באחד ממופעיו הצבעוניים הלין פעם מאמן הכדורגל האגדי, ז'וזה מוריניו, נגד אוהדי קבוצתו, שכל אחד מהם חושב שהוא מבין את המשחק טוב ממנו, ושיכול היה לאמן את הקבוצה טוב יותר. מוריניו צדק. גם כאן בישראל כל אחד חושב שהוא מאמן כדורגל. והנה, בשנים האחרונות נדמה שכל אחד מבין גם בענף ספורט חדש: איך לנהל את טקס הדלקת המשואות.
צה"ל חזר לג'בליה: "מאירועי הלחימה הקשים ביותר מתחילת התמרון"
"המצב ברור": כך מתייחסים בעולם הערבי למתיחות בין נתניהו לגלנט
כמה חטפה מירי רגב, השרה הממונה על הטקס בשנת העצמאות ה־76. אמרו עליה שנכנעה למחאה ולהפגנות ואסרה כניסת קהל, ששברה את התקנון הרשמי הקובע כי ייבחרו 12 משיאי משואות בלבד ובחרה שהמשואות יודלקו בקבוצות ולא ביחידים, והלינו שהטקס הוקלט מראש.
גם לי, ישראלית כמוני המתמחה היטב בהעברת ביקורת על כל דבר שזז, היה כמובן מה לומר. אני מודה שטעיתי. הטקס, בעיניי, היה פשוט מושלם, ומותאם באופן מעורר כבוד לרוח התקופה. שאפו לשרה רגב, שלא נכנעה לזרמים, לשדים ולרוחות. מה שמגיע מגיע.
זה התחיל בהגשה. השילוב בין מנחי הטקס תיאר לא מעט מהסיפור הישראלי בשנה החולפת. האחד, תמיר סטיינמן, כתב חדשות 12 בדרום, שבאותו יום שחור של טבח 7 באוקטובר היה הראשון שהתחנן על המסך המרכזי של כולנו בפני כוחות הביטחון שיגיעו להציל אנשים שסימסו לו באופן אישי, כשהוא מבין שחלקם "אינם עוד". עיתונאי שטח, שאף שאיבד רבים שהכיר מקרוב, המשיך להתרוצץ ללא לאות, והביא במקצועיות את קולות המלחמה הכי אותנטיים.
השנייה, מגי טביבי, מגישת המהדורה המרכזית של ערוץ 14, גוף שידור שחולל מהפכה בתקשורת הישראלית בשנה החולפת מבחינת אחוזי הצפייה, ולא רק. טביבי, בגילה הצעיר, ולמרות מהלומות שספגה וממשיכה לספוג מכל כיוון, משמשת כפנים המובילות והיפות של הערוץ. צמד מנחים, מערוצים כה קוטביים באג'נדה שלהם – שילבו ידיים לערב אחד ועשו עבודה נפלאה, מכובדת ורגישה לרוח התקופה.
הריקוד העוצמתי של להקת המחול ורטיגו בחניון רעים, ושירתו המרגשת של עומר אדם "כולנו רקמה אנושית אחת גדולה"; התפילה לפדיון שבויים מול הכיסאות הצהובים הריקים; הדואט של הזמרת יובל דיין ודפנה אליקים, חטופה ששוחררה משבי חמאס; השיר של התקווה 6 "עם של גיבורי־על" – על כוחות המילואים המתנדבים; ובכלל שילוב המנגינות והצבעים האנושיים הללו שהיו כה מדויקים.
וכמובן שיאו של הטקס, כבכל שנה: הדלקת המשואות. קבוצות־קבוצות של אנשים שמייצגים את כל גוני הפסיפס הישראלי, בלוקיישנים הכואבים ביותר מהמלחמה, שבהם קרה לנו, ובמיוחד להם, הנורא מכל. אותם אנשים התגלו ועכשיו גם הוכרו, כגיבורים אזרחיים שראויים להוקרת המדינה מכאן לעד. איך אפשר שלא להתרגש למול מי שכה ראויים לכבוד הזה מצד המדינה, שבמקרים רבים הייתה צריכה להיות שם בעצמה במקומם. אלו שהצילו חיים בתושייתם המרהיבה, ספגו את הכאב הנורא מכל ונלחמו בציפורניהם על עצמאותה של ישראל היקרה לנו.
