1. אלו ימים של אביב, פריחה ולבלוב ושל ריח הדרים משכר אבל גם משקר. אלו ימים קשים לישראל, ימים של חוסר ודאות ביטחונית וחוסר ודאות מדינית ופוליטית, של אובדן מעמד בעולם, כשכדור השלג מאיים להפוך למפולת, וכשהתחושה אצל רבים היא שהמדינה לא מונהגת אלא מתנהלת מאליה.
בארצות הברית כבר סימנו את התאריך: זה המועד בו איראן תתקוף את ישראל
הדרישה של היועמ"שית בנוגע לתנאי המחבלים בכלא - והתגובה של בן גביר
כמו רבים אחרים בין ידידיי ומכריי וודאי גם רבים מכם, נקלעתי השבוע לסוג של אפרוריות ודיכאון, והנה כמעט ושקעתי בו מרה. ואז ביום שלישי בערב הלכתי לאירוע הצדעה שערך המגזר העסקי שלנו, "פורום העסקים" בהובלתו של הראל ויזל, ל־5,000 פצועי צה"ל מהמלחמה האחרונה. הפורום ארגן את מרכז אקספו בתל אביב, שלמה ארצי ולהקתו הסכימו מיד לתת הופעה מלאה בהתנדבות (ואפרופו ארצי, סיפר לי ראש עיריית אופקים איציק דנינו שקיבל ממנו טלפון ובו ביקש להופיע בעיר בהתנדבות לפני יום העצמאות), רשת ישרוטל העמידה ארוחת ערב ל־5,000 הפצועים ומלוויהם ולקצינות הנפגעים, בעלי העסקים תרמו בלב שלם ובנפש חפצה, כשם שהם עושים מאז 7 באוקטובר. הנשיא הרצוג הגיע עם רעייתו, הבין היטב שבאו לשמוע את שלמה ארצי ולא אותו – עלה לבמה, אמר לפצועים "תודה", הסתובב ביניהם, הצטלם עם כל מי שביקש ופינה את הבמה.
ואז, כשאני נרגש לראות את הלוחמים שלנו מרקדים על קביים וכיסאות גלגלים, ביקש שלמה ארצי מנועם, לוחם שריון שאיבד רגל בקרבות בשכונת זייתון, לעלות עם הקביים אל הבמה ולנגן בגיטרה איתו ועם סינגולדה. אני מזיל דמעות ונמלא אופטימיות גדולה. התבוננתי סביבי אל הלוחמים, אל הקצינים ואל ראשי הכלכלה, התעשייה והמשק שלנו ונמלאתי עידוד.
בדרך כלל זה אמור להיות הפוך. אנחנו "למטה" צריכים להתבונן "למעלה" אל המכונים "נבחרי העם" ולקבל מהם דוגמה אישית, עידוד ותקווה. וזה לא קורה. הלוואי שהיה קורה, ולו לרגע ולו בנושא אחד. אז אדרבא, שיתבוננו הם שם למעלה אל אלו ש"למטה", אלו שבאולם בתל אביב עם שלמה ארצי, שמסתובב כבר חודשים בהתנדבות ממחלקת שיקום לבית חולים, מיחידות צבאיות למפונים, ולא מבקש דבר מלבד לתת; אל קהילת העסקים שפותחת לב וכיס; ובעיקר אל האנשים שנתנו יד או רגל או נפש למדינה הזאת – שיתבוננו למטה וייקחו משם דוגמה אישית. אבל גם לזה הם לא מסוגלים. יצאתי בלילה מהמפגש המרגש הזה והלכתי לישון מעודד ואופטימי. אבל אז עלה השחר ושבתי למציאות.
2. חצי שנה לטבח 7 באוקטובר ולמלחמה הקשה והרב־זירתית, ועיקר האתגרים עודם לפנינו: בלבנון, בסוריה, באיראן, ביהודה ובשומרון – שם מתגבשת חזית הזויה עם נשק והשראה איראנית - ובמקומות נוספים קרובים ורחוקים. זאת מלחמת העצמאות השנייה, או אם תרצו - מלחמת ביסוס העצמאות שלנו באזור. במילים פשוטות, קנינו לאורך השנים זמן ושקט במחיר מופקע ובריבית נשך, הגענו לקופה לתשלום – והוא כבד מנשוא.
