אני לא יכולה לחתום על זה, כי אין את מי לשאול, אבל נדמה לי שבחלומם הגרוע ביותר, אנשי אונסק"ו, בבואם לייסד ב־1965 את "היום לביעור הבערות" כדי להציל את העולם מאנאלפביתיות, לא העלו בדעתם שיום יבוא והבערות תשתלט על אוניברסיטאות, שמחזיקות מעצמן סמל ומופת לחוכמה ודעת.

זו כמובן אמירה בעייתית למדי. כבר הכרתי אנאלפביתים חכמים מאוד, ויודעי קרוא וכתוב נבערים וחסרי לב. אני לא מדברת על אלו שמקדשים את האהבליות. כאלה יש למכביר. "לומד באוניברסיטה של החיים", הם יעידו על עצמם בדרך כלל, כאילו באים לומר: מי צריך את הלימודים שלכם. קטן עליי. עוד לא הכרתי אחד שמחזיק מעצמו אינטלקטואל שנושא בתארים מתקדמים, ומעיד כי למד ברחובות של החיים, וקצת חבל. כך או כך, הכל נראה לי הפוך לאחרונה.

ההפגנות באוניברסיטת קולומביה (צילום: רויטרס)
ההפגנות באוניברסיטת קולומביה (צילום: רויטרס)

אילו הייתי צריכה לתמצת את טורי האישי השבועי בכמה מילים, הייתי מצטטת מנבואת ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר׃ הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים". עולם הפוך ומשובש. הטוב נתפס כרע, הרע נתפס כטוב, המתוק מר והמר מתוק. שייקספיר הסתמך על הנבואה הזאת ומזכיר אותה ב"מקבת": "מי שמתחיל לעשות את הרע מתבסס עליו", מה שאומר שעולם כמנהגו נוהג: בין מלכים ורוזנים, במבטא אמריקאי, באנגלית אוקספורדית או בערבית. מה זה משנה. 

מה כבר ביקשה אגודת הסופרות והסופרים העברים במכתבה הגלוי? היא רק ביקשה תמיכה בישראל. אני קוראת מכתב שכתבה ועדת קשרי חוץ של האגודה בראשותו של צביקה ניר. אנשיה, ד"ר שלומית אהרוני ליר וחברי ושכני למוסף מאיר עוזיאל, מביעים אכזבה עמוקה מהמסר שעליו חתומים אומנים וסופרים מאירופה, בריטניה וצפון אמריקה, כפי שפורסם ב"לונדון רביו", כתב עת ספרותי מוביל. במקום לגנות את הפשעים המחרידים נגד האנושות שבוצעו על ידי חמאס, סופרים ואומנים הפיצו מידע שקרי והיפוך מציאות, והאגודה מבקשת לגנות את הפשעים הנתעבים ולהצטרף בדרישה לשחרורם המיידי של כל בני הערובה.

בקשת האגודה לפרסם את תגובתה בכתב העת נדחתה. בד בבד, האגודה כתבה למספר עצום של אגודות בעולם. גם במקרים שבהם מתקיימים מגעים, ומספר פגישות זום והתכתבויות לאורך חודשים, יש חשש גדול להביע תמיכה בישראל, ודברים לא מתגבשים לכלל פעולה. אולי הקשר שנרקם עם יועצת התרבות של הקונסוליה הפורטוגלית לקראת אירוע שישלב יוצרים משם ומכאן יניב משהו אחר.
אני לא באמת מופתעת מה"מה", מה שמפתיע פה הוא ה"עד כמה". עד כמה יכול אדם לדבוק בתחפושת האינטלקטואל, ועד כמה ערל לב עליו להיות כדי לא לראות את מה שאנחנו, בישראל, עוברות ועוברים פה.

