בחירות 2020 היו הגרועות ביותר למועמד רפובליקני במדינת ג'ורג'יה מאז בחירות 2000. ג'ורג' בוש הבן קיבל בג'ורג'יה 55% ואז 58%, ג'ון מקיין 52% ב־2008, מיט רומני 53% ב־2012, דונלד טראמפ קיבל 51% בשנת 2016, ואז, בשנת 2020, באה ירידה. אומנם קלה, ובנסיבות רגילות כמעט לא מורגשת: מקצת פחות מ־51% לקצת יותר מ־49%. זה הספיק. זה אפשר לג'ו ביידן לנצח. ניצחון בשתי עשיריות האחוז.
בחרנו בחרפה, וזכינו במלחמה ובעוד יותר חרפה: העם שלנו כבר לא מאמין בניצחון
זה הציבור בישראל שיכריע את הבחירות הבאות | שמואל רוזנר
הפעם האחרונה לפניו שבה מועמד דמוקרטי ניצח בג'ורג'יה הייתה שנת 1992, מערכת הבחירות הראשונה של ביל קלינטון. ארבע שנים אחר כך ג'ורג'יה העבירה את קולה לבוב דול, אבל לקלינטון היו מספיק מדינות אחרות כדי לנצח. לא בטוח שגם לביידן יהיו. לא בטוח שבלי ג'ורג'יה יוכל גם הוא לנצח.
חצי שנה נותרה עד לבחירות בארה"ב, וביידן מפגר אחר טראמפ בג'ורג'יה. ביום שני, כשישראל הייתה עסוקה ביום הזיכרון ובכניסת יום העצמאות מכדי לשים לב, פורסמו סקרים בשש מדינות מתנדנדות. טראמפ מוביל בחמש מהן. בג'ורג'יה הוא מוביל בבטחה, ואלה שש מדינות שביידן ניצח בכולן לפני שלוש וחצי שנים. אלה שש מדינות שמתוכן ביידן צריך לנצח לפחות בשלוש – בהנחה שלא יפסיד במדינות אחרות, שאינן מתנדנדות.
אם ינצח בוויסקונסין, בפנסילבניה ובמישיגן, ינצח בבחירות. בוויסקונסין הוא מוביל בקרב בוחרים רשומים ומפגר בקרב בוחרים שצפויים להצביע. בפנסילבניה הוא מפגר בקרב שני קהלי הבוחרים. במישיגן הוא מפגר בקרב רשומים ומוביל בקרב צפויים.
על מישיגן אנחנו שומעים מעת לעת בגלל שיעורם הניכר יחסית של בוחרים ממוצא ערבי המסתייגים – או הסתייגו – ממדיניותו של ביידן ביחס למלחמה בעזה. על מישיגן נהוג לומר: ביידן מנווט לכיוון שמאל, כדי לא לפגוע בסיכוייו לנצח במישיגן. נכון? לא נכון – קובע מרק פן. גם את הניתוח שלו, כמו את ששת הסקרים, אפשר היה למצוא השבוע בעיתון ה"ניו יורק טיימס".
חלק מהקוראים בוודאי מזהים את השם: פן ערך סקרים עבור מנחם בגין, לקראת הבחירות הצמודות מאוד של 1981. הוא היה הסוקר של ביל קלינטון לקראת בחירות 1996. הוא עזר להילרי קלינטון להיבחר לסנאט בשנת 2000, ועזר לה להפסיד במרוץ הפריימריז לנשיאות של 2008. ההפסד הזה קלקל את יחסיו עם המפלגה הדמוקרטית. הוא פלרטט עם טראמפ, אך לא עבד עבורו.
"אם מר ביידן רוצה לשרת עוד ארבע שנים", כתב השבוע, "עליו להפסיק להיגרר לשמאל ולהתוות מסלול אחר, קרוב יותר למרכז, שמדבר לבוחרים שמעדיפים פשרות דו־מפלגתיות לנושאי הליבה שלנו, כמו משמעת תקציבית ואמריקה חזקה". ועוד כתב: "הקמפיין של ביידן עשה טעות חמורה ביחס לישראל".
