ריצ'רד (דיקי) בטס מת לפני שבועיים בגיל 80. הוא היה אחד הגיטריסטים האהובים עליי; הוא חיבר כמה מהשירים הגדולים של שנות ה־70 וסחב את האחים אולמן על גבו אחרי מותו של דוויין אולמן. בעבר הייתי מקדיש לו מדור ללא היסוס, כי מדובר באחד מבכירי הגיטריסטים ששילב ג'אז וקאנטרי עם רוק. אבל זה ההווה, והתעורר אצלי חשש בריא שאין קליינטים רבים ל־2,000 מילה על בטס. אז נפרדתי מבטס בפרטיותי.
באותו זמן עשיתי עצמי קורא ביוגרפיה חדשה של ג'ורג' הריסון מאת פיליפ נורמן, אבל בעצם בהיתי. גם זאת אמת אקטואלית. 512 עמודים הם אתגר גדול מדי; גם משום שקראתי ביוגרפיות קודמות של "הביטל הסרבן" והמשולש הרומנטי הריסון־בויד־קלפטון איבד מקסם התשוקה, המיניות והבגידה שלו; הריסון מת, בויד מסרה את גרסתה, וקלפטון מנג'ס. את העובדות אני מכיר, ולא דחוף לי ללמוד שהריסון שכב עם מורין, אשתו של רינגו. עוד יומיים אפסיק לעשות עצמי קורא את הספר ואניח אותו בצד; תבוסה נוספת.
בשבועות האחרונים אני מזהה צפיפות מיותרת, פעלתנית ומעיקה בחלקת הנדל"ן המוזיקלי שהביטלס רשמו על שמם בטאבו. מדובר בלהקה שהתפרקה בסכסוך מכוער לפני 54 שנה, שממשיכה לנתר בתודעה ולדרוש תשומת לב.
היכן שאני מביט, אני רואה את פול מקרטני. הוא בן 82, גיל שבו משחקים קנסטה עם חטיארים אחרים בדיור מוגן, אבל מקרטני משחק ב"איפה אפי?", רק בלי איפה. הנה הוא קורא ספר בתחבורה ציבורית כאחד האדם, כי הוא אוהב מגע עם הציבור. הנה הוא בשיער ארוך פסבדו־בלונדי־שיבה ואף מחודד שאף פעם לא היה לו ועור פנים מתוח כמו טוסיק של תינוק. הנה הוא בתסרוקת ארכיטקטונית כמו של דונלד טראמפ, מין טורט שיתקשה להחזיק מעמד ברוח.
השיר שמקרטני, רינגו ומרטין ג'וניור הנדסו לאחרונה, מסקיצה גסה וחורקת, שיר לא גמור ומיותר של לנון שהם קיבלו מיוקו, הוא חרפה ללהקה שנתנה לנו כל כך הרבה איכות. בניסיונם הקודם להקים שיר על אותם פיגומים שלנון השאיר במגירה, אמר הריסון שזה "rubbish" והלך הביתה. באותה מידה אפשר להלחין גם את המתכונים של לנון ללחם שאפה בקדנציה שלו כעקר בית. ג'יימס מקרטני ושון אונו לנון, הבנים, הקליטו שיר משלהם. לא rubbish מוחלט אבל ודאי לא "היי ג'וד". באנגלית קוראים לבנים של מי שנבנים מתהילת הוריהם, נפו־בייביז, מלשון נפוטיזם.
חוץ ממקרטני ורינגו, השניים ששרדו, מאחורי הקלעים מתפקדת ישות מיומנת ומשומנת הנאספת תחת הסימן הרשום ביטלס. זאת הישות האינטרסנטית ששומרת את הלהקה בתודעה ומשחררת מוצרי צריכה באינטרוולים מתוזמנים היטב.
לאחרונה הייתה לנו הסדרה התיעודית המונומנטלית "Get Back" של פיטר ג'קסון. גם המעריצים החרופים ביותר היו צריכים לגייס תעצומות נפש והסבה נוחה כדי לצלוח את האפוס הפרטני הזה. ג'קסון מירק וצחצח חומר גלם עד שזרח וניסה להוכיח רטרואקטיבית שמצב הרוח של הארבעה בסוף דרכם המשותפת, לא היה טרמינלי, עוין וקודר כפי שתיארו אותו.
