מאז 7 באוקטובר עולה בי החשד שטוקבקיסטית הקימה אצלי מאחז בלתי חוקי. הטוקבקיסטית הזו היא האחות האבודה של גד, “הילד הרע", גיבור שירה של לאה גולדברג. “הייתי אתמול בבית הדודה / אמרתי 'שלום' ואמרתי 'תודה', אמרתי 'סליחה' ו'בבקשה' / שאלתי תמיד: 'זה מותר?' 'את מרשה?' / ואינני יודע כיצד זה קרה / לפתע נכנס בי הילד הרע / ואמרתי: 'את טיפשה!'".
"השלמתי עם המוות שלי": העדות המטלטלת של ניצולת הנובה
באמת שאינני יודעת כיצד זה קרה, אבל פעמים רבות מדי אני שואלת את האישה הזו - שחושבת דברים איומים על אנשים ואומרת לעצמה שעליהם נאמר ב"ברוך משנה הבריות" - מאיפה היא באה ומתי היא מתכוונת להסתלק. כי אחת מהשתיים: זה או שהרעל שמבעבע בי יכריע אותי, או שמישהו כבר ידאג לזה.
חברתי י' הפסיכותרפיסטית טוענת שזה נורמלי. כל אחת ואחד מתמודדים בדרך שלהם עם החדשות האיומות שהמלחמה נושאת. “העיקר שאת מדברת על זה", היא אומרת, ואני בכלל רוצה לשתוק ומציעה לכל מי שעוברות לו מחשבות זדוניות ברגעים אלה ממש, לנסות את זה גם. לי זה לא ממש עובד, אולי לו זה יעבוד.
אני מנסה לסגל לעצמי מנגנון של הכרת הטוב. להגיד תודה. “להגיד תודה? על מה!?", בועטת בי הטוקבקיסטית. אז עד שאמצא את הדרך, אני מפנה את הבמה למישהו שעושה את זה, לעת עתה, הרבה יותר טוב ממני. לפני שאני עוברת לדברים הטובים, אני מבקשת לסייג: איני מחסידות ההסכתים. בעוד חלקם מוצלח לטעמי, חלקם האחר נשמע לי כמו המקבילה של תחנות פיראטיות, והתוצאה היא גלגול בלתי ערוך של התסכיתים ששמעתי בילדותי בהנאה גדולה.
בצירוף העובדה שלהרבה מאוד אנשים קריטי להשמיע את עצמם, בחלק מהמקרים התוצאה היא תפזורת אותיות ומילים. אפשר לחשוב שהעולם הזה לא מסוחרר מספיק ממחול השדים של המילים. סדרת ההסכתים שאספר עליה יוצאת דופן, כי היא קצת משתיקה את הטוקבקיסטית שבי ומפיחה תקווה.
“סיפור אחר" לזכרה של שירה בנקי ז"ל בעריכת יובל מלחי ובהגשתו, עוסק במעשי הצלה וגבורה של דמויות יוצאות דופן בהיסטוריה, בעיקר העולמית. המטרה, כמו כל פועלה של עמותת “דרך שירה בנקי", היא קידום הסובלנות והמתינות, בין היתר באמצעות הפקת מערכי שיעור לבתי ספר.
עד 7 באוקטובר, בלב ההסכתים היו נוצרים שהצילו יהודים בזמן השואה, מוסלמי שהציל יהודים רבים, בן שבט ההוטו שהציל רבים משבט הטוטסי במהלך רצח העם ועוד. מאז המלחמה, בעמותה החליטו להביט פנימה לתוכנו. גיבורים וגיבורות מרקעים ומדתות שונים, שהצילו וסייעו לאלו הנתפסים במציאות הקיימת כיריבים.
כך מוקדש פרק לטלי חדד (49), גננת ואם לשישה מאופקים, שפינתה במו ידיה את בנה החייל שנפצע באורח קשה לתחנת מד"א, והעדיפה לחזור ולחלץ פצועים נוספים במקום ללוותו לבית החולים. “כל החיים אתה שומע סיפורים של 'אם היו מפנים אותו הוא היה ניצל'. סיפורים שסופרו על כך שזמן מציל חיים. אני החלטתי להציל חיים, כי הילד שלי כבר ניצל. הוא בידיים טובות, ואין טעם שאשב במסדרון בבית החולים", היא אומרת.
בפרק נוסף, יוסף אלזיאדנה, נהג מיניבוס תושב רהט שאיבד קרוב משפחה שנרצח ושארבעה מבני משפחתו נחטפו, נסע לתוך התופת בפסטיבל "נובה" וחילץ תחת ירי כ־30 מבלים. לאדם שניסה לשכנע אותו לא לנסוע ל"נובה" ולהציל את המבלים בגלל הסכנה הגדולה, אמר: “או שאני מת, או שאני מגיע אליהם. אבל אין מצב שאני חוזר אחורה. יש לי שבעה ילדים בבית, אבל בתור בן אדם המצפון שלי לא אישר לי שיישאר אדם אחד שיאמר לי ‘יוסף, תציל אותי' ולא הצלתי אותו".
אלזיאדנה מספר על נסיעה מטורפת. יריות בלתי פוסקות, הצעירים קופצים למיניבוס. אמרו לו “סע", אבל הוא התעקש לאסוף עוד. הוא נסע עם דלת חצי פתוחה והאט בכל פעם שראה מישהו רץ ליד המיניבוס, בעוד הניצולים משכו אותו פנימה. כשהגיע למקום מבטחים, אחד המבלים שהציל אמר לו: “תקשיב, יוסף, אני לא רוצה לפגוע בך, אבל אתה לא עוזב אותי לדקה אחת". “קלטתי מה קורה פה, אני הערבי הבדואי היחידי פה. הוא אמר לי ‘כמו שיש מטומטמים במגזר, גם אצלנו, היהודים, יש מטומטמים, אחד שישמע אותך מדבר בערבית יגיד ‘מחבל' ויירה בך ישר'".
הפרק השלישי מוקדש ל"כוח קלמנזון", אלחנן ז"ל ומנחם קלמנזון מההתנחלות עתניאל מדרום הר חברון, שהגיעו על דעת עצמם להציל קיבוצניקים מבארי. הפרק הוקלט לפני זכייתם בפרס ישראל לגבורה אזרחית. הם לחמו שעות ארוכות ולקחו חלק בחילוץ של יותר ממאה מתושבי הקיבוץ. בבוקר 8 באוקטובר, בעודם מחפשים אחרי ניצולים, אלחנן נורה על ידי מחבל ונהרג. על החיבור הבל יינתק בין קהילת בארי למשפחת קלמנזון מאז אותו יום אפשר לשמוע בפרק הזה.
בי הדברים הללו מעוררים תקווה. עצוב פה וקשה, אבל הטוב נמצא בינינו. פה, למשל, היה יכול לבוא תיאור של כל מיני כאלה שזורעים פירוד, והטוקבקיסטית שבי מנסה לומר משהו בגנותם, אבל אני מבקשת ממנה יפה־יפה שתשמור על שקט. כאן מנסה להיוולד תקווה.