הפעם הראשונה מאז התחילה המלחמה, מאז נכנסה ישראל למעגל הארור הזה, שהחלטנו לצאת לחופשה ביחד, חופשה משפחתית. בהתלבטות בין נופש בישראל, במקומות שעדיין אפשר לטייל בהם, לחו״ל, החלטנו לצאת זמנית מהארץ. כלכלית, בילוי מעבר לים יצא זול יותר. משמעותית. חוץ מזה, חייבים לנשום קצת במקום אחר. לשנות אווירה. לתת למשפחה, ולו לזמן קצר, תחושה שונה מזו שכוללת את כאב הלב והטירוף שהולך אצלנו.
מבטיחים הרים וגבעות: סיור סתווי מפתיע ב"טוסקנה הישראלית"
רגע לפני שפסח נגמר: טיול בגן עדן של השפלה
שכרנו עם עוד חברים, שגם הם רצו אתנחתה מהחיים בארץ, מקום בטוסקנה, באיטליה. וילה משגעת, שעלות שכירתה פחות מחצי מעלות שהייה בבית מלון באילת. הזמנו כרטיסי טיסה בחברת תעופה ישראלית. מה שבטוח - בטוח. רק שהבעיה המרכזית שבה אני נתקל בכל התניידות מעל פני הקרקע היא חרדת הטיסות. כשאני עולה למטוס, זה סיוט, סיפור מההפטרה. אני מזיע, רואה שחור בעיניים ומרגיש כאילו אני חווה התקף לב. כדי להתמודד עם החרדה הנפקתי כדורים שאמורים לעזור לי, ודחסנו אותם למזוודה.
אשתי נערכה לאירוע באמצעות אריזות על גבי אריזות. יכולנו להיכנס למצור של שנה ולשרוד אותו בקלות עם כל מה שהיא סגרה בטרולי.
הגיע יום הטיסה. בשלוש וחצי לפנות בוקר נכנסנו לנתב״ג. המקום היה עמוס לעייפה. טרמינל 1 סגור, ומספר הטיסות מוגבל. חברות התעופה הבינלאומיות לא רוצות לטוס לכאן ומכאן. הממשלה לא ממש מסייעת, ומציעה פתרונות ברמת חלם.
הלאה. עברנו את הבידוק. נערכנו מבעוד מועד עם אוכל למסע כדי לא להיעקץ בשדה התעופה במיליונים. המבורגר וצ׳יפס מוצעים במחירי משכנתה. זו שערורייה קטנה אבל מרגיזה. ועדיין, קפה חייבים. בתי הקפה בטרמינל לקחו בלי בושה מחיר של בית מרקחת עבור מים חמים וחלב, אבל מי מתקטנן בימים כאלה? צריך להגיד תודה שיש משפחה, שטיל לא הרס לנו את הבית ושכולם בחיים.
עומדים בתור לבורדינג ומגיע פוש בנייד: העלו שוב את מחיר הדלק. המחשבות רצות לחטופים שעוד נמקים בשבי, למלחמה שנמשכת בלי שרואים את סופה ולשרי ישראל שמפריחים סיסמאות נבובות. כישלון ניהולי בכל החזיתות. אנחנו במטוס. ניסיתי להתאפק ולצלוח את ההמראה בלי לקחת כדורי הרגעה, כי למרות המזור שהם מעניקים זמנית, אחרי התפוגגות ההשפעה אני הופך לעצבני. רצוי להימנע, אם אפשר.
לא תמיד אפשר. במושב לידי ישב אדם שנראה במצוקה. הוא זז באי־נוחות ומלמל. זיהיתי שלאיש יש פחד טיסה. נראה שהוא במצב גרוע מכפי שהייתי אי־פעם. אולי בגלל הנוכחות שלו נשארתי רגוע. הרגשתי אחריות. הצעתי עזרה ונתתי לו כדור. נדמה לי שזה לא עזר. כאב לי עליו, ובאותה נשימה הבנתי שמצבי לא כל כך גרוע.
נחתנו ברומא. הכל תקתק, אפילו באיטליה חסרת היעילות המצב טוב משלנו. הגענו לעמדת השכרת הרכב, לקחת את האוטו שהזמנו מראש, אבל אבוי, על הדלפק שלט באנגלית ״יצאנו, נשוב בקרוב״. התקשרנו למוקד השירות, אין מענה. בינתיים, שתי הבנות שלי בחרפון גמור. משחקות, צועקות ומפרקות חצי מהשדה. אמי נוגחת בשלט קרטון, ומיכאלה מסובבת את העגלה בזוויות לא מוכרות.
שאר הילדים שבטרמינל מתנהגים כמו מלאכים, ואילו שלי בהתקף ונדליזם אינסופי. איזו פדיחה. כששאלו אותי באנגלית עוברים ושבים אם אלו הבנות שלי, השבתי שאיני מבין. ״נו אנדרסטנד״, כמו אנשים בני 50 שאומרים: ״אבא לא בבית״, כשדופקים בדלתם בבקשה לתרומה. באיחור של 40 דקות הגיעו האדונים מהסוכנות והעבירו לנו את הרכב.
צילמנו מכל זווית כדי שלא נואשם בזמן ההשבה בנזק, תרגיל ידוע ומוכר באיטליה. ברגע שהמנוע נהם, שתי הבנות נרדמו, יותר נכון התעלפו. לשעה הפכנו אשתי ואנוכי לזוג צעיר נטול ילדים שמטייל כמעט ללא דאגות. אין צרות, אין מלחמה, רק נוף מהמם, מוזיקה איטלקית ברדיו וחטיפים שאספנו בתחנת דלק. כל כך ירוק בכל מקום, ובחלק מהאוטוסטרדות אפשר להרביץ 130 קמ״ש. הרכבים משייטים. לא מצפצפים ולא עוקפים.
דיברנו קצת על החיים, על הבנות, ריכלנו על חברים והרגשנו נורמליים. דקות של שפיות. כמה שונה וחריג זה מחיי היומיום שלנו. במהלך הנסיעה נשמע ברדיו מבזק חדשות. איני מבין איטלקית, אבל קלטתי היטב את המגיש מבטא את שמותיהם של ראש הממשלה ושל נשיא ארצות הברית ואת המילה ״חמאס״. ברגע הכל התנפץ. הסיוט שהוא חיינו נוכח גם כאן. דורש להמשיך לנהל אותנו. גם באחד המקומות היפים בעולם. המשכנו לנסוע בשתיקה.