המתקפה האיראנית על ישראל והפרת ריבונותה היא רעידת אדמה גיאופוליטית חמורה, שהכניסה אותה, כמו גם את המזרח התיכון והזירה הבינלאומית, לטלטלה אדירה. לא בכדי הכריז הנשיא ג'ו ביידן בסוף השבוע החולף כי "איראן ביצעה נגד ישראל את אחת ממתקפות הטילים והכטב"מים הגדולות שהעולם ראה אי־פעם".
"המחבל שהתאהב בחטופה": הפרומו הגנוז של חדשות 12 שעורר סערה
הכתב הלבנוני בטוח: נסללה הדרך למלחמה אכזרית בצפון מסיבה אחת
יחסי איראן וישראל מתאפיינים באיבה עמוקה, ביריבות אידיאולוגית ובמתיחות ביטחונית גוברת מאז המהפכה האסלאמית בשנת 1979, ששמה קץ ליחסיהן. לכך יש להוסיף את התקיפה הנגדית של ישראל ביום שישי שעבר לפנות בוקר על מתקן צבאי שממנו שוגרו המטחים אליה. מתקן שנמצא סמוך לאיספהאן, העיר השלישית בגודלה, הממוקמת כ־340 ק"מ דרומית לטהרן.
בראייה מערכתית כוללת, ללא ספק מדובר בתזוזה מהותית של לוחות טקטוניים, בחצייה בוטה של כל "הקווים האדומים" ובשינוי דרסטי של "כללי המשחק" ומאזן הכוחות במזרח התיכון. יתרה מזאת, שיגור מטחים כבדים של כ־320 טילים בליסטיים וטילי שיוט, כטב"מים מתאבדים ומל"טים איראניים קטלניים הוא אירוע קיצון חמור ביותר, המשול להכרזת מלחמה.
ואכן, על רקע הסלמת העימות בעזה ומשבר הים האדום, ונוכח התעצמות האיום הביטחוני האיראני במקביל להתגברות המאבק המתחולל בין ארה"ב לבין רוסיה וסין – התומכות באיראן ומובילות יחדיו את "ציר ההתנגדות" – גוברים הקולות המתארים את התקיפה כ"קו פרשת המים".
היינו, אירוע מחולל בקנה מידה גלובלי, שמחדד את הקיטוב בין מחנה ה"טובים" ו"הרעים", ומבליט את חתירתן של מדינות "ציר הרשע", בדגש על רוסיה ואיראן לצד "שלוחיה", ובהם ארגוני הטרור בהובלת חיזבאללה ומשמרות המהפכה, חמאס והמיליציות השיעיות בתימן, עיראק וסוריה - לפגוע אנושות בישראל, בת בריתה הקרובה של ארה"ב, ולהבעיר את המזרח התיכון כולו.
כל זאת במטרה להשפיע על הסטטוס קוו והסדר הפוליטי, הביטחוני והכלכלי העולמי, להחליש את ההגמוניה האמריקאית העולמית ולזכות בעמדת הובלה גלובלית. בראייה אסטרטגית רחבה, ללא ספק זהו אחד מרגעי המשבר ומבחני המנהיגות המורכבים והקשים ביותר שאיתם מתמודדת הצמרת המדינית, הצבאית והביטחונית בישראל ובארה"ב, ביחד ובנפרד.
מדובר במבחן מנהיגות קריטי, שהשלכותיו הגיאו־פוליטיות והגיאו־כלכליות הן עצומות, בעיקר נוכח ההידרדרות הביטחונית והגדלת הסבירות לעימות אזורי, שישפיע לעד על גורל ישראל ומדינות האזור ויקרין על הסחר, הכלכלה והפוליטיקה העולמיים.
עלות־תועלת אסטרטגית
לא בכדי על רקע זה מיהרו רוסיה וראש הקרמלין לנקוט קו פרו־איראני מובהק ולקרוא לכל הצדדים לנהוג באיפוק, תוך הימנעות מתגובה שתוביל לעימות "עתיר השלכות קטסטרופליות על האזור כולו". לצד תמיכה מלאה במשטר האיראני והצדקת התקיפה נגד ישראל, בעיקר נוכח "פעולת הטרור" שלה בדמשק, דובר משרד החוץ הרוסי אף הדגיש את זכותה הלגיטימית של איראן להגנה עצמית לפי סעיף 51 לאמנת האו"ם.
