"האזרח היווני", כותב פרופ' גדי היימן, "נלחם כדי להגן על עירו ועל משפחתו, ולא מכוחו של תמריץ כספי או בשל פחד מנחת זרועו של המלך". ממש כמונו. זה משפט אחד מתוך פרק אחד בספרו החדש, שעוד רגע יוצא לאור: "ההיסטוריה, רשומון". ספר חכם על היסטוריונים חכמים, ועל ניסיונותיהם להבין את מהלך ההיסטוריה.
ממשלת החירום מתפרקת: גנץ ואיזנקוט יפרשו מהממשלה בקרוב | דיווח
הציוץ של בן גביר נגד ביידן עורר סערה: מה חשבו גולשי "מעריב"?
בפרק "טורפים וג'נטלמנים" מתוארת תורתם של שני היסטוריונים שניסו להבין את תולדות האדם במבט ממוקד על מלחמותיו, מימי הציידים־לקטים, דרך המהפכה האכזרית של המלך סרגון האכדי, ועד ימינו. בדרך מופיעים גם היוונים של העת העתיקה, עם צבא האזרחים, וגם הצרפתים של ראשית העת החדשה, עם צבא ההמונים. המנצחים במלחמות הם מי שיש להם נשק מתוחכם יותר, מפקדים מוכשרים יותר, מטרות המתאימות לאמצעים, דבקות במטרה ואמונה בניצחון.
אמונה בניצחון היא עניין מורכב, לעתים מתעתע. הנה, גם על זה כותב פרופ' היימן. במקדש בדלפי פותחה מיומנות של מלאכת ניבוי המותאמת מראש למקרים של הצלחה או של כישלון. "הנבואה נאמרה מפי הפיתיה, אישה שקיבלה לכאורה מסרים ישירים מהאל אפולון (היימן מתעקש לקרוא לו כך, ולא 'אפולו')". הנבואה שלה הוצגה תמיד בשפה אלגנטית אך דו־משמעית, כך שניתן היה לפרש אותה תמיד מחדש לאחר מעשה.
כאשר נשאלה הפיתיה על ידי קרוסוס מלך לידיה (ממלכה במערב אנטוליה) אם יהיה זה מעשה נבון לצאת למלחמה בפרסים, הייתה התשובה כי מהלך כזה יביא לחורבנה של אימפריה גדולה. קרוסוס יצא מלא ביטחון למלחמה ונחל בה תבוסה שעלתה לו בממלכתו.
כל זה הקדמה לנתונים חדשים, מטרידים, על אמונתנו שלנו בניצחון. פרופ' ידידיה שטרן הזכיר אותם השבוע בקצרה במאמר שכתב ב"ידיעות אחרונות". "הביטחון של היהודים בישראל בניצחון ירד בחצי", כתב, "משיעור של 74% באוקטובר לשיעור של 38% כעת". אלה נתונים מסקר המכון למדיניות העם היהודי JPPI שנערך באמצעות המדד. שטרן תוהה "מי אחראי לאובדן האמונה בניצחון?". שאלה חשובה. ולא פחות חשובה ממנה השאלה: למה עלול להוביל אובדן האמונה בניצחון?
אבל קודם מספרים, בפירוט רב יותר. מאז אוקטובר, כמעט בכל חודש, מתבקשים נסקרים המייצגים את החברה הבוגרת בישראל, יהודים וערבים, לדרג את אמונם בכך שישראל תנצח. הדירוג הוא מ־1 – ביטחון מועט בניצחון, עד 5 – ביטחון גבוה בניצחון. באוקטובר רבים מאוד האמינו בניצחון, ודירגו את ביטחונם כשלחצו על 5 או 4.
עם הזמן הביטחון נשחק. הנה, לדוגמה, בפברואר דיווחנו כך: "אמון הציבור הישראלי בניצחון של ישראל במלחמה יורד בהדרגה לעומת רמתו בתחילת המלחמה. נתון זה ניכר גם במדד בחודש הקודם (ינואר), אך הירידה באמון בניצחון נמשכת. למעשה, שיעור היהודים המאמינים בניצחון ברמה גבוהה (דירגו את אמונם ברמה 4 או 5 בסולם של 1 עד 5) הוא רק מעט יותר ממחצית, ירידה של 20 נקודות לעומת תחילת המלחמה בחודש אוקטובר 2023.