השבוע נדד השיח הרדוד בין "הפסד" שלנו במלחמה בעזה לבין הצהרתו ההזויה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאנחנו "כפסע לפני הניצחון המוחלט". גם זה וגם זה הם בעיניי דברי הבל. האמת הרבה יותר מורכבת וסבוכה מ"הפסד" או "ניצחון". אגב, אין ולא יהיה ניצחון אחרי 7 באוקטובר ובכלל, לא היו כאן ניצחונות מאז מלחמת ששת הימים. היו לנו הישגים צבאיים לא מבוטלים ומבצעים חשובים, אבל בשדה הקרב המודרני אין עוד מנצחים – יש מפסידים יותר ומפסידים פחות.
אנחנו מנהלים כבר חצי שנה מערכה קשה בכמה זירות, והיא תימשך ותהיה ארוכה ותובענית. זו לא תהיה מערכה רציפה, יהיו בה עליות ומורדות בין מלחמה ללחימה, עם הפוגות והסדרי ביניים, עם הצלחות וכישלונות. המשימה שלנו איננה "ניצחון". אנחנו נדרשים להשבת הביטחון, להשבת החטופים, להשבת ההרתעה ולהשבת התושבים לבתיהם.
את המלחמה אנו מנהלים עם צבא אחד, שבנוי על צבא מילואים שמתוח עד לקצה, שספג אלפי פצועים, מאות הרוגים והגיע להישגים טקטיים ראויים להערכה. את המערכה צריך הצבא לנהל בתבונה, באסטרטגיה נכונה, עם סדרי עדיפויות, עם התייעלות מבצעית, כלכלת חימושים והפקת לקחים מתמדת.
זה נעשה מורכב יותר כשצמרת הצבא איבדה את האוטוריטה שלה ביום 7 באוקטובר, גם בעיני הציבור, בעיני הלוחמים ובעיני ה"מנהיגות" הפוליטית. איבדו אוטוריטה, לקחו אחריות והמשיכו להילחם מתוקף אחריותם ויפרשו כשיתאפשר.
ויש לנו גם אילוצים בינלאומיים ואובייקטיביים, עשינו גם טעויות, והיינו קורבן למניפולציות פוליטיות בדרג שמעלינו. ובכלל, כדאי להשתחרר מהתחושה העילאית והמתנשאת שאנחנו האבו עלי של המזרח התיכון. אנחנו לא. ואנחנו גם לא מנהלים את וושינגטון.
ועוד משהו – אין ולא יהיה "ניצחון מוחלט". זהו ספין פוליטי של נתניהו, שעודנו סבור שהעם הזה מטומטם. אנחנו צריכים לדרוש צניעות ביעדים ובהצהרות. שיטעו שם בירושלים את האויב ולא את "כוחותינו".
3. כל ההישגים הטקטיים והחשובים שהשיגו לוחמי צה"ל בעוז רוחם, בחירוף נפש ובהקרבה במלחמה בעזה, יהפכו לכלום ושום דבר אם לא יבוא בעקבותיהם "המעשה המדיני" שממנו בורח נתניהו כמו מאש, מחשש לזעמם של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', שמאיימים להסיר ממנו את חסותם ולהפקירו לגורלו, אם ימרה את פיהם באיזשהו צעד או חזון מדיני.
ללא רגל מדינית, ללא מדיניות של "היום שאחרי" שתשלים את המהלך הצבאי – עלולה ממשלת ה"ימין על מלא", למוטט את כל הישגי צה"ל, בטרם תמוטט את חמאס. בדרך אנחנו עלולים להפוך ל"דרום אפריקה", למדינה מצורעת ומבודדת עם חרמות בתחומים רבים, עם אמברגו נשק, מזון ותשתיות. אסור לנו להגיע לשם, ואסור לנו לאפשר למשיחיים ההזויים שהשתלטו על ההגאים, להוביל אותנו לשם.