השבוע חוזר לחיינו הסרט "Let it Be", שביים מייקל לינדזי־הוג, שמהחומר המצולם שלו נולדה "Get Back". את יחסי הציבור לסרט הובילה הטענה שעין לא שזפה אותו 50 שנה מכיוון שהוא לא היה קיים בשום פורמט. מישהו משקר, משום שיש לי עותק בפורמט DVD ולעתים ניתן לקנות אותו ללא אלימות באמזון ובמקומות אחרים.
אינני יודע כיצד מייפים את הסרט הזה, שצולם בהאנגר קולנוע גדול מדי, חשוך, קר וקודר, ברגע המדויק שבו נמאס לארבעה איש מחברו וכולם עבדו כבר על אלבומי הסולו שלהם. אפשר כמובן לשקר ולומר שהיה סבבה, אבל האווירה הייתה חמוצה ומרירה, ולהכניס את בילי פרסטון לא יציל את העגמומיות. הסרט היה כבד ועצוב, חוץ מההופעה האייקונית על הגג בלונדון.
השנה מציינים 60 שנה לפלישת הביטלס לאמריקה ב־7 בפברואר 1964. זאת חגיגה אמריקאית שנועדה בין השאר להזכיר שההיסטריה האורגזמית של המעריצים לא פסחה על אמריקה.
הביטלס היא אחת הלהקות הבולטות בקטגוריית "לעולם לא ישובו עוד". זה מצער ושובר לב, אבל למדנו לחיות עם זה. להקה ששכלה את ג'ון לנון וג'ורג' הריסון ונשארה עם רינגו סטאר ופול מקרטני, היא להקה שחילקו לה קלפים רעים. לרינגו אין לי דבר חוץ ממילים חמות. באנתולוגיה של הביטלס הוא התגלה כדבר הרהוט, המשעשע והמצחיק ביותר והיה חף מנפיחות עצמית ותחושת אני ואפסי עוד. הוא מתופף טוב, מחבר שירים גרוע וזמר מזעזע, אבל החיים באור הזרקורים לא פגמו באנושיותו. הוא הפגין את זה ב"מופע למען ג'ורג'", קונצרט הזיכרון להריסון שבו בלטו צניעותו ואהבתו לחברו המת.
מקרטני לעומתו, מביא לי את הסעיף. תמיד חשדתי שהוא לא אינטלקטואל צמרת, משום שהגותו שטוחה מעט. הוא כישרון חד־פעמי ללא ספק, אבל גם חמדן קרדיטים וכבוד לא קטן. כשהוציא לפני שנתיים ספר שאיגד את שיריו, הוא לא התבייש ושינה את הקרדיט לשירים מלנון־מקרטני במקור, למקרטני־לנון החדשני. זה מסוג הדברים שאדם בעל אינטגריטי וחבר נאמן לא היה עושה. אבל לאובססיית ההנצחה של מקרטני יש מחיר כבד בתפיסת המציאות. התנהגותו המתיילדת הפסיקה להיות משעשעת ב־1964, והיא חותרת תחת הדימוי הנוח והעממי שהוא מתעקש להציג. לנון לא הסתיר את תכונותיו השליליות; לכן היו לו מריבות רבות והתנגשות עם בירוקרטיה שתיעבה אותו.
השנים נגסו גם במקרטני, אף שניכר בו שהוא מסרב להסתגל למציאות, הוא כבר לא בן 64, וניסיונותיו להגיע לאוקטבות גבוהות אינם עולים יפה. כדי לקדם את האשליה הקולית הזאת הוא הקיף את עצמו בחבורת נגנים שהם גם זמרים טובים שאינם משים מצדו. מקרטני חתום על כמה מהשירים הנהדרים בתולדות המוזיקה, אף שלנון היה מוכן לחנוק אותו למוות בגלל "אובלדי־אובלדה" ומעידות אחרות.
הבעיה עם טקסטים כמו זה היא שאינך יכול לצאת מהם טוב. אנחנו כותבים על הביטלס חצי מאה, מגלגלים התייחסות מחודשת לאותם שירים, לאותם עימותים אידיאולוגיים וכספיים ולשמועות החוזרות כמו רוחות רפאים, מתגייסים מדי פעם למטס הצדעה נוכח היגד יצירתי ראוי כמו האנתולוגיה והוצאתם המחודשת של האלבומים בהרכבים שונים או נאספים לכובד ראש הכרחי עם הירצחו של לנון ומותו של הריסון.
