעבר לכך שאין לנו שנים או אפילו חודשים ארוכים לניהול מלחמת התשה מול חמאס, ומעבר לעלויות הכבדות שמלחמה כזו משיתה על המשק הישראלי, התוכנית הזו נעדרת כל היגיון צבאי. אם הצבא עדיין לא הצליח לחסל את חמאס הצבאי בלחימה עצימה, אז רצועת ביטחון ופשיטות חטיבתיות ישיגו מטרה זו? יתרה מכך, צמצום הכוחות בצפון הרצועה אִפשר לחמאס לחזור ולבסס את שליטתו האזרחית, וכפי שראינו בבית חולים שיפא, גם כוחות צבאיים של חמאס חזרו לשם בהדרגה.
שלישית, גם כאשר הגענו כבר למרכז הרצועה, עדיין לא נעשתה שום חשיבה רצינית איך לנטרל את האזרחים ממשוואת הלחימה בדרום. אפילו בנושא פשוט יחסית, כמו חלוקת הסיוע ההומניטרי, לא קידמה מערכת הביטחון הישראלית שום פתרון הגיוני, גם אחרי יותר מחמישה חודשי לחימה.
רביעית, התוכנית של ישראל להיכנס לרפיח נתקלת בהתנגדות עצומה של העולם בכלל, ושל ידידתנו הגדולה ארה"ב בפרט. למרבה הפלא, התפיסה שאפשר להזיז מיליון וחצי עזתים על פני הרצועה כמו פיונים בדמקה התבררה כאיוולות מוחלטת, וכעת נוכחותם היא המכשול המרכזי בפני השלמת המהלך הצבאי.
היעדים לא הושגו
ב־14 באוקטובר, שבועיים לפני תחילת המהלך הקרקעי, כתבתי את הדברים הבאים: "תמונות ההרס והחורבן שיוצאות מעזה דוחקות אט־אט את מראות הזוועות מעוטף עזה. שעון הלגיטימציה הבינלאומי עלול להתהפך עלינו. לכן על ממשלת ישראל להקצות לאלתר שטח בנגב לאו"ם, שם יקים ויתפעל מחנה פליטים. ישראל תאפשר לילדים, נשים וזקנים לצאת מעזה בחסות האו"ם, שישכנם במחנה הפליטים. הרעיון שלי היה כזה – אם מסיבות של לגיטימציה בינלאומית ישראל לא יכולה להילחם בתוך אוכלוסייה אזרחית צפופה, נוציא את האוכלוסייה העזתית הפגיעה ביותר מהמשוואה. כאשר פניתי עם הרעיון לבכיר בקבינט, הוא השיב לי "אנחנו מודעים לעובדה שיש אוכלוסייה צפופה שנוכחותה מפריעה לנו להילחם. נדע איך לטפל בה כשיעלה הצורך".
כאשר פניתי למספר בכירים בקבינט כדי לברר למה אנו מתחילים את המלחמה בצפון הרצועה ולא ברפיח (או לפחות למה לא גם ברפיח), כאשר יש לנו תמיכה מהעולם כולו, כולל מצרים, ליצור חיץ נרחב במקום שבו היו אז 200 אלף תושבים בלבד, כל תשובה שקיבלתי הייתה יותר מזעזעת מהשנייה. בכיר אחד אמר לי כי "הצבא עושה מה שהוא יכול, וזה מה שהוא יכול". בכיר אחר הסביר לי כי "המטכ"ל עדיין בהלם מ־7 באוקטובר".
אבל שיא הניתוק הגיע בחוסר היכולת של קבינט המלחמה והמטכ"ל לשלול מחמאס את יכולותיו השלטוניות ולמנוע ממנו להשתלט על חלוקת הסיוע ההומניטרי. כאשר שולחים את הצבא לנהל מלחמה של כיבוש דה־פקטו, ואפילו זמני, המהלך הנלווה הוא הקמת ממשל צבאי זמני שישלוט באוכלוסייה האזרחית. למרבה פליאתי, בזמן שתכננו את המהלך הצבאי ברצועה - לא הקדישו במטכ"ל שום מחשבה לניהול האוכלוסייה האזרחית.
לאורך המהלך הקרקעי גילתה מערכת הביטחון, בהנהגת שר הביטחון יואב גלנט, התנגדות עזה להקמת ממשל צבאי. במקום זה קידמו גלנט ומערכת הביטחון שורה של הזיות חסרות שחר - מ"אלטרנטיבה אזרחית", דרך "סוחרים מקומיים" שיחלקו את הסיוע ועד לפנטזיה החדשה "כוח רב־לאומי של שלוש מדינות ערביות". לאחרונה נודע לי כי גם לאחר שראש הממשלה החליט שיש מקום לבדוק הקמת ממשל צבאי, כוונתו טורפדה על ידי המטכ"ל ושר הביטחון.
הסירוב הישראלי להקים ממשל צבאי זמני ובמקביל לנהל מו"מ עם ארה"ב, מדינות ערב המתונות והרשות הפלסטינית על הקמת ממשל אזרחי שאליו נעביר עם הזמן את הסמכויות האזרחיות, הוא מהגורמים המרכזיים לבידוד הבינלאומי שישראל נקלעה אליו. המצב ההומניטרי ברצועה גורם לפגיעה אנושה במעמדה של ישראל בדעת הקהל הבינלאומית.
ב־19 בינואר כבר אפשר היה לראות שהכישלון הצבאי של המטכ"ל ושל קבינט המלחמה ברור לעין. כתבתי אז כי "בח'אן יונס אנחנו עדיין נמצאים בשלב השני של התמרון הקרקעי... ברפיח ובציר פילדלפי טרם התחלנו את השלב הראשון של התמרון הקרקעי, וחמאס עודנו שולט שם צבאית ואזרחית. אפילו בצפון הרצועה צה"ל אינו שולט באופן מלא. עם הוצאת חלק מהכוחות משם, החלו מטחי רקטות לעבר ישראל".
מאז עברו חודשיים וחצי, וחוץ מהשלמת התמרון הקרקעי בח'אן יונס לא הושג דבר נוסף. במאמר ההוא הסברתי כי "קבינט המלחמה והמטכ"ל חייבים לעשות ריסטרט, להתעשת ולתכנן מחדש כיצד הם משיגים את היעד המרכזי והכי חשוב של המלחמה: מיטוט צבאי ואזרחי של חמאס".
לצערי הרב, לא נעשה שום "אתחול", ומיטוט צבאי ואזרחי של חמאס רחוק מאי־פעם. הפער בין גבורת הלוחמים והצלחותיהם במישור הטקטי, לבין הכישלונות האסטרטגיים של צמרת הדרגים המדיניים והצבאיים, רק הלך והתרחב. עכשיו ריסטרט אסטרטגי לבדו כבר לא יעזור, והוא חייב להיות מלוּוה בשינויים פרסונליים הן בדרג המדיני הבכיר והן בדרג הצבאי הבכיר.