קודם וראשית כל, לפני שמזכירים בכלל את ההפגנות שמשתוללות בימים האחרונים ברחבת אוניברסיטת קולומביה במנהטן וההפגנות בקמפוסים אחרים בארה"ב, מן הצורך וההכרח לתקן טעות רווחת שנצמדה כשקר גס וזדוני לאירועים האלו - ההפגנות אינן פרו-פלסטיניות. ההפגנות הן פרו-חמסניות. אין להפגנות האלו שום קשר לבעיית "פלסטין", ושום נגיעה לסבל ולמצוקה של עם תחת שלטון זר.
טראמפ: "ביידן לא חבר של ישראל, האנטישמיות במדינה - באשמתו"
כ"ץ שב לתקוף את מזכ"ל האו"ם: התייצב "לצד אנסי ומרצחי החמאס"
אלו הן הפגנות תמיכה בארגון טרור, מפגני אהדה לטרור רצחני. למזלם ולאושרם של המפגינים הטרור הוא הפעם נגד יהודים, נגד מדינתם. עובדה שמקילה, מעודדת, מדרבנת את ההפגנות. למפגינים, כולל ואולי במיוחד לסטודנטים ולסטודנטיות, הנהנים משהות בניו יורק, לא אכפת, וזאת לשון המעטה פרועה, גם לא מהפלסטינים בגדה או ברצועת עזה.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
זאת לא הערכה או ניסיון לפגוע בהפגנות ולגנות את המפגינים. עובדה, עד ל-7 באוקטובר ועד לתגובה הישראלית למתקפה הרצחנית של החמאס, המיעוט הפלסטיני המתגורר באזור המטרופולין ניו יורק, בכלל לא התייחס, לא בגלוי ולא באופן שולי לפלסטינים.
כעם או כמגזר אזרחי המתגורר אי-שם במזרח התיכון. לא זכורים שום אירוע, שום יוזמה, שום מהלך כלשהוא שפלסטינים המתגוררים בניו יורק יזמו, ארגנו וקיימו אי-פעם במטרה להפגין הזדהות עם הפלשתינים ברצועת עזה או בגדה. אני מקיים קשר עם שני אימאמים, מנהיגים רוחניים של מסגדים גדולים בברוקלין. היו לי איתם בשנים האחרונות ראיונות ושיחות. אף פעם, אף לא פעם אחת, גם לא ברמז עקיף, הם הזכירו או התייחסו לפלסטינים החיים במזרח התיכון.
זה נושא שבכלל לא עניין אותם. עד ל-7 באוקטובר, הסטודנטים והסטודנטיות באוניברסיטת קולומביה, שמנופפים היום בדגלי פלסטין, בכלל לא זכרו לא התעניינו בפלסטינים ולא ירקו בכיוון שלהם. מה קרה? פתאום, דווקא מדינת ישראל, דווקא מדינת היהודים, דווקא הצבא הישראלי, מזכירים ומוכיחים את קיומם, חושפים את עוצמתם, מזכירים לעולם שדם יהודי איננו הפקר.
ועוד מצליחים להוכיח זאת נגד ארגון טרור פלסטיני. איזו יופי של הזדמנות. להפגין תמיכה בטרור פלסטיני המותקף, לצרוח ברחובות ניו יורק קללות וגידופים נגד מדינת היהודים. אבל להפגנה צריכים איזה דגל, לא כן? אז נישא ונניף דגלים פלסטינים. כשעיתונאים מנהלים שיחות עם מפגינים ומפגינות, הם נדהמים לגלות שלמפגינים, אין שמץ של מושג, שבריר של ידיעה והבנה בכל הנוגע לבעיית "פלסטין", ולמה שקורה ברצועת עזה. הם גם לא שמעו אף פעם על מוסד כמו הרשות הפלסטינית.
יש עוד טעות שראוי לתקן. ההפגנות האלו אינן ביטוי וגילוי של האנטישמיות המקובלת, המתועדת בהיסטוריה. מי שעוקבים מקרוב אחרי הדיווחים המצולמים המשודרים בתקשורת בארה"ב, מתוודעים לסוג חדש של אנטישמיות. היא לא אידאולוגית. בכלל לא. הצעירים והצעירות המפגינים, מלאי שנאה עיוורת ליהודים ולישראל, נראים ונשמעים כמורעלים ומלאי ארס וטירוף.
כל זה לא ממעיט מחומרת התופעה של השתוללות אנטי יהודית בביטויים וגילויים שמזכירים את גרמניה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, שנות עליית הנאצים לשלטון. הבעיה היא, שלא נראה, לא נשמע, לא נוכח עד כה גורם ציבורי יוזם, מאורגן ופעיל נגד התופעה הזאת. לא לשכוח, התופעה הזאת משתוללת באזור שבו מתגוררים וחיים למעלה ממיליון יהודים.