כמו כן, בעודו מבקר בחריפות את כישלון מהלכיה של ארה"ב במזרח התיכון, טען ולדימיר פוטין כי "הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא מקור המתיחות האזורית", וכי איראן, מבחינתו, היא "אחד מעמודי התווך העיקריים של הביטחון והיציבות האזורית".
בנוסף, ולצד האשמת ישראל "בזלזול בהחלטות מועצת הביטחון של האו"ם וביצוע פעולות פרובוקטיביות, רצופות סיכונים והשלכות חמורות לעתיד האזור כולו", הדגיש נציגה הקבוע של רוסיה שם כי טהרן אינה מעוניינת באסקלציה ביטחונית.
בראייה גיאופוליטית ואסטרטגית רחבה, על פניו מסתמן כי חרף היותה מעצמה אנרגטית וגרעינית גלובלית, ומעבר ליתרונות הטמונים לה מהפניית תשומת הלב הבינלאומית והמשאבים המערביים ממאבקה באוקראינה – ממשלת מוסקבה צפויה לספוג הפסדים כבדים מהסלמת העימות במזרח התיכון והרחבתו למלחמה אזורית.
המאבק הממושך בממשלת קייב הוביל להחרפת הסנקציות הבינלאומיות עליה, לבידודה הבינלאומי ולפגיעה חמורה בכלכלתה (תמ"ג של 1.86 טריליון דולר ב־2023). יכולותיה של רוסיה כיום הן מוגבלות, ואינן מאפשרות לה לפעול ככוח מייצב במרחב הפוסט־סובייטי (דוגמת סיפוח אזרבייג'ן את המובלעת האתנית הארמנית של מחוז נגורנו־קרבאך), שלא לדבר על הגבלת יכולתה לשמש ככוח צבאי דומיננטי במזרח התיכון.
הידוק השותפות האסטרטגית בין מוסקבה וטהרן הוא אינדיקציה לכך שהשפעתה באזור זה נותרה חזקה. עם זאת, היא עשויה לאותת גם על הגדלת התלות הצבאית והאנרגטית שלה באיראן (היקף היבוא הרוסי מאיראן גדל ב־15.8% והגיע ל־1.29 מיליארד דולר, בעוד היקף היצוא אליה צנח ב־27.1% והגיע ל־2.7 מיליארד דולר ב־2023, לפי מקורות רוסיים). זאת, חרף חידוש והחמרת הסנקציות הבינלאומיות שיוטלו על טהרן בקרוב, ונוכח הגברת הסחר הלא חוקי ביניהן והתעצמות החשש מפני עימות חזיתי של זו עם ישראל.
עימות איראני־ישראלי אפשרי עלול להידרדר למלחמה, שתפגע באספקת הנשק האיראני לרוסיה, לרבות אלפי טילים בליסטיים ומל"טים מהמתקדמים בעולם (היקף הסחר הצבאי ביניהן גדל מ־1 מיליארד לכ־5 מיליארד דולר מאז תחילת 2022). עימות כזה עלול לסכן נכסים ואינטרסים רוסיים ביטחוניים, כלכליים ואנרגטיים במזרח התיכון כמו מערכות נשק ומתקני צבא בסוריה, מתקני גרעין המוקמים במצרים וקשרים אסטרטגיים עם סעודיה ויצרניות הנפט במפרץ הפרסי.
זאת ועוד, בצמרת הקרמלין גוברת הדאגה מפני הרחבה ניכרת של המעורבות האמריקאית באזור, מהידוק יחסיה של ישראל עם מדינות ערב המתונות, ובראשן מצרים וירדן, ובעיקר מנרמול יחסיה עם סעודיה וחיזוק ברית ההגנה האנטי־איראנית. כל אלה מהווים בעיניה "סדין אדום" וחסם אסטרטגי במסגרת היריבות/תחרות שלה ושל סין מול ארה"ב על השגת דומיננטיות במזרח התיכון.
איום על היציבות
המתקפה הישירה על ישראל מטלטלת קשות את הסטטוס קוו השברירי המתקיים בין ובקרב מדינות ערב והעולם המוסלמי, הנמצאות משני צדי המתרס ביחס לאיראן.
