הכתבה של אלעד שמחיוף ואוהד חמו על האנטישמיות היוקדת במאלמו, שוודיה, הייתה כמו דלי מים עכורים על הפרצוף (ולא שחסרו כאלה בשנה האחרונה). היא שיקפה רמת שנאה מזעזעת כלפי ישראל ויהודים, וחוסר בושה של מרואיינים שירקו על המצלמה, כעסו כשהוזכרה אלימות חמאס (זה שקר!), ואיימו להכות את העיתונאים הישראלים. מאלמו היא 45% מוסלמית, ואי אפשר להתעלם מהסימבוליות שדווקא שם יתקיים הארוויזיון השנה.
גורמים בממשל ביידן מזהירים: "חמאס לא יכול לעמוד בדרישות העסקה"
גורמים אמריקאים מעריכים: רוב החטופים בעזה אינם בין החיים
צרפו את זה לביקורת שהמשלחת הישראלית חוטפת לקראת האירוויזיון, לצד איומים על חייה של עדן גולן (וגם על עדן בן זקן בפריז). צרפו את זה לסקר שהראה שרק רבע מהמוסלמים באנגליה (ולאו דווקא המשכילים שביניהם) מאמינים שב־7 באוקטובר התרחש טבח. צרפו את זה לידיעה על בעל דירה בלונדון שסירב להשכיר אותה לישראלי כי "הבעיה היא לא רק נתניהו, אלא שרוב הישראלים מתחנכים במערכת שמבוססת על שנאה".
זה לא רק 7 באוקטובר - מדי יום צצות עדויות לכך שמשהו בעולם התחרפן, והשאלה היא אם אנחנו רק מתמרמרים לגביו או מצליחים להבין אותו. אנטישמיות מוסלמית היא דבר אחד, בעוד שנאה במחוזות השמאל במערב היא משהו אחר. היא טרנדינג.
הרעש העצום שנכנס לחיינו דרך הרשתות החברתיות משפיע על תודעה של צעירים שמגיעים לאוניברסיטאות ומשתלבים בכלי תקשורת עם תפיסות בעומק של מסטיק בזוקה ותשוקה לשיימינג. הם משפיעים אבל גם מושפעים, ומצד שני - מה שהוא טרנדינג היום לא בהכרח יהיה טרנדינג מחר.
כולנו בהלם מרמות השנאה אבל צריכים לזכור דבר אחד חשוב: הרעש מפריע לראות ולהבין. עומס הרעש מתאפשר באמצעות ריבוי עצום ולא מבוקר של כלי תקשורת, ורבים מהם פרוצים למניפולציות פנימיות ולהתערבות בוטה של גורמים זרים. מצד אחד, ברור שאנחנו לא יכולים להתגונן מדי יום על כך שאין לנו אחות.
מצד שני, אי אפשר להתעלם מהתופעה ולאפשר לקבוצות קיצוניות שמייצרות שאון ברשת להיות אלה שיקבעו את גורלנו. השקענו הרבה דם, יזע ודמעות כדי לקנות לעצמנו מעמד בעולם. בנינו נכס חשוב שתורם לנו מבחינה ערכית, תרבותית, כלכלית וביטחונית. למה שנוותר עליו?
המפונים, חיילי המחר
אפילו לנו, הישראלים המחוספסים והחסינים, הרעש מפריע לראות את הדרך באופן ברור. השבוע התקיימה הופעה גדולה עבור פצועי צה"ל מטעם הפורום העסקי. עוד בינואר הצפי היה לכ־12 אלף נכים חדשים כתוצאה מהמלחמה. אבל איפה האנשים האלה נמצאים בתודעה היומיומית?
תראו איך הרעש טשטש לנו לאחרונה את התובנה הברורה שצריך להוריד את רמת העוינות הפנימית, ומהר. איך ייתכן שהתמיכה בחטופים ובמשפחותיהם, ששילמו את המחיר היקר ביותר במלחמה יקרה מנשוא, לא מתפרסת מקיר לקיר? החשדנות שלנו זה כלפי זה היא הסכנה הכי גדולה - היא מורידה אותנו למקום נמוך וחלש, ולא מסייעת בכלום גם כשנדמה שהיא כן. כשנסחפים עם הרעש, למעשה מוסרים את המושכות לפרובוקטורים, שכל מטרתם היא ללחוץ לנו על כפתורי העצבים. בסוף, זה רק מפריע לנו לראות את הנקודות שדרכן אנחנו דווקא כן מתחברים.