פן הוא הסוקר שמנפק מעת לעת את סקרי האריס, שמצוטטים בהרחבה גם אצלנו, ומציירים תמונה לא שגרתית של דעת הקהל האמריקאית על עזה וישראל. סוקרים אחרים כבר הטילו ספק באמינותם ורצינותם. מי שרוצה להתעמק בזה, ימצא בקלות מאמרים מתאימים, של דיוויד ויגל, וויל סלטן ואחרים. כותבים שעסקו בזה ברצינות.
כך או כך, פן סבור שביידן טועה ביחסו לישראל. הוא משיא לו את אותה עצה שהשיא בזמנו לביל קלינטון: פנה למרכז. קלינטון ניצח בקושי רב בבחירות 1992, מפלגתו הוכתה קשות בבחירות האמצע של 1994, שהכניסו לזירה גל חדש של צעירים רפובליקנים בהנהגתו הכריזמטית של ניוט גינגריץ', ולקראת 1996 חיפש דרך להתאושש. פן אמר: למרכז. מדיניות כלכלית שמרנית למדי, יד קשה נגד פשע.
קלינטון שמע, יישם וניצח. פן סבור – או לפחות כותב שהוא סבור – שגם ביידן צריך לעשות כמותו. למה "לפחות כותב"? כי בניגוד למה שעשה לפני 30 שנה, כאשר היה ברור שפן רוצה בניצחון של קלינטון, ונותן לו את העצה הטובה ביותר שיש באמתחתו, הפעם לא ברור שהוא רוצה בניצחונו של ביידן. כך שיועציו של הנשיא קוראים את עצותיו ושואלים את עצמם אם מטרתו להועיל או להזיק, אם הוא מנתח את המציאות באזמל של פרשן נטול פניות, או במטרה לגרום לביידן לעשות מהלכים שיפגעו בסיכוייו.
בדבר אחד פן צודק: ביידן לא במצב טוב. גם לא אחרי שהחל משפטו המתוקשר והצהבהב של טראמפ. גם לא אחרי שנעשתה פניית הפרסה שלו ביחס לישראל. גם לא לנוכח נתונים כלכליים סבירים ומעלה שנחשפים מחודש לחודש.
ביידן מפגר בחמש משש מדינות מפתח. מה שאומר שהוא עלול בהחלט להפסיד. מה שאומר שדונלד טראמפ עלול בהחלט לחזור. מה שאומר שייתכן, בהחלט ייתכן, שבעוד חצי שנה, ועוד כמה שבועות של חילופי משטר – הזירה הגלובלית תטולטל מחדש כהוגן. ולדימיר פוטין יצטרך לשקול את מצבו מחדש, הסינים יביטו בטראמפ וישאלו את עצמם מה בכוונתו לעשות, וכך גם האוקראינים, האיחוד האירופי, איראן, טורקיה – וגם ישראל.
היסוס מובן
נניח שביידן טעה – מה יעשה טראמפ? זה תלוי כמובן קודם כל בשאלה מה יונח על שולחנו בינואר הבא. מה תעשה ישראל עד אז, מה יהיה מצבה הביטחוני, הכלכלי, הפוליטי. זה תלוי בשאלה מה יאמרו לטראמפ גורמים אחרים במרחב, כמו המצרים והסעודים. זה תלוי במצב הרוח של טראמפ. וצריך להביא בחשבון: אם ינצח בבחירות, הוא יהיה במצב רוח משונה, טוב מן הסתם, אבל אולי גם נקמני, או קטנוני, או דורסני.
נרחיק עדות, כי זה קל יותר: מה יעשה טראמפ בזירה הרוסית־אוקראינית? רבים מניחים שניצחון של טראמפ הוא ניצחון לפוטין. הם מניחים שטראמפ ישליך את האוקראינים לרוסים. הם מניחים שלטראמפ לא חשוב מה יאמרו האירופים. הם מאזינים לטון, הם מאזינים למסר, וברור להם שהמחויבות של טראמפ לעצמאותה ולשלומה של אוקראינה היא לא מחויבות שאפשר לבנות עליה.