הצלחתה של מערכת ההגנה האווירית של ישראל ליירט כ־99% מהטילים והכט"בים ששוגרו לעברה, תוך סיוע מודיעיני ואופרטיבי קריטי מצד כוחות צבא ארה"ב, בריטניה וצרפת, וכן אלה של ירדן, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות – מרשימה בהחלט. במקביל, כבר עתה ברור כי תקיפה ברוטלית וחסרת תקדים זו, המשקפת "עליית מדרגה" דרסטית בעימות הישראלי־איראני ובהתעצמות האיום הביטחוני מצד איראן וגרורותיה, נושאת משמעויות רבות לצד השלכות גיאו־אסטרטגיות מרחיקות לכת.
נוסף לכך, התקיפה מעוררת מחדש את "השד בבקבוק" - תוך הצפת השנאה העמוקה, היריבות ההיסטורית והעוינות ההדדית בין העולם הסוני והשיעי. לאחרונה גוברים הקולות בקרב רבות ממדינות ערב, ובראשן סעודיה – מנהיגת העולם הערבי והסוני, שאף חידשה את הקשר עם איראן במרץ בשנה שעברה לאחר שבע שנות נתק – המביעים חשש רב מפני הכוונות והיכולות הנסתרות של משטר האייתוללות.
על רקע המאבק הרב־זירתי שאיראן מובילה, בסיוע מוסקבה וראש הקרמלין, גוברת הדאגה מכך שארה"ב ובנות בריתה באזור יתקשו לשחזר את ההצלחה בשיעור היירוטים אם וכאשר מתקפה נוספת תגיע, במיוחד כעת נוכח הגברת המתיחות הביטחונית. בנוסף, עולה האפשרות כי איראן תקדם את הסנטימנט הפלסטיני והסכסוך הישראלי־פלסטיני, ולו כדי לזכות באהדה ולגייס תמיכה בה ובציר ההתנגדות - בין היתר בקרב הציבור השיעי ברחבי המזרח התיכון.
מהלך כזה יחזק את תדמיתה, מעמדה האזורי והשפעתה הגיאופוליטית, יוביל להעמקת המתח הפנים־חברתי במדינות ערב ובנסיכויות המפרץ, ויגדיל את הסבירות לעימות אזורי כולל.
על רקע זה ובכלל, אין ספק שיורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן וראשי ההנהגה והממלכה נמצאים כעת בנקודת זמן קריטית. למעשה, הקצנת מהלכיה של איראן – אויבתה המסוכנת ביותר של ערב הסעודית – חושפת את פניהם ה"אמיתיות" של טהרן והנשיא איברהים ראיסי.
אף שישראל ואיראן נמנעות בדרכן שלהן, לפחות לעת עתה, מאסקלציה צבאית ומעימות חזיתי, המתיחות ביניהן עלולה להתעצם משמעותית ולהצית את העימות ההיסטורי הדתי־מדיני המתקיים בין ריאד וטהרן, המתחרות זו בזו על עמדת בכורה והובלת העולם המוסלמי.
הגידול המשמעותי שחל בהיקף ובעוצמת הסיכונים הרבים שמציבה איראן, נוכח מערך הטילים והמל"טים, תוכנית הגרעין, יכולות הסייבר וזרועות הטרור הפועלות באזור, מהווה איום קיומי ממשי לביטחון, ליציבות ההנהגה ולמשטר הסעודי. הממלכה, נזכיר, טועמת מעת לעת מנחת זרועה של איראן, כמו הפיגוע במתקני הנפט שלה ב־2019.
החרפת הכאוס במזרח התיכון, המהווה אחת ממטרותיו המרכזיות של "ציר ההתנגדות" – בהובלת איראן ושותפותיה, ובהן רוסיה, סוריה, סין וקוריאה הצפונית, החותרות לפגוע אנושות בישראל ובהגמוניה האמריקאית – נובעת משילוב מורכב והרסני בין וקטורים אסטרטגיים שונים. כלומר, שילוב בין הסלמת המתיחות הישראלית־איראנית והעימות של ישראל נגד חמאס ברצועת עזה, בנוסף להגברת הטרור החות'י במרחב הים האדום והתקיפות של המיליציות השיעיות על בסיסים אמריקאיים בעיראק ובסוריה.
שילוב קטלני זה אינו מותיר עוד כל מקום לספק, ומעמיד את יורש העצר הסעודי בפני אחד ממבחני המנהיגות וצומתי קבלת ההחלטות האסטרטגיים החשובים והנפיצים ביותר.