בקרב הערבים, שיעור המניחים שישראל תשיג ניצחון, נמוך יותר באופן משמעותי. כרבע (28%) דירגו את האמונה בניצחון ברמה גבוהה, ו־44% ברמה נמוכה (1 או 2 בסולם עד 5)".
מאז עברו עוד חודשים, שבהם היו מעט מלחמה, והרבה ספקות. כך שאין להתפלא על כך שהחודש, לראשונה מאז תחילת המלחמה, נרשם במדד מהפך: יותר יהודים בישראל לא בטוחים בניצחון (דירוג 1 ו־2) מאשר בטוחים בניצחון (4 ו־5). בקרב הערבים הביטחון בניצחון ישראל היה נמוך גם קודם, ואפשר לראות בזה מרכיב של היעדר הזדהות, או מרכיב של פיכחון.
אבל היהודים האמינו, ואז קצת פחות, ואז עוד פחות. ועכשיו, כאמור, מהפך: יותר "לא בטוחים" מ"כן בטוחים" (הציון 3 וכן התשובה "לא יודעים" אינם נכללים בחישוב).
במבט מפורט על הנתונים, האמון בניצחון נותר גבוה יחסית בקרב צעירים עד גיל 24. הוא נותר גבוה בציבור הדתי (54%). הוא נותר גבוה יחסית ב"ימין" (58%), אבל כבר לא כל כך ב"ימין־מרכז". בשאר הקבוצות עולה שיעור האמון הנמוך על האמון הגבוה באופן ניכר (במרכז: 25% לאמון גבוה מול 51% לאמון נמוך).
מכאן אפשר לצאת לכמה תובנות שנוגעות למה שקורה בישראל בעצם ימים אלה.
• אזרחים שלא כל כך מאמינים בניצחון, יתבעו החזרת חטופים גם במחיר גבוה – כי אם הניצחון לא בר השגה, מוטב להציל את חייהם של החטופים. לפחות זה.
• אזרחים שלא כל כך מאמינים בניצחון, יחשדו שלראש הממשלה לא כל כך אכפת מגורל החטופים, כי להבנתם אין סיבה לגרור רגליים במו"מ ולהתעקש על תנאים שממילא לא יביאו להישג הנדרש.
• לישראל נוצרת בעיה: אם אזרחים לא מאמינים בניצחון, מדוע שיסכנו את חייהם בקרב, בסדיר או במילואים? אם אזרחים לא מאמינים בניצחון, מדוע הם נדרשים להמתין ל"סוף המלחמה" בטרם יעברו (וזה מה שהרוב בישראל רוצה) למהלך של שידוד מערכות פוליטי? אם אזרחים לא מאמינים בניצחון, מדוע שיימנעו מהטחת האשמות הדדית על הגורמים להפסד, שכבר ידוע? וכמובן, בחלק גדול מהמקרים מדובר בתופעות של ביצה ותרנגולת. למי שמלכתחילה אין אמון רב בהנהגה, קל יותר להתייאש מהסיכוי לניצחון. והייאוש מהאפשרות של ניצחון מוביל לירידה נוספת באמון, וחוזר חלילה.
האם ניתן להחזיר את האמון בניצחון? הישגים כבירים בשדה הקרב יסייעו לכך, אבל כישלונות, ואפילו קטנים, ידרדרו את הביטחון בניצחון מהר מבעבר. לא במקרה ישראל בחרה בדוקטרינה צבאית המצווה עליה מלחמות קצרות. זה נכון למדינה ששטחה קטן. זה נכון למדינה שמשאביה מוגבלים. זה נכון למדינה ששעון עצר מדיני מקשה עליה להאריך. זה נכון גם למדינה שאזרחיה קצרי סבלנות, חשדנים, מנוסים. האם איבדנו תקווה מהר מדי? יכול להיות.
קמפיין חוצות של תנועת תקומה שעלה לפני כמה ימים, ואפשר לצפות בו בשולי הדרכים, קורא לנתניהו "תהיה צ'רצ'יל! זמן להכרעה! לא לכניעה!". צ'רצ'יל אכן לא נכנע. אבל זה לא היה ההישג היחיד שלו: שימור האמונה בניצחון הוא חלק מתפקידה של הנהגה במערכה. צ'רצ'יל הצטיין בזה. נדמה שנתניהו פחות.
מי ממנה את מי?