הפרידות הללו היו קשות והוציאו את הרוח ממפרשי החלום לשוב ולראות את הארבעה חוזרים לאולפן הקלטות. מה שמשאיר אותנו עם הצורך לנסח אמירה בתאריכים שנקבעים עבורנו ומצוינים בהמולה בלי להתייעץ איתנו. אף על פי שאני זוכר כל צרחה, כל טלטול ראש וכל מריטת שיער, שבתי וצפיתי בסדרת ההופעות של הביטלס ב"מופע של אד סאליבן", שנתן להם כמה שבועות עוקבים במהלך ביקורם הראשון באמריקה.
קשה היום לתווך את סאליבן ותוכניתו לקהל מודרני; הגבר הגיבן, המקומט והאפרורי, שדמיונו לריצ'רד ניקסון היה מעיק, ניסה להסתחבק עם ארבעת המופלאים מליברפול בשידור חי, והצפייה בחריקה הזאת כואבת פיזית מהמאמץ של כולם לשמור על הכללים. רק על הרקע של כמה היה חשוב לביטלס להשתלב במחזור הדם האמריקאי, ניתן להסביר כיצד מורד מלידה כלנון הסכים להשתתף בתמונת המחזור עם סאליבן כשהוא סוכר את פיו.
צפיתי בסרטם האינטימי של האחים מייזלס, שקיבלו התרעה של שעתיים להיערך לתיעוד של הביטלס באמריקה באופן בלעדי. הסרט הזה הוא עדיין אחד המבטים היותר אינטימיים מאחורי הקלעים. אבל בזמן שמאחורי הקלעים עם הסטונס היית רואה את קית' ריצ'רדס מזריק הרואין, את ג'אגר שולח ידיים ואת צ'רלי ווטס קורא דוסטוייבסקי, הביטלס התנחמדו עד קבס. לא רואים את בוב דילן מעביר להם את הג'וינט הראשון שלהם, וכאשר יש קלוז־אפ על לנון, עולה כיתוב המעיד על העובדה שהלה נשוי.
"עד הביטלס הכיר העולם רק את האנגלי הקלאסי", כתב הסופר פול ת'רו ב־1984 במגזין "רולינג סטון", שציין בגיליון מיוחד 20 שנה לנחיתת הביטלס באמריקה. "בריטי, חטטן, ידען, טרחן, שהתקבע בתודעה הקולקטיבית בגל הסימפטיה שהציף את בריטניה במלחמת העולם השנייה ואחריה. פיסות עץ נוקשות כדוגמת דיוויד ניבן, אגומניאקים מעיקים נוסח אליסטייר קוק וחתיכות חלודה שהעידו על עייפות מתכת כמו ג'ואן קולינס".
הבריטי המקצועי, אבחן ת'רו, סובא הבירה הקרתני, עורר עד אז גיחוך ברחבי העולם. אבל הביטלס נולדו חביבים, ומנחיתותם המעמדית הקולקטיבית לא צמחה טינה מעמדית אלימה כי אם כמיהה אוניברסלית להתחבר לפטמתו של החלום האמריקאי. לא הבריטיות המסורבלת והחיננית שלהם הפכה אותם לכה יקרים ומיוחדים, אלא האמריקאיות הנרכשת שלהם.
"המראה, ההסתכלות ונקודת המוצא של הביטלס הושפעו קשות מהרוק האמריקאי שנולד כעשור לפני שהמוזיקה העולצת שלהם באה לעולם. הם היו אנגלים רק במובן שהשפה המשותפת לשני העמים נשאה אותם על גבי שטיח קסמים אל חופי החלום האמריקאי. מתקליטם הראשון היה האתגר הנכסף שלהם להוכיח את עצמם באמריקה. אלמלא הצליחו באמריקה, היו נחשבים כישלון צורב בעיני עצמם, קל וחומר בעיני מעריציהם.
"בין תחילתם העגמומית במועדוני המין בהמבורג, גרמניה, לשיטוט הנחוש בטנדר מתפורר בעיירות שדה בריטיות, לא היה אפשר להיבנות. הכסף הגדול, התהילה והגשר אל העולם היו באמריקה, ובלי לחצות בהצלחה את האוקיינוס, הייתה הצלחתם נותרת פרובינציאלית, בעיקר בהיבט הכספי. חוקי המס הבריטיים הבריחו להקות וזמרים רבים שנמאס להם להתחלק בעמל כפיהם עם נציגיה החמדניים של המלכה".