משוואה מרובת נעלמים
התבוננות גיאופוליטית ואסטרטגית כוללת מראה כי אומנם יש לא מעט קולות הקוראים לבן סלמאן לשפר ולהרחיב את הקשרים עם איראן ולהתקרב להנהגה האיראנית, ולו כדי "לגדר סיכונים" ולמנוע סכסוך מחודש איתה. עם זאת, לרוב מתחת לרדאר מוצגת גם דעתם של אלה הסבורים כי הכרה רשמית בישראל תשים קץ למתיחות ההיסטורית בינה ובין העולם הערבי, ותסלול את הדרך לשיתוף פעולה ביטחוני־כלכלי אזורי.
במקביל, גוברים הלחצים הפנימיים והבינלאומיים המופעלים כעת על יורש העצר הסעודי והקוראים לו, מתוקף הנסיבות, להאיץ את המגעים עם ארה"ב תוך השגת תמיכה וערבויות ביטחוניות רבות (כמו אספקת מערכות נשק וטכנולוגיות מתקדמות, לרבות קידום תוכנית גרעין אזרחית) במסגרת מימוש הנורמליזציה עם ישראל וחיזוק הסדרי הביטחון. כל זאת לצד הגברת המאמצים הדיפלומטיים להשגת הפסקת אש ברצועת עזה, תוך דבקות ברעיון "שתי המדינות" והקמת מדינה פלסטינית עצמאית.
בתוך כך, לא רק שתחושת האיום והפחד מתוקפנותה של איראן גוברים על התיעוב שחשה סעודיה כלפי ישראל וכלפי הנזק שהיא גורמת לפלסטינים, תוך פגיעה ביציבות האזורית. כבר עתה מסתמן כי חרף הפערים האסטרטגיים, המחלוקות האידיאולוגיות העמוקות בין הצדדים והעמדה האמביוולנטית שלה כלפי הממשל בארה"ב ובישראל – האינטרס הביטחוני של סעודיה עומד בראש סולם העדיפויות של בן סלמאן.
במילים אחרות, הצורך לבסס ולעבות בראש ובראשונה את מנגנוני הביטחון והמודיעין הסעודיים, במסגרת חיזוק השותפות האסטרטגית עם ארה"ב וברית ההגנה האזורית, הוא "צו השעה". זהו תנאי קריטי שיאפשר לו לקדם את חזונו הגלובלי, ואף לפתח ולהקים את העיר העתידנית ניאום (Neom), בהשקעה של כ־5 טריליון דולר.
בנקודה זו חשוב להבהיר כי לצד היותה אחת המדינות העשירות, החזקות והיציבות ביותר במזרח התיכון (תמ"ג של 1.814 טריליון דולר בשנת 2023) ויצרנית הנפט השנייה בגודלה בעולם (האחראית ל־12.9% מהייצור העולמי), סעודיה היא ציר חשוב ומרכזי בכלכלה ובפוליטיקה העולמית.
מבחינת סעודיה, כבר עתה ברור כי השתתפותה בקואליציה הרב־לאומית ובהסדרי הביטחון האזוריים היא אקוטית. זאת, על רקע ההידרדרות הביטחונית וניסיונותיה של איראן – הנחשבת כאמור כמוקד של חוסר יציבות, יצוא טרור ותוכנית טילים ונשק גרעיני – לערער את האזור, וכן על רקע גידול של 4.3% שחל בהוצאותיה הביטחוניות של ערב הסעודית, המגיעות ל־75.8 מיליארד דולר - כפי שפורסם השבוע ב־"The Guardian".
לא זו בלבד שמהלכים אלה מאותתים על רצינות כוונותיה של ריאד לנצל את המומנטום שנוצר כדי לבלום את השפעתה ההרסנית של טהרן ושלוחיה השונים באזור. בראייה גיאופוליטית רחבה, ייתכן שמעולם לא היה זמן ראוי או מתאים יותר להתגבר על מחלוקות עמוקות, פערים והסתייגויות מישראל – כדי לנרמל את היחסים איתה ולהדק את הקשרים עם ארה"ב.