האם דן גולדפוס הוא האיש המתאים להנהיג את הגיס הצפוני? אין לי מושג. ואניח בנימוס שגם לכם אין מושג. האם שלומי בינדר הוא האיש המתאים להיות ראש אמ"ן? גם על זה קשה להשיב. כי כל תשובה מחייבת אלף שאלות מקדימות. איזה סוג של טיפוס מתאים להנהיג את אמ"ן? ומה ההכשרה הנכונה לראש אמ"ן? והאם הכרחי שראש אמ"ן יהיה "אלוף", או שאפשר להקפיץ לתפקיד גם תת־אלוף?
ואם צריך "אלוף", נסו להסביר מדוע. זה לא כל כך פשוט. הדרגה היא דרגה, היא לא הכשרה מקצועית לתפקיד. אין דבר כזה "תפקיד" ששמו "אלוף". יש כל מיני תפקידים שממלאים אנשים (ומעט נשים) שיש להם דרגת "אלוף". ועוד לא אמרנו מילה על בינדר. מישהו יודע לומר עד כמה הצליח או לא הצליח בתפקידים קודמים? ומה כוללת הצלחה בתפקידים קודמים? וכן הלאה וכן הלאה.
הדיון על מינויי קצינים במטכ"ל ערבב כרגיל סוגיות רבות לסלט קצוץ דק־דק, עד שקשה להבחין בו מה מלפפון ומה עגבנייה. ננסה בכל זאת להבחין בשאלות שראוי ואפשר לדון בהן, או שראוי ואי אפשר, או שאפשר ולא ראוי.
שאלה ראשונה. האם הממונים מתאימים לתפקידים שמונו אליהם? זו שאלה למקצוענים. וגם מקצוענים מתקשים להשיב עליה (העובדה שקצין היה אוגדונר מצטיין לא מחייבת שיהיה מפקד פיקוד מצטיין – בכל מקרה, בכל מינוי יש אלמנט של הימור). בוודאי שלציבור אין שום דרך לתרום לה. הציבור לא יודע אם בינדר פעל כמו שצריך או לא בבוקר 7 באוקטובר. הוא לא יודע אם גולדפוס פיקד היטב על האוגדה המתמרנת בעזה. הוא לא יודע אם אבי בלוט, שיהיה מפקד פיקוד המרכז, הוא המתאים ביותר מכלל המועמדים לתפקיד (ואינו יודע מי היו, אם היו, המועמדים האחרים לתפקיד).
שאלה שנייה. האם הממנים רשאים למנות? כאן יש תשובה טכנית קצרה – כן, הם רשאים. זה תפקידם, והם צריכים למלא את תפקידם. יש גם תשובה לא טכנית ארוכה יותר – רשאים כן, צריכים, לא בהכרח. צריך להודות שמינויים בעיתוי הזה לא נראים כל כך טוב. כי הממנים עצמם צריכים כנראה להתחלף, ולכן המינויים שעשו עלולים להצטייר כמחטף שמטרתו להכתיב לדור הבא מי יהיו מפקדיו.
על השאלה השנייה צריך אם כך לתת את התשובה הבאה: מינויים שיש הכרח לבצע, כנראה שמוטב היה לבצע. עם מינויים שאפשר היה לעכב, ואינם דחופים, אולי היה מוטב להמתין.
שאלה שנייה וחצי. האם "ראוי" או "מוסרי" שהממנים ימנו? תשובה: מישהו צריך למנות. זו לא שאלה של מוסר, אלא של סדר פעולות נכון. נניח שהרמטכ"ל כשל בתפקיד, ולכן יש מי שחושב שאינו צריך למנות קצינים נוספים. מי כן ימנה אותם? תאמרו: הרמטכ"ל הבא. אבל על זה תבוא שאלת המשך: ומי ימנה את הרמטכ"ל הבא? תשיבו: הממשלה. וגם על זה תבוא שאלת המשך: הרי ייתכן בהחלט שגם הממשלה כשלה בתפקיד, אז במה היא מתאימה יותר מהרמטכ"ל למנות מינויים?