נכון שסרטון הברכה (היפה) של ראש הממשלה דרש עריכה וקיצור, והנאום של יושב ראש הכנסת אמיר אוחנה (שהקרב בינו לבין השרה רגב, שזממה לבטל אותו, רק עורר בו עניין) היה בלתי נגמר. נו, במקום שיש במה, יש פוליטיקה, ככה עובד העסק. בכל זאת, אירוע ממלכתי תחת ידיים של ממשלה.
ממשלה. מילה אחת שבכוחה להצית פיוזים. לכן לא ממש נדהמתי לקרוא את הביקורות של אנשי הפוזיציה ברשתות. התרעומת המרכזית על הטקס, שהדהדה בווליום את מה שנאמר עוד לפני קיומו, הייתה שהוא היה מוקלט מראש. מזכיר לי באופן אישי את האנשים האלה שמחפשים בנרות למצוא משהו רע לומר, וכשלא מוצאים - מגלים לפתע מתחת מחצבי הסלע את טיעון המחץ: יא מכוערת!
רמת הגולן
כמעט שבוע חלף מאז שסופת ההוריקן הישראלית עלתה על הבמה במאלמו. מוקפת בלא מעט שופטים, עיתונאים ואפילו זמרים מתחרים אנטישמיים, ולקול קריאות בוז מחרישות אוזניים, הרימה עדן גולן את עוצמות הרגש לשיאים חדשים. בישראלית עממית: נתנה להם בראש! איזה ביצוע, איזו הופעה, איזו מקצועיות, איזה חוסן נפשי, איזו מלכה, גאווה, גאווה, גאווה.
מילא התקף הקנאה של האנטישמית הקטנה מיוון, מבוגרת מעדן גולן ב־17 שנה, אבל גמדה באופייה. זו "שנרדמה" וגלגלה עיניים בזמן שהברבורה אצילת הנפש שלנו ענתה לשאלות מצד עיתונאים מרושעים, ששיוועו לעוד כמה עוקבים ברשתות החברתיות שלהם דרך ניסיונות השפלה כושלים של עדן. העובדה שהאנשים בבית, שלא קשורים לשופטים, העניקו לעדן את הניקוד המרבי, תיקנה את מיצגי השנאה שמסביב - ועשתה לנו קצת נעים. גם משהו.
היה טוב לראות איך לערב אחד, מיוחד, למען הדגל ודרך האומנות, הפידים ברשתות החברתיות התמלאו בטוב. במילות פרגון לגולן, שכה ראויה לכך, בפטריוטיזם מהמם, בתמונות טובות, ברייטינג שיא בכאן 11, ששידר את התחרות. עוד תזכורת נפלאה לכך שמילים לא תמיד מדברות את אותה השפה, אך מוזיקה בשילוב של קסם אישי היא שפה חזקה ומשפיעה. גם מול כל העולם.
מהפך
בדיוק היום, 17 במאי, לפני 47 שנה, נולד במדינת ישראל מטבע לשון - "מהפך". אז, בבחירות 1977, בפנים מודאגות מנפילת שלטון המערך, טבע "מר טלוויזיה" חיים יבין את המונח. היה זה שיאו של משדר הבחירות המרכזי לכנסת התשיעית בערוץ הראשון והיחיד. משדר היסטורי שבו בפעם הראשונה, עם לוח וגיר ובלי פירוטכניקה של היום, שודר בישראל מדגם קלפיות. המונח הזה, "מהפך", הפך מאז למטבע לשון בלקסיקון הפוליטי־ישראלי, ובכלל, למילה שמשמשת את הדורות הבאים לסוג של סטגדיש לפאנץ'.
באותו הערב הייתי עוד רחוקה מאוד מתכנון לחיים, בת מינוס 9 אם לדייק. חבל. נשמע לי שהייתה פה תקופה מרתקת. גם אז אומנם שיחקו מלוכלך בפוליטיקה, אבל נראה שהיה בכל זאת כבוד בין יריבים ובכלל בין בני אדם במדינה. חבל לי שלא זכיתי לפגוש את ראש הממשלה שנבחר באותו היום, מנחם בגין, שהיה, מה שנקרא, מנהיג אחד בדורו.
גם את התודה לאשתו, עליזה, עשה בגין בסטייל ייחודי באותו לילה היסטורי: "זכרתי לך חסד נעורים, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר, בארץ זרועת מוקשים", ציטט לה בהתרגשות מהמקורות.
מי יודע, אולי בתוך הימים האפלים האלה, באחד מבתי החולים בישראל, נולד לו הבגין הבא. הלוואי.