אם קיימת תובנה אחת ברורה בתוך הבלגן הקיומי שאופף אותנו, זו ההבנה שהתקופה הנוכחית מהווה זמן לקואליציות, לא לכוחנות גרידא. המציאות מראה לנו שהכוח מגיע משותפויות ולא מהפצצות ראוותניות ומאיומים. ראינו מה הכוח הצבאי שלנו שווה בעזה כשאין לנו קואליציה מאחורינו, ממש כפי שראינו את זה השבוע במתקפת הטילים הבזויה של איראן, שנהדפה על ידי קואליציית הגנה לתפארת.
חלאס עם השופוני: הפוליטיקאים שלנו השתנו | לילך סיגן
הכוחנות הראוותנית של איראן לא שיפרה את מעמדה, אלא להפך. היא חשפה אותה לזרקורי העולם לאחר שחסתה בצללים במחצית השנה האחרונה, ועכשיו נראה שהיא תחטוף סנקציות קשות על תוקפנותה. באתר פוליטיקו פורסם שמחוקקים בקונגרס האמריקאי העבירו השבוע אמצעי ענישה לאיראן, שכוללים סנקציות כלכליות, איסור יצוא טכנולוגיות, ואפילו איסור על שימוש בססמה האנטישמית "מהירדן עד הים פלסטין תהיה חופשית" – וכל זה בלי שישראל הייתה צריכה לשגר אפילו פצצה אחת.
בניגוד לדיבורי הרהב הטיקטוקי של "נסתדר לבד" ו"אנחנו לא צריכים אף אחד", כל מי שבינה בקודקודו כבר הבין עד כמה ישראל זקוקה לקואליציות טובות רק כדי לשרוד. במזרח התיכון אין מקום למשקים אוטרקיים. העניין הוא שקואליציות בינלאומיות טובות מתאפשרות כשהן יושבות על תשתית טובה של קואליציות פנימיות.
קואליציות שלחלקנו נראו אטרקטיביות לפני שנה וקצת, התבררו ככאלה שאפשרו אסון, ועם הזמן מתחוור שהן ממשיכות להוות סכנה ככל שהן נשמרות. הן סיבכו אותנו בהאג עם אמירות חסרות אחריות, פגעו ביכולת שלנו להישען על קואליציה בינלאומית, וגרמו להקצנה מפחידה בהטיה האנטי־ישראלית במדיה הזרה.
מבחוץ כבר קשה לדעת מי אנחנו. ישראל תמיד ידעה להראות שהיא מערבית בתפיסותיה, אבל גם יודעת "לדבר בערבית". במשך שנים הייתה כאן ביקורת מוצדקת על ישראלים שהתבלבלו לחשוב שישראל היא בדיוק כמו שוויצריה, וששאפו להתנהל באופן שלא ממש מתאפשר עם שכנות שונות מהותית מאיטליה וצרפת. אבל לאחרונה הסכנה התדמיתית באה מכיוון לגמרי אחר. ככל שמנסים לרצות את הקיצונים כדי שיישארו בקואליציה, התדמית שלנו מתרסקת, ומאיימת באופן חסר תקדים על הכלכלה, הביטחון, ועל היכולת שלנו להגן על עצמנו בשכונה.
ניצנים של שינוי
חלק ניכר מהיכולת ליצור קואליציה טובה מצוי באמצעי התקשורת, ובמסרים שעוברים מהם לציבור. אבל תחרות ההאשמות בין "שונאי התקשורת" ל"שונאי ערוץ 14" מפריעה לנו להתמקד במה שמחבר בין כולנו, כדי לחזק את קואליציית המיינסטרים הפנימית. יותר מכך – העיסוק המתיש הזה גם מפריע לנו לזהות את התמורות המרתקות בזירת התקשורת הבינלאומית, שמשפיעה על היכולת שלנו לחזק את הקואליציה החיצונית.
השבוע פורסם ב"ניוזוויק" מאמר מרתק, שכותרתו "עיתונאי החדשות עזרו לנרמל את חמאס". הכותב הוא לא איש ימין, אלא ליברל עם אינטגריטי, שהבין שהמדיה האמריקאית נסחפה עד שנכשלה לחלוטין לספר לציבור על ארגון שהוגדר כטרור ג'יהאדיסטי על ידי ארה"ב.
הכישלון המרכזי, לדבריו, נובע מהשמטה שיטתית של מידע, שהיא "הרשלנות העיתונאית הוולגרית ביותר, שמאפשרת להכחיש את הכוונה להטעות את הקורא". המאמר הזה הוא חלק ממגמת התפכחות של הבנה שכאשר מספרים רק את מחצית הסיפור ש"תואם את הנרטיב", לא מספרים את האמת.