כמובן, על זה אפשר לתת כל מיני תשובות. הראשונה: ללכת לבחירות, לבחור ממשלה חדשה, ואז למנות רמטכ"ל חדש, ואז למנות קצינים חדשים. כן, זה אפשרי, אם הממשלה רוצה בזה. אבל אני לא מתרשם שהיא רוצה. ומעבר לכך: האם ההחלטה אם כן או לא ללכת לבחירות צריכה להתקבל משום שנתקענו עם צורך למנות ראש אמ"ן? לא בטוח. יש כל מיני סיבות ללכת לבחירות. אבל הצורך להחליף קצינים נראה כמו סיבה יחסית חלשה.
ועוד תשובה שאפשר לתת: הרמטכ"ל הוא לא דרג נבחר, ולכן לא ראוי שהוא ימנה. הממשלה היא דרג נבחר, ולכן כן ראוי שהיא תמנה. בעיניי זו תשובה לא טובה, ואם כבר, אפשר היה לתת תשובה הפוכה: הדרג הנבחר צריך לתת לציבור הזדמנות לקבוע מחדש איזו הנהגה הוא רוצה. את הדרג הממונה הדרג הנבחר יכול להחליף – אם הרמטכ"ל לא מתאים, שהפוליטיקאים יחליפו אותו (העובדה היא שלא החליפו).
שאלה שלישית. האם יש מינויים שניתן היה להמתין איתם, ולהמתין למה? הנה, אנחנו מתחילים להסתבך. נניח שאפשר היה לחכות עם מינוי של ראש אכ"א. מה הייתה התועלת בהמתנה ומה היה המחיר? לא תמיד קל לדעת מה התשובה לזה. האם האלוף שמונה היה ממתין למינוי בעוד זמן, או מחליט לפרוש כי אין לו חשק להמתין לעתיד לא ידוע? (במקרה כזה, צה"ל היה מאבד קצין איכותי) האם ניכר בראש אכ"א המכהן שהוא עייף מהתפקיד, ואם לא ייעשה מינוי מהיר, התפקוד של צה"ל עלול להיפגע? (במקרה כזה, אולי בכל זאת מוטב למנות מהר, גם אם האלוף המכהן היה נכנע ללחץ ומסכים לכהן עוד קצת).
האם רמטכ"ל אחר, או שר ביטחון אחר, היה ממנה לראש אכ"א מישהו לגמרי אחר, ושולח את מי שמונה לתפקיד לגמרי אחר? (במקרה כזה, אולי צריך היה לתת לרמטכ"ל הבא להחליט מי מתאים למה). האם יש איזשהו יעד, לוח זמנים, שמכתיב את אורכה של ה"המתנה" שמדובר בה? יש הבדל בין המתנה של חודשיים לבין המתנה של שנתיים. ואם מדובר בשנתיים, ברור שאין למה להמתין.
שאלה רביעית. האם אפשר היה למנות קצינים אחרים? השאלה הזאת נדרשת לנוכח טענות נמשכות על כך שהמינויים הנוכחיים, על ידי המפקדים הנוכחיים, הם (אם לצטט את שר האוצר בצלאל סמוטריץ') "בצלמם ובדמותם של מפקדי המטה הכללי הנוכחיים".
כלומר: ישנה טענה שהמטכ"ל לא מאויש במפקדים המתאימים, כפי שהוכח בכישלון 7 באוקטובר, ולכן צריך למנות קצינים מסוג "אחר" (שאותם כמובן לא יכול למנות הרמטכ"ל הנוכחי, ששייך לחבורת הקצינים ש"כשלו"). אז האם אפשר למנות קצינים "מסוג אחר"? ברור. אבל קודם צריך לומר מה מאפיין את הקצינים "הנוכחיים" ומה את הקצינים "מסוג אחר".
שאלה חמישית. מה זה קצינים מסוג אחר? לפעמים נדמה שהכוונה היא לזיקה מגזרית או אידיאולוגית. אבל אפילו במבט שמביא בחשבון את האפשרות המגזרית, קשה לומר בדיוק מהו הסוג ה"אחר" שמדובר בו. אמרו "בוגרי עלי". הנה, יש בוגר עלי. אמרו "חובשי כיפה", יש חובשי כיפה. אמרו "גישה התקפית", יש גישה התקפית (אגב, כשיאיר גולן היה קצין בכיר, הוא נודע בגישה התקפית מאוד, יש שחשבו התקפית מדי. זה לא הפך אותו לקצין החביב על סמוטריץ').