מפגינים פרו-פלסטינים באוניברסיטת קולומביה (צילום: רויטרס)
מפגינים פרו-פלסטינים באוניברסיטת קולומביה (צילום: רויטרס)

אין לי הנאה מיוחדת מלחבוט באינטלקטואלים. זה משעמם בדיוק כמו לחבוט בבורים רשמיים. יש לי רק מחשבות: אולי בכלל הכל מתחיל בתרבות התקינות הפוליטית, שנולדה כדי להסיר את האחריות המתמשכת ממעוללי העוולות ושבמסגרתה מותר לדבר על הכל אבל אי אפשר לומר דבר? אסור לדבר על אסלאם פונדמנטליסטי, שמא ייפגעו רגשותיו של מוסלמי עדין, ואוי למי שיגיד שלונדון, פריז ובריסל נראות כמו אל־אקצא ביום שישי בשעה 12:00; אין לספר כיצד התגלגלה המילה "ניגרז" לשפה האנגלית, מותר לומר רק "שחורים". מזמן לא ראיתי הגדרה כה מתפתלת כמו של "ניגרז" בוויקיפדיה. הכל רק כדי לא להזכיר את האמת: שגברים, נשים וילדים ממוצא אפריקאי הובאו בסחר עבדים לווירג'יניה בשנת 1619 על סיפונה של ספינה הולנדית כחפצים לשירות האדם הלבן באמריקה.

אסור להזכיר את מדיניות ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה, אותה דרום אפריקה שתפסה עלינו עליונות על בסיס זה שאף אחד לא מעז להזכיר לה שמוטב שתסתום את הפה ולא תשתמש במילה "אפרטהייד" כשהיא מתייחסת לישראל, או בכלל. אסור לשאול בחור צעיר מגרמניה אם סבא שלו היה נאצי. רק זה לא, שלא ייפגעו חלילה רגשותיו וסבא שלו יעשה איזה פליק פלאק בקברו ויתנגש בעוד נאצי שנקבר לצדו. אסור לשאול איך ב ד י ו ק סבא שלו הפך לקצין ואיזה מסלול הכשרה לשנאת יהודים עבר, אם לפני כן היה נפח או שען ובן לילה הפך לקצין בכיר. אסור לשאול, שמא נגלה שהיטלר יימח שמו העניק תארים ודרגות לכל מי שהיו מוכנים ליישר קו עם האידיאולוגיה הפסיכופתית שלו.

מה התוצאה? שבאוניברסיטאות בחו"ל מטופחת אנטישמיות קיצונית ובלתי מתנצלת, שמבוססת על בורות מוחלטת, ושמותר לסטודנטים להסתובב בתחפושת של רוצחי נוח'בה סדיסטים. שהרחמים וההבנה מופנים אל חלק אחד של האנושות אבל לחלק אחר, יהודים, מותר לעשות הכל. הכל. ליהודים וליהודיות. רק שלא נגיד למרצה הבכירה שהיא נראית יפה באותו יום. זו כבר החפצה.  

לני ברוס, שהיה מאבות הסטנד־אפ בארצות הברית של שנות ה־40 וה־50 וגם מקרה מובהק של עודף אישיות, טען ש"הליברלים יכולים להבין הכל, חוץ מאנשים שאינם מבינים אותם". באחד המופעים שלו הוא עלה לבמה עם טקסט מופתי לטעמי. דסטין הופמן ביצע אותו בסרט "לני" על חייו: "הדיכוי של המילה הוא שמעניק לה את הכוח. את האלימות, את האכזריות. אם הנשיא היה עולה לשידור בטלוויזיה ואומר: 'ברצוני להציג בפניכם את כל הכושים בקבינט שלי', ואם הוא רק היה אומר: 'כושי כושי כושי כושי'. ולכל כושי שהוא רואה: 'כושי סמבו, כושי סמבו', עד של'כושי' לא תהיה שום משמעות יותר - אז לעולם לא תוכל לגרום לילד שחור בן 6 לבכות כי מישהו אמר לו 'כושי' בבית הספר".

חוץ מזה, הוא חשב שאם ממילון השפה המדוברת תילקח הזכות להשתמש בביטוי ששולח אנשים לעזאזל, תילקח מכולנו הזכות להגיד לממשלה מסוימת שממררת חיים של מדינה שלמה ומובילה אותה אל עברי פי פחת, ללכת לעזאזל. האמת היא שלני ברוס השתמש בביטוי אחר, שתכליתו לשלוח אנשים לבצע פעולת הִתְרַבּוּת, אבל זה כבר נראה לי כמו כריית בור נוסף לעצמנו - ובורות יש לנו מספיק.