אפרופו רגל צבאית ורגל מדינית, נזכרתי בדיוני הקבינט טרום מבצע עופרת יצוקה, שהיה מבצע מוכן ומתוכנן. הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי דרש מהקבינט להבין מהי "התכלית האסטרטגית" ולאן רוצים להגיע: לכיבוש, למיטוט חמאס, לגירוש, לשלטון חלופי או לכוח בינלאומי? הפוליטיקאים התחמקו מלהשיב לו, עניינו אותם יותר הבחירות חודש אחרי. הם אמרו לו שתפקידו הוא להילחם, ואשכנזי ענה להם שרמטכ"ל צה"ל שמוביל לוחמים "איננו קבלן הפיצוצים של הממשלה". למחרת היה כתוב בעיתון שיש לצה"ל רמטכ"ל "עצל" שפוחד להילחם.
ואגלה לכם סוד שלא סופר: אחרי שלושה שבועות של מבצע בעזה, עם לא מעט מחבלים הרוגים ועם תמרון יבשתי של מספר חטיבות ברצועה, בוששה הרגל המדינית להגיע (כמו תמיד). הצבא עשה את שלו, והממשלה לא. ואז החל צה"ל לדשדש, וחייליו הפכו לפוטנציאל של "ברווזים במטווח". ראש הממשלה לא הורה לצה"ל לצאת מעזה, והרמטכ"ל אשכנזי לא קיבל תשובות. ואז באישון לילה הוא פקד להוציא את הכוחות מהרצועה, ואני כדובר צה"ל הוצאתי הודעה על סיום עופרת יצוקה. בלי החלטה מדינית. והדרג המדיני? הוא בכלל לא כעס ולא התרעם. הוא אפילו אהב את זה. כאז, כן עתה.
4. ישנה החלטה אסטרטגית נכונה אחת שקיבל נתניהו בחצי השנה האחרונה. זוהי ההחלטה להדיר את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר מקבלת החלטות וקביעת המדיניות לגבי העלייה להר הבית בימי חודש הרמדאן. עברנו שלושה ימי שישי בהר הבית, בתקופה נפיצה ורגישה, באחריות גוברת של כל הצדדים, ומי שחשב (כיהודי או כערבי) להצית את ישראל ואת הערים המעורבות ולהרוויח מכך רווח פוליטי – כשל.
נתניהו בעניין זה, אולי בגלל שגיאות עבר, אימץ את עמדת צה"ל והשב"כ ולא את עמדת בן גביר והמשטרה, וטוב עשה. הלוואי והיה נוהג כך גם בנושאים הנפיצים האחרים. הוא לא.
5. מרכיב המלט לבנייה מהווה רק 1.5% מעלות הבנייה, ובכל זאת מדובר במוצר אסטרטגי, שאמור להבטיח למדינת ישראל - שבונה גם באזורים שנויים במחלוקת, וגם צריכה לתקן בסיסי צבא ושדות תעופה צבאיים – עצמאות תשתיתית בלתי תלויה.
במשך שלוש שנים ליוויתי את חברת נשר בתקופה שבה הממשלה, ישירות ובאמצעות חבר הכנסת קרעי ואחרים, הביאה לסגירת מפעלי מלט בישראל ולמעבר לייבוא מלט מטורקיה. כמות הנהנים מהמהלך הזה היא מוגבלת, אבל כנראה חשובה, וישראל פיתחה תלות במלט הטורקי, שנכלל כעת באמברגו שעליו הכריז ארדואן. כל הזעקות אז שישראל מאבדת נכסים ותעשיות אסטרטגיות לא הועילו, ומפעלים בבית שמש ובנשר נסגרו, עובדים פוטרו, וטורקיה והיבואנים חגגו.
כך במלט, כך בתחומים אחרים. עכשיו מגיעה הבעיה: לך תקים מפעל חדש. האם ישראל תלמד מכך לקח? האם נשמור על ביטחון המזון שלנו? על העצמאות בתשתיות ובנשק? ספק רב. אצלנו אין הפקת לקחים לאומיים. חיים את הרגע, את הלחצים ואת האינטרסים הפוליטיים המיידיים.
6. ידידי יואב לימור הוציא ספר חדש בשם ״הגיבורים״ המתעד עשרות סיפורי גבורה מחודשי המלחמה. יחד, בכאב ובפה פעור נחשפנו באולפן קשת בחודשים הללו למאות גיבורות וגיבורים בעל כורחם שהיו לקרן אור באפלה הגדולה בבוקר השחור ההוא ומאז. גבורתם לנו מופת. שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.