נשארנו עם עופר וינטר. תמיד עולה שמו של עופר וינטר. לא יודע למה לא מינו אותו לאלוף. אולי יש לזה סיבה טובה, אולי אין. בעולם של פירמידה הולכת וצרה, כל מינוי מותיר קצין אחד מרוצה, ושלושה, או ארבעה, או חמישה, לא מרוצים. לעתים אפילו ממורמרים.
גורמים במערכת הפוליטית מניחים שבחלק גדול מהמקרים הקצינים שלא מונו מתאימים יותר מאלה שכן מונו. אבל אין שום דרך לבדוק את ההנחה הזאת. וצריך להביא בחשבון את האפשרות שהמטכ"ל נראה כמו שהוא נראה משום שזה הטוב ביותר שיש לצה"ל להציע. האם זה טוב מספיק? בעיני כמה פוליטיקאים התשובה היא כנראה שלא. אבל מכיוון שאי אפשר לייבא קצינים מגאנה או מתאילנד, צה"ל יצטרך למנות מתוך המועמדים שיש, על פי שיקול דעתו של מי שמוסמך למנות. וכל השאר אוויר חם של פוליטיקת כיכרות.
אי אקדמי
מסתובבים בינינו ישראלים, חלקם מנהיגים בתפקידים חשובים (או חשובים לכאורה), הסבורים שישראל יכולה להתקיים מכוח תפילות. אבל רוב הישראלים שנותרו מפוכחים, מבינים שכדי שישראל תתקיים היא צריכה ממציאים, מפתחים, מדענים, מהנדסים, מבריקים, מצטיינים, חכמים, משכילים. לישראל אין הרבה שטח, ואין הרבה תושבים, ואין הרבה ידידים קרובים. היא צריכה לייצר יתרון איכותי. היא צריכה מצוינות מחקרית ואקדמית.
האקדמיה אינה אי. כדי להצליח, צריך שיתופי פעולה, צריך מענקים של קרנות, צריך לשלוח תלמידים למדינות אחרות ולקלוט אותם בשובם, צריך לנסוע לכנסים, לכתוב מאמרים משותפים, להשתמש במשאבים יקרים (דוגמה: ישראל לא תפתח מאיץ חלקיקים עצמאי כמו שיש באירופה). מצב שבו האקדמיה הישראלית מוצאת את עצמה מבודדת הוא מצב לא רצוי לה ולא רצוי למדינה. וזה נכון גם אם אתם שייכים לקבוצה שיש לה הסתייגות, לעתים מוצדקת, מתופעות מרגיזות באוניברסיטאות שלנו.
אם צעירים ישראלים מבריקים לא ייקלטו באוניברסיטאות בחו"ל, ולא בהכרח משום שהמרצים שונאים אותנו, אלא פשוט כי מי צריך את הבלגן שכרוך בזה – אם חוקרים ישראלים לא ימצאו שותפים למחקר בחו"ל (שוב, כי למה לשתף פעולה דווקא עם מישהו שעלול למשוך תשומת לב שלילית) – אם קרנות מחקר יעדיפו לחלק את כספן לחוקרים מגאנה, בלגיה, קוריאה וניו זילנד, ולדלג על ישראל, כי אפשר גם בלי – אם כל אלה יקרו, ויש חשש לא מבוטל שחלקם כבר קורים, הנזק יורגש.
ישראל צריכה להיערך למצב כזה, שאולי יהיה זמני ואולי יורגש לתקופה ארוכה יותר, בשלוש דרכים: הראשונה – לוודא שהאוניברסיטאות ומוסדות המחקר שלה אינם שק חבטות אלא מופת של מצוינות. השנייה – לטפל באחריות ביחסים עם מוסדות אקדמיים מובילים כדי להשאיר שערים פתוחים היכן שאפשר. השלישית – להמציא, להמציא! מסלולים שיאפשרו לדור הבא של משכילות ומשכילים ישראלים לשגשג, בלי שייאלצו להתנער מזהותם כישראלים או כיהודים כתנאי להתקדמות מקצועית.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, בנתוני המכון למדיניות העם היהודי, בנתונים מסקרי גאלופ, ובספר "ההיסטוריה, רשומון" מאת גדי היימן. את הספר אפשר למצוא בכתובת: kipshu.com.
גילוי נאות כפול: כותב טור זה הוא גם עורך הסקרים של המכון למדיניות העם היהודי, והבעלים של אתר המדד, וכן העורך והמו"ל של ספרו של גדי היימן.
[email protected]