לפני שבוע פרסם עורך ותיק בתאגיד הרדיו הציבורי NPR מאמר שהאשים את התאגיד באובדן אמון הקהל האמריקאי, כתוצאה מדיווח חדשותי מתוך תפיסת עולם צרה ופרוגרסיבית. גם ה"ניו יורק טיימס" מתמודד עם אינתיפאדה פנים־מערכתית של כתבים צעירים שהתקוממו על פרסום תחקיר מקרי האונס של חמאס, כי הוא פגע באג'נדה הפלסטינית.
מסתמנת התפכחות כלשהי בתקשורת האמריקאית, שבשנים האחרונות איבדה את הצפון בהשפעת הרשתות החברתיות והטראמפיזם. ההתנהלות התקשורתית של דונלד טראמפ ותפיסת ה"עובדות האלטרנטיביות" חירפנו את אמצעי התקשורת הליברליים – חלקם הותקפו על ידי אוהדי טראמפ שכינו אותם "אויבי העם", וההתגוננות שלהם הקצינה עד שגרמה לאובדן אמון בקרב השמרנים השפויים, למען הרדיקלים הפרוגרסיביים.
לאחרונה נראה שיש כיוון של חזרה לשפיות, גם אם באיחור אופנתי. זו הזדמנות טובה עבור ישראל להחזיר לעצמה אמון שאבד במדיה הזרה, וכדאי להביא בחשבון שהאמון לא יחזור אם נתעקש על קואליציית הקיצונים הפנימית שלנו. מה שכן, יש מקום לאופטימיות. אם באמריקה הגדולה אמצעי התקשורת יכולים לעשות חשבון נפש כדי לחדול מקיטוב והקצנה, כנראה שזה אפשרי גם בישראל הקטנה.
הקיצונים מפריעים לנצח
בכדורגל אומרים שמי שמנצח במשחק זה לא הקבוצה הטובה ביותר, אלא זו שרוצה יותר. קואליציה פנימית שתלויה בקיצונים, לכאורה, רוצה יותר לנצח. אבל בפועל היא מונעת ממרבית העם להזדהות איתה ולפעול יחד לעבר הניצחון. בסוף, קואליציה שתלויה בקיצונים מחלישה אותנו.
היא לא מאפשרת לישראל לנצח בחזית ההסברה, והמדינה משלמת על כך מחיר יקר מנשוא.
כדי לכסות על רשלנותם בזירה הבינלאומית, הקיצונים מוכרים את התירוץ שלכאורה בכל מקרה ישראל תפסיד בזירה התקשורתית, כך שאין מה להתרגש וגם חבל לנסות. מדובר בטמטום מוחלט ובחוסר אחריות. גם אם זה נכון, הרי יש הבדל אם נפסיד 2-1 או 20-0. כדי לנצח במשחק כלשהו צריך לעשות את המינימום ולהגיע למגרש.
הדיון הציבורי שלנו הוא שטחי וקולני, וכמעט מיותר לציין שזה לא בדיוק קונסטרוקטיבי. הקואליציה הפנים־ישראלית קיימת – מרבית העם מחזיק בתפיסות דומות, וגם שואף לחדול ממריבות פנימיות מאז 7 באוקטובר. קל לגבש אותו לקואליציה פנימית יציבה עם שיח מחבר, והשיח האלים סתם מפריע לזה.
אנחנו חוזרים הרבה על הססמה "יחד ננצח", אבל היא עובדת רק כשהיא מבוססת על אמת. הרי הקיצונים לא באמת יודעים מה זה יחד. מבחינתם, "יחד" זה שכולם יתיישרו לפי התפיסה המשיחית והחד־ממדית שלהם – אף על פי שאין סיכוי שזה יקרה. לכן הם גם מתנגדים לכל עסקת חטופים. ההגדרות שלהם לערבות הדדית, לסדרי עדיפויות ולחוסן הלאומי – שונות מאלה של מרבית הישראלים.
תופעות הנגד לקיצונים בקואליציה הן גורמים אופוזיציוניים שהקצינו מהכיוון הנגדי ותפסו טרמפ ציני על משפחות החטופים. הכעס של הגורמים האלה על אטימות הממשלה אולי מובן, אבל הדרך שלהם לא מועילה לישראל או לקידום עסקה. לכן הדבר המנהיגותי והנכון לעשות הוא לייצר קואליציה פנימית רחבה ללא קיצונים, שתפעל להחזיר את החטופים ותגיע לתאריך מוסכם לבחירות.
זה מה שישמור כאן על ה"יחד" האמיתי, וגם מה שיחזק את ישראל ואת עמדתה מול הקואליציה החיצונית שחשובה להצלחתנו, כמו גם מול האויבים. כרגע, הקיצונים מפריעים לנו גם ל"יחד" וגם ל"ננצח". הדעה שלהם לגיטימית - אבל היא לא יכולה להיות זאת שתקבל עמדת השפעה רחבה, או חלילה תוביל.