יומיים לפני 7 באוקטובר חגגה עדן גולן את יום הולדתה ה־20. מעטים במדינה הכירו אותה אז. היא לא תיארה לעצמה איך בתוך 48 שעות יתהפכו החיים במדינה, ואיך שבעה חודשים אחר כך תהפוך היא לפנים של ישראל באירופה ולמי שנושאת על כתפיה מדינה שלמה באירוויזיון 2024 שבו צופים מאות מיליונים.
חטוף יקר, דע לך ששום דבר לא יהיה שלם עד שתחזור | דניאל רוט אבנרי
ההצלחה הביטחונית החזירה את הגאווה - ואז הגיעה הרשלנות הישראלית | דניאל רוט אבנרי
אני מכורה לאירוויזיון. וגם אם אתם לא (אנשים, מה קורה לכם?), בטוח תודו שתחרות השירה המנצנצת הזאת הפכה השנה לאירוע אסטרטגי עבור ישראל. מה לא עשו כדי למרר את חיינו? דרשו שנשנה את מילות השיר, בטענה שהן פוליטיות; הורו למעצב־העל אלון ליבנה לשנות את עיצוב השמלה כך שלא יהיו בה מסרים מלחמתיים; וכל הזמן הזה מתקיימות הפגנות בדרישה להוציא אותנו מהתחרות. ובכל זאת, אנחנו שם. על הבמה. כמה צביעות וחוסר צדק על במה קטנה אחת. אוקראינה, למשל, שניצחה בתחרות לפני שנתיים בזמן מלחמה, זכתה לתשואות כשקראה לעולם בסיום השיר לסייע לה מול ההתקפה הרוסית.
ולמרות חוסר הצדק והמסמרים שפיזרו לנו על הכביש, ישראל לא יכלה להרשות לעצמה להישאר בבית, צודקת, על הספה מול הטלוויזיה. אנחנו חייבים להיות באירוע, לשחק עם הקלפים שנותרו בידינו גם אם הם גרועים, להפגין אור ולשדר עוצמה. בקיצור, להפגיז.
וחתיכת פגז יש לנו, טיל בליסטי מטורף. קוראים לה עדן גולן, אומנית עם עתיד גדול, פרפורמרית מצוינת. תעיד הדרך שעשתה ב"הכוכב הבא לאירוויזיון 2024", יעידו הבמות שעליהן הופיעה ברוסיה ומשטח ההתעמלות האומנותית שעליו הפליאה בכישרונה כבר מילדות. מעבר לעובדה שישראל לוקחת כל הופעה באירוויזיון ברצינות שיא (הלוואי שהיינו מתייחסים כך גם לנושאים אחרים), השנה תיבחן המשלחת שלנו בזכוכית מגדלת, ולגולן יש היכולת לסחוף את הקהל ולמגנט אותו. להוכיח שליהודים וישראלים אין קרניים, ואולי אפילו אפשר למצוא בהם לב גדול ונפש אצילה. יש לה הסגולות לגעת בלבבות.
השיר המבריק "הוריקן" הפך לשיר המלחמה בישראל הרבה לפני שיעלה על בימת האירוויזיון במאלמו בחצי הגמר ביום חמישי הקרוב, בדרך, אינשאללה, אל הגמר הגדול. אולי כי מילותיו משקפות את הכאב הישראלי והשבר בעקבות מתקפת 7 באוקטובר, ואת התקווה הגדולה להשבת החטופים היקרים שלנו הביתה. "הוריקן" הפך ללהיט ענק בישראל, וגם בבית שלי, כי הוא נאמבר אדיר שבימים כתיקונם ראוי לניצחון בכל קנה מידה אומנותי.
אבל, וזה אבל גדול, האנטישמיות והפוליטיקה בצל מלחמת עזה עלולות להתברר כחזקות מכל כישרון, יכולת וצדק. בהצלחה, עדן, מרהיבה שכמוך, במשימה הבלתי אפשרית להפשיר לבבות שונאים ואטומים, והמון תודה שכבר נגעת עם הקסם שבך בכל כך הרבה לבבות ישראליים, והזרקת ללבנו מנה גדושה של גאווה כחול־לבן.
