אם קרה לכם משהו טוב לאחרונה, אולי מוטב שלא תקראו את הטור הזה, אני מניחה שהוא די יבאס אתכם או יעמעם מעט את האור בחדר.
הגעתי למסקנה שאני לא מצליחה למצוא שמחה בשום דבר שאני עושה. יש בי מין תחושה כזו שבחודשים האחרונים מישהו החליט לנהל קרב איתי. הבעיה עם אותו האיש היא שהוא דמיוני ואין לו צלם או דמות הגוף. הוא חובט בי מכה אחר מכה אחר מכה, וכשאני נופלת ארצה, הוא מניף את ידו, מתפאר בניצחונו ונותן לי עוד בעיטה רק כדי לוודא שאני מדממת כמו שצריך. ואין לי למי להחזיר, לעזאזל, אני לא יודעת למי צריך להחזיר ואיך נאבקים במכות האלו בכלל.

פעם, כשעיניו של אבי עוד עבדו והוא יכול היה לנהוג במונית שלו, היה לוקח אותי יחד איתו לנסיעות ארוכות. לפני שקבע את הנסיעה (לים המלח או לאילת), שאל את המזמין אם זה בסדר שבתו תצטרף אליו והבטיח לעשות הנחה ושלא יהיה רעש בכלל. הנוסע כמעט תמיד הסכים.
את הדרך הלוך בילינו בשתיקה ובשירי ארץ ישראל ברקע, בחזור דיברנו בלי הפסקה, שרנו בקולי קולות, וכשהגענו לפנות בוקר לתחנת המוניות שבה עבד (המשוחרר ברח' אלנבי בתל אביב), החנינו את המונית והלכנו שתי דקות עד לשדרות רוטשילד, שם היה קונה לעצמו שווארמה ולי סושי, ויחד, על ספסל, ישבנו וראינו את הזריחה. כשעלתה השמש שבנו הביתה, הוא הלך לישון, ואני הלכתי לישון על השולחן בבית הספר.

ערב אחד יצאתי לדייט עם איזה בחור שהכרתי באיי־ סי־קיו (תוכנת מסרים שהייתה פעם). קראו לו “יעד", אם אני לא טועה. אין לי מושג אם זה השם שלו או הכינוי, אבל ההצלחה המובטחת בשם הזה כל כך שקרית ורחוקה ממה שפגשתי במציאות, כך ששמו נחרט לי בראש. קבענו בדיזנגוף סנטר, הייתי אז בת 16 לדעתי. נסעתי בשני אוטובוסים מביתי בחולון וירדתי מול הסנטר הגדול, שכולם יודעים איך נכנסים אליו אבל אף אחד לא מכיר את היציאה ממנו. עליתי במדרגות הנעות לקומה השנייה, שם קבענו. יישרתי את החולצה האדומה שלבשתי ואת מכנסי הדגמ"ח (אז נהגתי להתלבש כמו טום בוי, לא כי כזו הייתי, אלא משום שלא היו אפשרויות אחרות). הגעתי אל מול החנות של ברוריה מהתחפושות והמתנתי.

ראיתי אותו מיד. נמוך מאוד, שמנמן ושערו מסורק לצד ומשוח בהמון ג'ל. הוא סימס משהו בסלולרי שלו. התאכזבתי, כמובן. הוא לא נראה לי כמי שאכניס אותו למשבצת החבר הראשון שלי וגם לא יכולתי לדמיין אותי מתנשקת איתו. עמדתי ליד המעקה, לא ניגשתי אליו, כמובן שלא חשבתי לברוח, אבל קיוויתי שנהיה תמימי דעים לגבי המשיכה בינינו וגם הוא יימנע מלגשת אליי. הוא בא ונשען על המעקה לידי “את זאתי שדיברתי איתה?", שאל.

“כן", עניתי.
“וואללה".
שתקנו והבטנו על לקוחות הקניון מעבר למעקה, עברה דקה אולי שתיים והוא המשיך:
“מה בא לך לעשות?".
“לא משנה לי", משכתי בכתפיי.
“טוב, אז כל אחד יעשה סיבוב", הוא הציע, “וניפגש פה עוד מעט".
“טוב", הסכמתי.
“ביי", אמר והלך.
“ביי", השבתי ונשארתי לעמוד.