עבור בן סלמאן מדובר בהזדמנות יוצאת דופן לחולל שינויים טקטוניים בעולם המוסלמי ובמזרח התיכון, להגן על סעודיה ומדינות האזור, להכיר בישראל ולקדם את פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. כל זאת, תוך שהוא נוטל סיכונים עצומים ומקבל תמורתם ערבויות ביטחוניות חסרות תקדים מארה"ב, ותוך ביסוס השפעתו ודימויו העוצמתי.
אין ספק שמדובר בעמדת מפתח אסטרטגית ובמנהיג נחוש, חריף ומהפכן, שצפוי להשפיע רבות על מפת האירועים והתהליכים הדרמטיים המתחוללים במזרח התיכון.
תמיכה סינית
נוכח שבריריות יחסיה של בייג'ינג עם ישראל וקשריה ההדוקים עם איראן (ברית אסטרטגית משנת 2021 ל־25 שנה, הכוללת השקעות סיניות בהיקף של 400 מיליארד דולר), עמדתה של סין מעוררת עניין רב לצד לא מעט סימני שאלה. לא רק משום שהיא גינתה את התקיפה הישראלית בדמשק בתחילת החודש, ואף טענה שזהו מהלך ישראלי מכוון שנועד להגביר את תמיכתה הנחלשת של ארה"ב בה.
גורמים בסין תיארו את המתקפה האיראנית נגד ישראל בשבוע שעבר, הן כתגובה לתקיפתה בדמשק והן כפעולה הגנתית "מוגבלת" במהותה, משום שלא גרמה להרג או הרס משמעותי בישראל. כמו כן, לצד הבעת תמיכה מלאה באיראן והבעת דאגה עמוקה מהמצב הקיים, סין קראה לתגובה מאופקת מצד כל הצדדים המעורבים בסכסוך, "ובמיוחד לכל אותן המדינות המשפיעות, שייטלו חלק קונסטרוקטיבי בהשבת השלום והיציבות לאזור".
דובר משרד החוץ הסיני אף הדגיש כי הסלמת המאבק בעזה מגבירה את המתיחות הישראלית־איראנית המקרינה על זו האזורית, ולכן יש לחזור ולנקוט דרכים דיפלומטיות להשגת הפסקת אש מיידית.
בנקודה זו חשוב להבהיר כי בעבור סין, ששמירה על יציבות ואי־התערבות בסכסוכים בינלאומיים היא קו יסוד במדיניות החוץ שלה, מדובר בהזדמנות קריטית להשגת עמדת הובלה גלובלית, הואיל והעימות הישראלי־איראני מחדד את הקיטוב הבין־גושי שהיא חותרת לנצל לטובתה, ולהשפיע עליו מבלי להתערב בו באופן אקטיבי.
מעבר להסחת הדעת מהעימות הטכנולוגי־מסחרי שלה עם ארה"ב ומהמתיחות ביניהן בנוגע לפעילותה בים סין הדרומי והמזרחי לרבות משבר טאיוואן, סין מפיקה תועלת מתפקודה של ארה"ב כ"שוטר אזורי" במזרח התיכון בעיקר בשעת חירום קשה זו, ולו כדי למנוע הסלמה, להגביל את התגובה הישראלית ולהשיג הפסקת אש. כל זאת חרף ההאשמה מצד ממשל ביידן בליבוי המתיחות הקיימת.
בראייתה הגיאו־אסטרטגית ארוכת־הטווח, ממשלת בייג'ינג אינה מעוניינת בכאוס ביטחוני העלול לפגוע באינטרסים האסטרטגיים, הכלכליים והאנרגטיים שלה. אלה כוללים שמירה על נתיבי שיט וסחר בינלאומי; שרשראות האספקה הגלובליות העוברות בין השאר במרחב הים האדום, בתעלת סואץ ובמצרי הורמוז; הגנה על מקורות אנרגיה (בדגש על נפט וגז טבעי); והשקעה בתשתיות ובמערכות טכנולוגיות נרחבות, בין השאר במסגרת פרויקט ה"חגורה והדרך" (BRI).
כמו כן, סין מעוניינת לשמר ולחזק את קשריה ויחסיה הדיפלומטיים, המסחריים והצבאיים עם מדינות המזרח התיכון, שרבות מהן - ובראשן ישראל, סעודיה ואיחוד האמירויות - רואות באיראן איום ביטחוני קיומי ממשי. לנוכח כל זאת, בוודאי שאין לה כל עניין כאמור להצית את המזרח התיכון, בניגוד לשאיפתן של רוסיה ואיראן.