מצד שני, לא בטוח שפוטין יכול לבנות על כך שטראמפ יהיה עקבי, ושלאחר הבחירות ירצה לאפשר תבוסה של אוקראינה. אם ינהג כך, הוא יהיה "הנשיא שאיבד את אוקראינה". כמו הארי טרומן, שספג ביקורת רועמת על כך ש"איבד את סין". כמו ג'רלד פורד, ש"איבד את וייטנאם". כמו ג'ימי קרטר, ש"איבד את איראן". ולא – לא בטוח שלטרומן הייתה יכולת שלא לאבד את סין, גם אם יריביו במפלגה הרפובליקנית טענו כך כדי לנגח אותו. ועוד פחות בטוח שלפורד הייתה יכולת שלא לאבד את וייטנאם. וגם על קרטר ואיראן קל לדבר בדיעבד, אבל בזמן אמת, האירועים יצאו משליטתו.
נשיאים אמריקאים הם אנשים חזקים, עתירי אמצעים, אבל אינם כל־יכולים. לפעמים מצליח להם יותר: כך טרומן, שמנע את הקריסה של ברלין תחת הלחץ הסובייטי. לפעמים זה מצליח פחות: כך טרומן, שיצא להרפתקה מסובכת ולא מנוהלת היטב בקוריאה.
במבט על רוסיה ואוקראינה צריך לזהות לאן יובילו את טראמפ השיקולים האסטרטגיים, בהנחה שהוא שוקל כאלה, וצריך לזהות לאן יוביל אותו האופי, בידיעה שלאופיו יש משקל גדול כאשר הוא מקבל החלטות. האם ירצה להיות מי ש"איבד את אוקראינה"? האם ירצה לראות על המסכים טנקים רוסיים מתגלגלים ברחובות קייב, בעוד אמריקה ניצבת חסרת אונים?
מייקל קימג', שהחזיק את תיק רוסיה־אוקראינה באגף התכנון של משרד החוץ האמריקאי, סבור ש"כהונה שנייה של טראמפ תוביל כנראה לאחד משני תרחישים: המלחמה יכולה פשוט להימשך כפי שנמשכה קודם לכן, או שארה"ב יכולה להיות מעורבת במידה הרבה יותר עמוקה". לא נסיגה, אלא המשכיות או הסלמה. זה מה שהוא צופה. הסלמה מול רוסיה ומול פוטין, שהאגו שלו לא קטן מזה של טראמפ.
כמובן, כל זה מותנה בכך שאוקראינה תחזיק מעמד עד אז. השבוע ספגה חבטות קשות, וצבאה מצטייר כמותש וכמשווע לציוד. אבל אם תחזיק, המדיניות של טראמפ לא בהכרח צפויה – גם אם רמז בעבר, וחזר ורמז, שאוקראינה לא כל כך חשובה לו, וגם לנוכח פרשנויות ארכניות הקושרות את איבתו לאוקראינה בפרשה המתיישנת של חשד לשחיתות פוליטית ועסקית (טראמפ טלפן לנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי כדי שיחקור את ביידן).
לפני זמן לא רב, כאשר הקונגרס החליט לספק עוד נשק לאוקראינה, באותה עסקה שסיפקה גם צרכים חיוניים של ישראל, טראמפ אמר ש"כפי שכולם מסכימים, הישרדותה ועוצמתה של אוקראינה צריכות להיות הרבה יותר חשובות לאירופה מאשר לנו, אבל זה גם חשוב לנו!". כן, גם לנו. וטראמפ לא התנגד בפומבי לעסקת הסיוע שעברה בקונגרס, הגם שחלק ניכר מהרפובליקנים שנחשבים לתומכיו התנגדו לה, מתוך הנחה שגם הוא נגדה.
המשכיות או הסלמה – אם זו השאלה ביחס לאוקראינה, זו יכולה להיות גם השאלה ביחס לישראל. ואם הסלמה, אז נגד מה. לאוקראינה אין אפשרות מעשית לחכות לטראמפ, וגם אין סיבה. גם לישראל לא, אף שנעשה קצת קשה עם ביידן, ולא רק באשמתו של נתניהו.
