1.
עשרת ימי התשובה המודרניים והאקטואליים לפנינו, ימי זיכרון וחשבון נפש במלוא עוצמתם, כפי שלא היו מאז היינו למדינה. כואבים, חדים כתער, מחייבים מאוד כל אחת ואחד מאיתנו מכל שבט ומגדר, ואת כולנו כאומה וכחברה.
אלו ימי הלאום מיום הזיכרון לשואה, לגבורה ולמרד, דרך יום הזיכרון לחללי צה"ל ונרצחי פעולות האיבה ועד ליום העצמאות. אף יום מאלה לא יהיה השנה כמו בשנים עברו. הכל כל כך שונה ונמצא בהתהוות, בעיצוב ובניסוח מחדש.
זה יהיה יום שואה שבו ישמשו בערבוביה עדויות של ניצולים מאושוויץ בירקנאו וטרבלינקה, יחד עם עדויותיהם של ניצולי בארי, ניר עוז, כפר עזה, שדרות ומסיבת הנובה. יבלטו בו הקהילות החרבות המודרניות, יעידו אודים מוצלים מאש מתוך הממ"דים, יעידו בני דורנו שעיניהם ראו כאן מראות שלא נראו על ידי עין של בן אנוש.
יש לנו כבוד מובנה גדול כמדינה וכחברה ליום הזיכרון לחללי צה"ל במערכות ישראל. השנה ניתן אותו כמובן ובעוצמה יתרה, אבל נידרש לתת כבוד גדול מאוד לטקס שהיה שנים ה"משני", לנפגעי ונרצחי פעולות האיבה. הם השנה העיקר: גם במספרים, גם בעובדה שהם אזרחים שנטבחו במיטותיהם בשבת בבוקר והוצאו להורג לעיני בני משפחותיהם. לא היה כדבר הזה בישראל, וישראל לא תהיה בעקבות זאת אותה מדינה. הפכנו למדינה ולחברה שכולה, פצועה ומדממת שאיבדה את התמימות - ואנחנו לא לקראת סוף המערכה.
וגם השנה יבואו הפוליטיקאים אל בתי העלמין ויקראו את הטקסטים הקבועים בלי להתכוון לכלום, למורת רוחן של המשפחות, שכמו רבים בציבור איבדו אמון כמעט בכולם וכמעט בכל. זה יהיה יום זיכרון אחר וקשה, שמתעצב מחדש.
אחר כך יבוא יום העצמאות. לא ידוע איך נראה טקס משואות בהקלטה מראש וללא קהל, אבל אני יודע שזהו היום שבו נצטרך להיאחז בתקווה, להתגאות במה שיש, להישבע לתקן את מה שצריך ולהבטיח לעצמנו, לבנינו ולבני בנינו מולדת חזקה וטובה לעם היהודי.
זה צריך להיות יום עצמאות צנוע ומאופק, ללא זיקוקי דינור ועם הרבה גאווה בצה"ל ובלוחמים, למרות הכישלון של 7 באוקטובר, עם כבוד ויקר לחברה האזרחית שלנו ולדמוקרטיה שלנו, שקצת מתנדנדת ומאוימת – ולהבטיח לעצמנו שאנחנו עוד נראה את הימים האחרים.
אלו עומדים להיות עשרה ימים קשים וכואבים של חשבון נפש אישי ולאומי.
2.
אני מודה ומתוודה בפניכם שיש בימים הללו לא מעט שעות ורגעים שבהם אני אחוז דיכאון וחרדה. אני מניח שלא מעטים מכם חשים כמוני, גם אם אינם יודעים להגדיר חרדה ודיכאון.
כשאני בדרכים, אוחז בהגה, אני נוהג להמריא עם מחשבותיי במעין רחפן מעל למדינה ולחברה שלנו ולהתבונן מטה אל המשטח הקטן שעליו מתנהלת המדינה והחברה.
מה שאני רואה, גם משם וגם מהקרקע, לרבות ברשתות החברתיות (שום דבר שם לא חברתי), זו חברה ישראלית שממוטטת את עמודי הבית שלה ומקריסה עצמה פנימה אל החורבות. אני רואה איך אנחנו נראים, איך אנחנו מדברים, איך איבדנו כבוד בין אדם לאדם ובין האזרחים לסמלי השלטון. אין עוד כבוד לנשיא המדינה, לא לרמטכ"ל ולא לאף אחד אחר. כולם יעד לחִצי רעל.
אני תוהה מה מפלג אותנו. על מה ולמה? האם זה הכל "כן ביבי, לא ביבי"? האם יש לנו ויכוח מדיני מהותי? כלכלי? האם יש לנו בכלל זמן לאלו, כשאויבינו צרים עלינו לכלותנו ואנו קוברים את מתינו יום אחר יום, כשחטופינו נמקים במנהרות ורבבות פליטים עקורים מביתם?
ומה מאחד אותנו? התנ"ך? לוחות הברית? מגילת העצמאות? רוח צה"ל? חוקה אין לנו, תפיסת ביטחון אין לנו, מנהיגות מוסכמת אין לנו, ומסורת שלטונית ישראלית עתיקת יומין גם אין לנו.
מהרחפן ומהקרקע אני רואה שעולה העם על מנהיגיו, שעולים הלוחמים על שולחיהם, ואני תוהה מהו אותו הווירוס ששתלנו בתוכנו? הכיצד אנחנו מקריבים את עצמנו במו ידינו על כלום ושום דבר? מי מוליך אותנו ולאן אנו הולכים? ומניין לעזאזל השנאה התהומית הזו שבאה לידי ביטוי בעיקר ברשתות החברתיות, אבל לא רק. מלמעלה, מהרחפן, אנחנו נראים לא טוב, גם לא מהקרקע.