תאונה למדינה
לאחרונה אני נכנסת לטוויטר חמושה בשקית הקאה. עושה סיבוב בקרוסלה המטונפת ובורחת מהאזור מוכה השרצים, שחלילה לא ידבק בי הסירחון. יש אנשים (בוטים?) שמתמלאים הנאה צרופה מלהתפלש בסחלה. כל אחד שיעשה מה שטוב לו. לא שופטת. שיתבשמו מריח הביוב.
ובכל זאת, מתברר שאפשר תמיד לשבור שיאי גועל. בשבוע שעבר היה מעורב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, שאפשר כמובן להתווכח על דמותו, סגנונו ומהלכיו, בתאונת דרכים (באשמת נהגו) כשחזר מזירת פיגוע הדקירה ברמלה. הוא אושפז עם צלעות שבורות ובמקביל תפקד כאב לבתו שהייתה איתו ברכב ונפצעה גם היא בתאונה.
מוכנה לצפוי לי, שלפתי שוב את שקית ההקאה ושוטטתי ברשתות החברתיות. מה לא היה שם? צהלות שמחה, אותיות של זיקוקין דינור, גם איחולים חמים למוות אטי בסבל. נכון, צריך גם לומר שבן גביר לא חגר חגורת בטיחות; שנהגו, שעליו הוא אחראי, עבר באור אדום וגרם לפציעת אזרח; שזו ממש לא הפעם הראשונה של בן גביר ושהגיע הזמן שייגמל מההרגל המגונה של מי שאמון על החוק לזלזל בו כך. אבל מה עם דאגה אנושית לבריאות שר, שהוא גם בן אדם? מדוע מבחינתם זו הדרך הלגיטימית להיפטר ממנו, בתפקידו ובכלל? אותם אנשים בדיוק ינאמו ויטיפו על דמוקרטיה. איזו שמחה לאיד, איזו אלימות מילולית, איזו פוזיציה מכוערת שלא יודעת שובע, בקיצור - איזה גועל נפש. זיהום חברתי על ידי אלה שמקפידים לצעוק תמיד "בושה".
והנה, בחול המועד פסח יצא שר בכיר מקבינט המלחמה, שמקבל החלטות על החיים של כולנו, לטיול אופניים בשטח. הוא מעד ושבר את כף רגלו (איחולי רפואה שלמה כמובן!). בני גנץ זכה לחיבוק גדול ולפרגון עצום מאנשי הפוזיציה, אותם אנשים שקרעו לשר החינוך יואב קיש את הצורה על שהעז לצאת לחופשה בחודש אוגוסט. שוו בנפשכם ששובר הרגל היה ראש הממשלה. "איך הוא נופש בזמן שיש חטופים בעזה?", היו הפוזיציונים תוהים תוך איחולי מוות חמים. "ומי לעזאזל מימן את האופניים ואת ציוד הרכיבה היקר?".
האומץ להמשיך
חול המועד. התייצבתי עם הבנות בקרקס בפארק הירקון. שיספגו תרבות, שיתרשמו ממשמעת של עבודה קשה, שימחאו כפיים בפרגון לאנשי מקצוע וילמדו את העוצמה שיש ביכולת ללהטט, לג'נגל, לקפוץ, לנחות ולהתגמש בחיים האלה. הרי כל העולם במה.
נאמבר הסיום הגדול הגיע. מתח שיא באוהל הקרקס. האקרובט הראשי זינק לקפיצה מחסירת פעימה מגובה רב על קורה דקה. דממה רועמת בקהל. בום! התרסקות. הפעם לא עובד לו. הוא נופל על התחת, לעיני הקהל ההמום. נפצע בגוף, וגם הפצע בלבו צורח ממנו עד היציע.
הבנות שלי בהלם, מרחמות על הנפילה. והוא, כמו שצריך, כמו שלמד, כמו שהתאמן שנים, לא מרחם על עצמו. מתרומם, מרביץ חיוך, ממשיך בראבק. הנה השיעור החשוב באמת לבנות בקרקס החיים. בדיוק כפי שאמר ווינסטון צ'רצ'יל הגדול: "ההצלחה לא סופית, הכישלון לא קריטי, מה שקובע הוא האומץ להמשיך".