כן, גם את זה צריך לומר: העובדה שממשלת נתניהו היא ממשלה כושלת, אינה תירוץ המצדיק את ההחלטה האומללה של הנשיא האמריקאי להכריז בהפתעה – אולי גם לעצמו – על אמברגו נשק לא רשמי על ישראל. כך או כך, חצי שנה נוספת של דשדוש, על סמך הבטחה מעורפלת לעתיד לא ידוע עם טראמפ, איננה תסריט רצוי. היא תקשה מאוד על ציבור ישראלי גדול שגם כך מאבד תקווה.
פסימיות מובנת
ישראל של שבוע הזיכרון והעצמאות היא ישראל פסימית. נתקן: פסימית יותר מבעבר.
התיקון הכרחי, כי "פסימית" מחייבת שאלת המשך. פסימית ביחס למה? ביחס לציפיות? ביחס למצב הריאלי שלה? ביחס למדינות אחרות? אז הנה, דייקנו: פסימית ביחס לעבר. וכמובן, גם על זה צריך לשאול: איזה עבר? אז הנה תשובה גם לזה: ביחס לעבר הדי קרוב. מצב המלחמה, ואולי גורמים נוספים, משפיעים על רמת האופטימיות הכללית ביחס לעתיד הציבורי והאישי.
בהשוואה לנתונים שנאספו בינואר השנה, כלומר לפני פחות מחצי שנה, ניכרת ירידה משמעותית ברמת האופטימיות בציבור היהודי. שיעור האופטימיים מאוד ביחס לעתידה של מדינת ישראל ירד בקרב היהודים מ־48% ל־37%. שיעור הפסימיים ביחס לעתיד המדינה עלה מ־21% ל־30%. בציון משוקלל בסולם של 0 (פסימיות) עד 10 (אופטימיות), הציון של מדינת ישראל ירד מ־7.3 ל־6.3. זו ירידה לא מבוטלת. בקרב ערבים הציון המשוקלל נמוך בהרבה: 3.7.
מדובר כמובן על מצב רוח, שמושפע מקריאת המציאות. כפי שכתבנו כאן בשבוע שעבר, הציבור מאבד אמון ביכולת של ישראל לנצח במלחמה. מכיוון שחשב, ועודו חושב, שזו מלחמה חשובה, אולי אפילו קיומית, אובדן האמון ביכולת לנצח מקרין בהכרח על הציפייה לעתיד.
בדיקת הדופק בסולם הפסימיות־אופטימיות, שנערכת במסגרת סקרי המכון למדיניות העם היהודי, נעשית כך: כל מי שמשיבים על השאלון מתבקשים לדרג את עמדתם על סולם שנע בין 5- עד 5+. מה שמתחת לאפס הוא כמובן מתחם הפסימיות, מה שמעל הוא מתחם האופטימיות. בינואר, ממש לא מזמן, 74% מהיהודים מיקמו את התחזית שלהם במרחב האופטימיות. החודש, שיעורם ירד ל־62% (מקרב הערבים: 24%).
המגמה היא ירידה, אבל זו מגמה כללית שמסתירה זרמים שכיוונם וקצבם שונה. הממוצע הישראלי יורד, כי יש יותר ישראלים שנעשו יותר פסימיים. אבל לא כל הישראלים נעשו יותר פסימיים. ולא כולם פסימיים – או אופטימיים – במידה שווה. למעשה, יש פער ניכר בין קבוצות שונות באוכלוסייה על פי השתייכות לאומית (יהודים וערבים), אידיאולוגית (ימין, מרכז, שמאל) ודתית (חילונים, מסורתיים, דתיים).
הפער הזה מטריד, משום שהוא עשוי לבטא קריאת מציאות שונה, ועל כן יוביל גם למרשם שונה של מדיניות. במילים אחרות: מי שפסימי עשוי לרצות שהמדינה תשנה כיוון. הוא יניח שזה מה שצריך לעשות, שאם לא כן, העתיד יהיה רע ומר.
מצבה של מי שאופטימית מורכב יותר: ייתכן שתרצה שתימשך המדיניות הנוהגת כיום, מתוך הנחה שהמדיניות הזאת לא מובילה לתהום אלא לפסגה. אבל יש גם אפשרות אחרת: ייתכן שגם הפסימי וגם האופטימית רואים מציאות דומה, אלא שהפסימי מניח שהמדיניות לא תשתנה, ולכן העתיד יהיה מר, ולעומתו האופטימית מניחה שהמדיניות תשתנה, ולכן העתיד יהיה טוב.