ידעתי שהוא לא ישוב ושמחתי שזה עבר בשלום. טיילתי קצת בסנטר, בכיס היו לי 20 או 30 שקל, בימים ההם לא היה דרוש לי יותר מזה. ראיתי נערה ונער בערך בני גילי, יושבים על כיסאות גבוהים ליד הגלידרייה ומדברים, אחר כך היא נתנה לו לטעום מהגביע שלה והוא משלו, הם נראו מאוהבים. ניגשתי אל המוכר וקניתי לעצמי כדור גלידה, ניסיתי לטפס גם על אחד מהכיסאות הגבוהים האלו, אבל המזל הטוב שלי לא הקיץ באותו היום, כך שעליתי בטעות על כיסא תקול שנשבר בחציו, וכל כדור הגלידה שלי עף למטה. למזלי, הצלחתי לבלום את עצמי ברגע האחרון ולא התרסקתי. הנער והנערה, שעד לפני רגע היו מושא העולם היפה, התפוצצו מצחוק, בעיקר היא, והוא כמעט נחנק והניח יד על פיה. המוכר ניגש לעזור לי, הציע עוד כדור, אבל מלמלתי משהו והלכתי משם. נכנסתי אל השירותים, החולצה האדומה שלי הייתה מרוחה בגלידה. פתחתי את הברז וחתכתי נייר טואלט, הרטבתי אותו וניסיתי לנקות את החולצה. הנייר היה כל כך גרוע שהשאיר לי סיבים עליה. נראיתי מלוכלכת, דביקה ומבואסת. הבטתי בראי, ראיתי שם נערה עם גבות לא מסודרות וחולצה רטובה, בכיתי, גם על הסיטואציה וגם על מבטה המרושע של הנערה שצחקה עליי.

יצאתי מהשירותים במהירות, והדבר הראשון שראיתי היה יעד ההוא. היו לו שתי שקיות בגדים בידיים, הוא לא ציפה להבחין בי, לבטח חשב שהלכתי ומלמל משהו מבולבל כמו “לא מצאתי אותך". “הומו אחד", סיננתי לעברו - זה היה עוד בימים שבתיכון שלי המילה הזו נחשבה לקללה - והלכתי משם מושפלת. לקח קצת זמן אבל בסוף מצאתי טלפון ציבורי וטלפנתי בשיחת גוביינא לאבא שלי.

“אנא אמרו את שמכם", אמר המענה הקולי.
“אבא, זו מרסל, תענה", הקלטתי.
והוא ענה.
“מרסל, מה קרה? הכל בסדר?".
“אבא?", בכיתי ופתאום התחיל לי קוצר נשימה, “אתה יכול לקחת אותי מהסנטר?".
“אני מסיים נסיעה, אל תבכי, טוב? אני תכף בא".
חיכיתי לו בחוץ שעה ארוכה, כשהגיע, צעק לי מהחלון: “כנסי מהר, אסור לי לעמוד פה".
נכנסתי ונסענו משם.
“מה קרה, מרסל?", שאל ועלה על הכביש שמוביל אל הים.
“נפגשתי עם מישהו והוא קצת העליב אותי. לא נורא, אבא, פשוט לא רציתי לחזור באוטובוס אז התקשרתי אליך".

הוא שתק, ידעתי שלבו נחמץ, אם הייתי מספרת את זה לאמא שלי, לבטח הייתה מבקשת שנחזור לסנטר, נחפש את הבחור ונרביץ לו. אבל אבי מאופק יותר.

“אבא, הכל בסדר, הוא ממש מכוער", אמרתי.
“בא לך בגט?", שאל.

אבי יודע לנחם אותי בעיקר באוכל, זה היה לי לרועץ הרבה פעמים, אבל היום למדתי שזה סוג של נחמה ולגיטימית לגמרי. ישבנו על ספסל מול חוף פרישמן, בדרך כלל ראינו זריחות, הפעם הבטנו בשקיעה ואכלנו בגטים עם שניצל.

“את צריכה מישהו עם כיפה סרוגה", הוא אמר, “תשמעי מה אבא אומר לך". לקחתי ביס. “לא חסר לך כלום, את יפה וגזעית, כלום לא חסר לך, את תראי איזה בית את תבני, חכי". כששבעתי, השמש כבר שקעה ואחר הצהריים הרעים האלו היו רחוק־רחוק בזיכרוני.

הבוקר עמדתי מול הראי, בת 34 ולבד בבית. ראיתי שערה לבנה אחת ועיניים עצובות מאוד. זו כבר הפעם הרביעית שאני מתאשפזת בחודשים האחרונים וכל פעם בגלל דבר אחר, אני לא מצליחה באהבה ומסרבת להרבה פרויקטים שמציעים לי, אני לא יודעת למה אני כל כך עצובה ולמה אני מתעקשת להרחיק את הטוב ממני.

אני רק רוצה להתקשר למישהו שיבוא לקחת אותי מכאן ויקנה לי בגט, אבל אבא שלי כבר לא רואה טוב, בגטים עושים לי כאבי בטן, ובטיילת של פרישמן עקרו את הספסל שאהבתי. אני חייבת להתקשר למישהו לפני שאני שוב מתחילה לבכות, ובפעם הראשונה בחיי, אין לי מושג למי.