חזית רחבה בעד איראן
בייג'ינג, שאינה מעוניינת להשתייך לגוש מסוים, מקפידה לבדל את עצמה מאיראן ורוסיה - אך לנצל את קשריה עמן כדי לרכוש כמויות עצומות של נפט וגז טבעי משתיהן ועוד במחיר מופחת. כמו כן, סין מספקת לשתיהן רכיבים טכנולוגיים חיוניים לתעשיית הטילים והמל"טים ומערכות ההגנה מפניהם (איראן היא שותפת הסחר ה־38 של סין, והיקף הסחר הכולל ביניהן צמח מ־944 מיליון דולר ב־1992 לכ־32 מיליארד דולר ב־2023).
כל זאת בהיותה שוק יעד אסטרטגי חלופי עבור כל אחת מהן, המסייע בעקיפת הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו עליהן (בין השאר באמצעות סחר עקיף עם מלזיה ואיחוד האמירויות). בד בבד, סין ממצבת את עצמה כעליונה וכמובילה על פני כל אחת מהן, הן במישור הבילטרלי והן במסגרת משולש היחסים שלהן בציר ההתנגדות ובארגונים בינלאומיים נוספים (דוגמת BRICS או SCO).
פרסומים עדכניים מראים כי בהיותה צרכנית האנרגיה הגדולה בעולם, סין היא היבואנית הגדולה ביותר של נפט מהמזרח התיכון, ואף ייבאה 90% מהנפט האיראני הגולמי ב־2023, וזאת, כאמור, חרף הסנקציות המוטלות על משטר האייתוללות. על פי דיווח שפורסם החודש, היקף הסחר האנרגטי הגיע לשיא זה חמש שנים, כשהממוצע עומד על 1.56 מיליון חביות ליום (לעומת 818 אלף ליום ב־2021).
בראייה גיאופוליטית עולמית, כבר עתה מסתמן כי בלימת העימות במזרח התיכון – אחד האזורים האסטרטגיים, המסוכסכים והנפיצים ביותר בעולם – היא אינטרס משותף של כל הצדדים המעורבים בו, ושל כל שאר מדינות העולם.
זהו גם מבחן קריטי הניצב בפני מנהיגי המעצמות והמדינות המעורבות בסכסוך, שמשקף את יכולתם להתמודד עם פערים ומתחים אסטרטגים פנימיים ולהתעלות על מחלוקות אידיאולוגיות ביניהן.
בתוך כך, התבוננות על מהלכיה של סין מראה כי ממשלת בייג'ינג, כמנהיג ארגון ה־BRICS (החולש על 4.25 מיליארד בני אדם ותורם כ־31.5% מתמ"ג העולמי), מנצלת את המומנטום שנוצר כדי לקרוא לשאר המנהיגות בארגון (היינו ברזיל, רוסיה, הודו ודרום אפריקה) ולשותפות שהצטרפו אליו בחודש ינואר ולאלה שמבקשות להצטרף – לחדש או לחזק את הקשרים עם איראן, שאף היא שותפה ב־BRICS.
כבר עתה מסתמן כי חזית רחבה זו צפויה לסייע לטהרן להמשיך לקרוא תיגר על הסטטוס קוו האזורי, כמו גם על נורמות המשפט והסדר העולמי, לעקוף את הסנקציות הבינלאומיות החמורות הנוספות שיוטלו עליה בקרוב, ובתוך כך לחזק אותה לקראת סבב לחימה פוטנציאלי עתידי נוסף.
לפיכך, על הציבור וההנהגה בישראל להבין ולהפנים כי אין לנו את הפריווילגיה לנהוג אחרת, אלא להתאחד ולהימנע מפלגנות, לאחד כוחות עם ארה"ב וכל שאר השותפות התומכות בישראל, ובהן מדינות אירופה, מדינות ערב ושאר העולם. יש לעשות הכל כדי לשתף פעולה ולהתמודד בעוצמה, בנחישות ובאופן אפקטיבי עם האיום הביטחוני הקיומי שמציבה הרפובליקה האסלאמית.
ד"ר ענת הוכברג־מרום
הכותבת היא מומחית לגיאופוליטיקה, משברים בינלאומיים וטרור עולמי