עד לא מזמן ישראל תמיד ידעה לקבל החלטות באופן רציונלי ולא רגשי. אבל בשנים האחרונות ממשלות עסוקות בעיקר בניהול הפופולריות שלהן בקרב ציבור מצביעיהן, ללא בושה. משהו בפוליטיקה שלנו כבר לא משרת את המדינה או את אזרחיה, גם אם מדי פעם נדמה שזה משרת קבוצת השתייכות כלשהי. איך חוזרים למצב שבו קבוצות ההשתייכות הפנימיות הן חשובות, אבל לא יותר מהמדינה?
השאלות הכי בוערות טובעות ברעש, ואנחנו חייבים להתעקש לדלות אותן. משפחות החטופים, פצועי צה"ל, המילואימניקים - אלה האנשים שצריכים להיות במוקד תשומת הלב כדי שנחזיר להם אהבה והכרת תודה בכל דרך אפשרית. אסור לשכוח גם את תלמידי התיכון, בעיקר מהאזורים המפונים. הם מרגישים הרבה יותר אבודים מכפי שהרגישו בתקופת הקורונה, והם החיילים של מחר. הם העתיד.
כל ישראלי צריך לשים את האנשים האלו במרכז. עיסוק יתר במציאת אשמים הוא הרסני - מה שמעניין הוא דוגמה אישית, ולא רק של ההנהגה. אסור לתת לרעש להסיט אותנו, כי מתחתיו שרועים אלה שצריכים תמיכה כדי להתאפס, וכשהם יתאפסו - גם ישראל תהיה הרבה יותר חזקה.
בת ברית מבינה
לעתים נדמה שהרעש התמידי מסביב הוא כמו כתמים שהצטברו על זגוגיות המשקפיים. צריך להסיר אותם במטלית כדי לראות את המציאות בבהירות. להיות רציונלים.
קודם כל לגבי הדרך שבה מדינות המערב רואות אותנו כיום, מתוך מסכת הרעש שלהן. באירופה ובארה"ב דוגלים בערכים דמוקרטיים, ומתקשים להבין מנטליות מזרח תיכונית - זה פשוט רחוק ושונה מדי מכל מה שהם מכירים. ישראל לא צריכה להתקוטט איתן אלא למצוא את הדרך חזרה ללבן - במיוחד עכשיו, כשהתקוממות המוסלמים הפנימית מפחידה אותן. אנחנו יצור הכלאיים שמצד אחד יכול לדבר בשפתן הדמוקרטית, ומצד שני מבין היטב את אופי השכונה סביבנו. זה הייחוד והכוח שלנו.
אנחנו צריכים לגרום למדינות המערב להבין שאף שאנחנו לא מושלמים, אנחנו בת הברית הכי טובה ואמינה שיכולה להיות להן. למצוא את הדרך להסביר שהרעש הפנימי של הרשתות החברתיות אצלן ממסך את הבעיות האמיתיות שהעולם החופשי צריך להתמודד איתן. למשל, טרור שממומן על ידי "בנות ברית" אחרות באזור כמו קטאר, או ההתחמשות המסוכנת של איראן.
כמו שחשוב להבין ממה נובע העיוורון שלנו כתוצאה מהרעש, חשוב להבין ממה נובע העיוורון שלהן. לא תעזור הזדהות מתרפסת, וגם לא התקוממות ילדותית. החיבור יבוא מתוך הבנת חוש הצדק והערכים שמנחים את המערב, שמהם מגיעה האכזבה מהדרך שבה ישראל התמודדה עם אירוע 7 באוקטובר. רבים פשוט נגררים עם הטרנד בדיוק מתוך המקום הזה, ודווקא ממנו חשוב שנבהיר שישראל היא עדיין בת הברית הכי חשובה ואמינה של המערב במזרח התיכון. שאם רוצים להשקיע כאן, הכי נכון להשקיע בנו.
כדאי שגם נכיר בעובדה שהתיעוב כלפי נתניהו מקרין על ישראל כולה. מי שראה את הראיון של ניר ברקת אצל הרפובליקני ג׳ו סקרבורו, מבין שהתיעוב הזה לא נמצא בשוליים, הוא חוצה מחנות וקבוצות גיל. המזל הוא שלאחרונה המערב מתחיל לראות את ישראל בנפרד מנתניהו ומממשלת ה־64 הקיצונית שלו, שאינה מייצגת את ישראל, וגם איבדה מזמן את התמיכה הציבורית שלה.
יחד עם זאת, אם כבר ראייה בהירה, חשוב שגם אנחנו נשמור על פרופורציות. כמה שהקיצונים שלנו יהיו מסוכנים או הזויים, או שנתניהו יהיה מתועב, הם נמצאים בקטגוריה אחרת לגמרי מהאסלאמיסטים ומארצות ערב.