כך או כך, הפער ניכר. כדי לא להסתבך יתר על המידה, נציג אותו בהדגמה של רמת האופטימיות של שתי קבוצות: יהודים חילונים ויהודים דתיים. אלה הקבוצות שיש ביניהן הפערים המובהקים ביותר על רקע רמת דתיות. המסורתיים פחות אופטימיים מהדתיים, אבל יותר מהחילונים. גם החרדים פחות אופטימיים מהדתיים, אבל יותר מהחילונים.
והנה, כבר גילינו את השורה התחתונה: הדתיים הרבה יותר אופטימיים ביחס לעתיד המדינה. 44% מהם סימנו 5+. כלומר, הם הכי אופטימיים שאפשר על הסולם שהוצג להם. מקרב החילונים, 14% סימנו 5+. זה פער של 30%. פער גדול מאוד. ועוד: מקרב הדתיים אף אחד לא סימן 4- או 5-. מקרב החילונים 13% סימנו 5-. הם הכי פסימיים שיש.
כאשר לקחנו את כלל הדירוגים והפכנו אותם לציון מ־0 עד 10, התקבלה התוצאה המוצגת בגרף: ציון 8.2 בקרב דתיים, ציון 5.3 בקרב חילונים. כמעט על הגבול בין מרחב האופטימיות לבין מרחב הפסימיות.
מכאן אפשר להציע כמה תובנות ביחס להווה וביחס לעתיד. בהווה, מצב הרוח קצת שפוף. צריך לחכות ולראות אם ישתפר. ישראל שרויה בעיצומו של משבר מתמשך, ואם לא הייתה במצב רוח שפוף, זה היה די משונה.
יותר משמטרידים המספרים, מטרידה המגמה כלפי מטה. מדינה שהציבור לא מאמין שיש לה עתיד טוב, היא מדינה שתתקשה יותר לגייס את אזרחיה למאמץ משותף, מדינה שתתקשה למשוך השקעות ועלייה, מדינה שתתקשה לשמור על האליטות שלה.
חיילים צועדים לקרב כדי להבטיח עתיד טוב לישראל. אם אינם מאמינים שצפוי לה עתיד טוב, עלולה להתעורר השאלה מדוע לצעוד לקרב. יזמים מחפשים השקעות אם הם מאמינים שהעתיד יניב להם רווחים. אם יחשבו שלישראל צפוי עתיד של דשדוש או דעיכה, ישקיעו במקומות אחרים.
על הפער ברמת האופטימיות אפשר להניח שיהיו שתי תגובות.
האחת – נצחנית. מי שיותר מאמינים בעתידה של המדינה, יביטו במידה של התנשאות, או זלזול, או ביטול, על מי שפחות מאמינים בעתידה של המדינה, ורק יגבירו את פער האופטימיות ויאיצו את התהליך המתחולל ממילא. לכן, זו תגובה לא מומלצת.
השנייה – חקרנית ודאגנית. מי שרוצים לוודא שיהיה עתיד טוב למדינה, לא צריכים להתגאות בכך שהם יותר אופטימיים, אלא לשאול את עצמם מדוע קבוצות אחרות פחות אופטימיות, ולשאול את עצמם מה בכוחם לעשות כדי שגם קבוצות אחרות יהיו אופטימיות כמו הקבוצה שלהם. העובדה שהחילונים הרבה פחות אופטימיים אינה מבטאת איזה יתרון, או ניצחון, של הדתיים האופטימיים. היא מבטאת פוטנציאל להחרפה של משבר חברתי שיפגע באלה וגם באלה. לכן התגובה החקרנית והדאגנית היא התגובה הנכונה.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, בסקר המכון למדיניות העם היהודי, בסקרי ה"ניו יורק טיימס" וה"פילדלפיה אנקוויירר", במאמר של מרק פן ב"ניו יורק טיימס", במאמר של דיוויד ויגל ב"סמפור", במאמרים של מייקל סינג ומייקל קימג' ב"וול סטריט ג'ורנל".
[email protected]