סופה של מלחמת העולם השנייה מצא את בריטניה מלקקת את פצעיה, משקמת את לונדון ההרוסה ומגששת את דרכה אל עבר הגשר לעולם החדש. דרך החיים האמריקאית מצאה ביטוי באירופה באמצעות החיילים האמריקאים המושיעים, מילאה את היבשת הישנה בצעירים שלמרות אזרחותם היו אמריקאים בסתר לבם. הביטלס היו ילדי מעמד הפועלים הנמוך של ליברפול, עיר נמל קודרת, ללא הדר וללא עתיד, ולכן היו פליטים של פינת עולם נידחת במיוחד.
לכן הייתה נחיתתם באמריקה בפברואר 1964 כה חשובה בעיניהם. מהיום שבו עמדו על דעתם כקבוצה מגובשת ויוצרת, טיפחו הביטלס סלידה מתועדת מהממסד הבריטי, מסממניו המעמדיים ומהאריסטוקרטיה המנוונת שלו, שנציגיה היו נסיכות בעלות חזות סוסית ומוסריות מפוקפקת. לנון, הביטל הפוליטי, הביע את דעתו על מלחמת וייטנאם ושוויון זכויות לשחורים (כאשר לא טען שהביטלס חשובים יותר מישו) וניהל מאבק אדירים משפטי על זכותו להישאר באמריקה ולזכות באזרחותה, כשהוא נלחם נגד כוחות רשע מיתיים כמו ה־FBI וניקסון.
עד היום נדמה שטרם נאמרה המילה האחרונה על התנהגותן המוטרפת של המעריצות. הניסיון לייחס לגברים את האביונה המוזיקלית הזאת לא יעלה יפה, משום שהסרטים המתעדים את התופעה ההיסטרית הזאת מראים בבירור את הבנים יושבים בטבורן של חבורות בנות מצווחות ונהנים בעליל, אך באיפוק. אני לא מסטרס ג'ונסון ולא רות וסטהיימר, אך נדמה לי שמדובר בלא פחות מאורגזמה כהלכתה מול האלילים הבריטים המענטזים על במה מיניאטורית המנוני נערות מתוקים עם שימוש מוגזם ב"אהבה", "בייבי" וכיוצא באלה. הצרחות הניאנדרטליות והנהמות הפרימיטיביות בוקעות ממקום כה אלמנטרי, עמוק וקדמוני, שאין ספק שמדובר בסובלימציה נטולת גבולות של תגובה פיזית מובהקת עטופה בפסיכוזה רגעית. זהו טראנס עמוק המתרחש לנגד עינינו בהיקף ובעוצמה שלא חזרו יותר.
עוד מתברר ממרחק של 60 שנה, שאף שהביקור נערך ב־1964, שנה אחרי "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג והמצעד על וושינגטון בעיצומה של ההתעוררות השחורה באמריקה, הביטלס היו חוויה לבנה בלבדית. המאמץ לזהות בקהל מעריץ שחור עולה בתוהו. החוויה כולה נרשמה כהזדמנות חד־פעמית של הרוב הלבן והשולט להגיע לפורקן מוזיקלי כמו זה שנחווה בכנסיות שחורות בדרום או בהופעות ב"אפולו" בהארלם.
קרוב ביותר שהגיעו הביטלס לדרום היה מברק שהגיע לאד סאליבן ובו בירכו אלביס ואמרגנו טום פרקר את הביטלס ואיחלו להם הצלחה. לנון היה הביטל היחיד בעל תודעה פוליטית ומעמדית וביקש ליצור קשר עם ההנהגה השחורה והתאהב באמריקה שבסופו של דבר, מה שאהב בה היה גם מה שהרג אותו. הביטלס ידעו תמיד עד כמה מעטים וספורים הם ההחזרים המוזיקליים והחומריים המוענקים באנגליה ליוצרים כמותם.
ציון 60 שנה לפלישת הביטלס לאמריקה, הוצאות מחודשות ועניין שאינו נמוג בשני הביטלס השורדים מהווים עילה ראויה לשאלה אם הביטלס קרובים יותר לסוף הקדנציה המיתית שלהם מאשר לתחילתה. הייתי שמח לומר כי לדילן לעומתם אאזין לנצח, אבל גם ברפרטואר שלו נפערים חורים. אינני יודע מהו האפקט המצטבר של הצורך להכריז ברבים על סופה של ידידות מופלאה. זה מכביד על הנשמה. זה מכריח לבדוק ביושרה אינטלקטואלית את הדיון בתוחלת חייו של הרוק. אבל אני מעדיף להניח את הקלפים פתוחים על השולחן. בזמן האחרון גובה הגיל מחירים בלתי נסבלים וזה אחד מהם.
והייתי צריך לכתוב כמה מילים יפות על דיקי בטס.