אין לי ספק שאנחנו כעת בתוך פרק תנ"כי משמעותי ביותר בספר ההיסטוריה. לא פחות. ולכן תהיתי לא אחת, האומנם חוזות עינינו חלילה בחורבן בית שלישי? ואז אני נזכר שאנחנו בעצם רק מקימים אותו כעת, עם הרבה קשיים ואתגרים, ושאנחנו צריכים להציל את עצמנו מעצמנו במו ידינו.
אין כרגע מנהיגות רלוונטית שתעשה זאת עבורנו, מפלגה זה מלשון "פילוג", ופוליטיקאים לרוב מפלגים עם מפלגתם, מפרידים ומושלים. אנחנו נצטרך לדרוש מהם שינוי דרמטי. שיהיו משרתים שלנו ולא אנחנו שלהם. ובינתיים ישנם רק אנחנו עם עצמנו. כל אחד במקומו, ואם צריך - ברחובות. נוכל ונצטרך לעשות זאת. לחזק את היסודות, להדק את הברגים, לחזק את הביחד, להכיל דעות אחרות – ולנצח עם מה שיש. קודם כל את עצמנו ואחר כך את אויבינו, ולא לתת לאף אחד להפריע.
3.
אינני יודע מהו "ניצחון מוחלט״. מה שאני יודע הוא שישראל בימים מתוחים בין הסכם לשחרור חטופים לבין הפעלת כוח צבאי, ושאנחנו בצומת קריטי במערכה הארוכה והמורכבת הזו.
כדי להתפיח כאן עוגה של ״ניצחון סביר״ צריך חומרי אפייה בסיסיים, ואלו הם בעיניי: תכלית אסטרטגית, ניהול ממלכתי ונכון, רגל מדינית משלימה למהלכים הצבאיים, יצירת בריתות ושימורן, סדר עדיפויות לאומי נכון, התמקדות בעיקר, דיאלוג כן ונכון עם הציבור והקהילות.
וגם דוגמה אישית של המבקשים להיות ראויים. הגזמתי?
4.
השבוע פורסם בחדשות 12 מיהם מועמדיו של נתניהו לראש אמ"ן (האלוף אלעזר טולדנו) ולמפקד פיקוד המרכז (דוד זיני או עופר וינטר). אלא שלנתניהו – חוץ מלהעביר מסרים לבייס שלו שהוא מתכוון למנות דתיים לתפקידים הללו כדי לרצות את סמוטריץ' ובן גביר – אין שום סמכות במינויים בצה"ל.
זו סמכות בלעדית של הרמטכ"ל באישור שר הביטחון, והרמטכ"ל הוא הנושא בסמכות ובאחריות, כל עוד הוא משמש בתפקידו. חזקה על הרמטכ"ל ושר הביטחון שימנו אנשים טובים ומתאימים, שאינם נגועים ככל שניתן באירועי 7 באוקטובר.
לגבי שלושה בתפקיד אלוף, נהוג להיוועץ בראש הממשלה: מפקד חיל האוויר, בשל סוגיות אסטרטגיות לאומיות; ראש אמ"ן, בהיותו "המעריך הלאומי"; וסגן הרמטכ"ל, בהיותו אחד המועמדים לרמטכ"לות. נתניהו לא יכול להכתיב מי יהיה האלוף הבא בתפקיד זה או אחר. כך היה תמיד וכך כעת - ומי כמוהו יודע זאת.
5.
מחירי המזון, ולא רק הם, דוהרים מעלה בחסות המלחמה. חלקם מוצדקים, חלקם פחות. ואצלנו? שר האוצר עוסק בפיקוד המרכז, במתאם הפעולות בשטחים, בהתנחלויות ובהבטחת המשך המלחמה. שר הכלכלה עושה לנו הסברה ברחבי העולם, ושר החקלאות מתכונן לתפקיד שר הביטחון.
זאת ועוד: מקורן של לפחות 50% מההתייקרויות בממשלה ובתעריפי המים, החשמל, הדלק, האגרות ומדיניות המיסוי והארנונה. ישראל לא יודעת להבטיח את ביטחון המזון של אזרחיה, ולא לשמור על החקלאות ועל התעשייה. ומכאן שגם לא על אזרחיה.
6.
הייתי השבוע באירוע מעצים ומרגש שארגנה עירית אורן גונדרס, מנהלת עמותת אור למשפחות. באו אבות ואחים שכולים ותיקים וחדשים מחרבות ברזל, ועברו יום של שיח ופינוקים, של חוויות וריגושים.
פגשתי בהם בערב. עין אחת שלהם בוכה ושנייה צוחקת, לב מרוסק וראש שבוחר להיאחז בחיים. לני דיטש, אביו של יונתן ז"ל שנפל עם גל איזנקוט ז"ל, הציג בפניי את ראובן בן שחר, אביו של עמרי ז"ל שנפל אף הוא בעזה. "הוא שכן שלי בבית הקברות", הוא מספר. אחר כך סיפרו האחים השכולים על האבות השכולים שלהם ועל האחים שנפלו, והמכנה המשותף של כולם היה: לזכור ולבחור בחיים.
ישראל קטורזה, שמרבה להופיע בהתנדבות, הצחיק ובסוף היה רציני מאוד וסיפר על הביקור שלו בניר עוז ועל הקשר עם בני משפחת ביבס ועל כך שלא נצליח "ביחד לנצח", אם לא נדע קודם "ביחד לחיות", והוא כל כך צודק. שנהיה טובים וראויים, שבת שלום.