מה לא ברור כאן? כאשר בנימין נתניהו ושות' טרפדו את הכנסת פת"ח והרשות לעזה (בסיוע מפרצי, סעודי, אמריקאי והאו"ם) הם "הזמינו" את חמאס לחזור לוואקום בשטחים שנוקו, ו"הכריחו" את צה"ל לנהל מלחמות חוזרות בכל הרצועה.
צה"ל חזר לג'בליה: "מאירועי הלחימה הקשים ביותר מתחילת התמרון"
נתניהו נגד גלנט, גנץ ואיזנקוט: "אני ודרמר היחידים שמנענו שליטה של הרש"פ"
זו ממשלה שמקריבה חיילים ואזרחים על מזבח טירוף אידיאולוגי וחוסר אונים צבאי, כשבו־זמנית כובשים את רפיח ונסוגים מהגליל. מה זה הטירוף הזה? עיי ההריסות בעזה הם תשתית בריאה לעומת החורבן השיטתי שמבצעת הממשלה במדינת ישראל. ואם לא ייצאו לרחובות מיליון זועמים לא מנומסים, אין לנו מה לעשות כאן.
ובינתיים, עזה והגדה וחיזבאללה הם לא מטרות הלחימה של הממשלה. אלה ביומי אויב בדרך למטרת המלחמה האמיתית, שהיא להפוך את ישראל למדינת הלכה מהנהר עד הים. הקואליציה ניסתה לדחוף את הקייס הזה בעורמה (מהפכה משפטית) בחלקת לשון ("יחד") ובכוח (מהפכה משטרית). זה לא עבד לה. חלק גדול מאזרחי ישראל אינם מאמינים במטרות המלחמה הללו. וזו בהחלט סיבה להפסיק את הלחימה בכל הגזרות ולחשוף את אותן מטרות זדון שאינן מוסכמות ובגינן מפעילים את צה"ל.
ובינתיים רפיח. למחרת הכניסה לרפיח רואיינתי בגלי ישראל. נשאלתי מה דעתי על הנחישות של נתניהו להורות על כניסה לרפיח חרף ההתנגדויות. אמרתי שמדובר במבצע בחירות פוליטי ונימקתי. כצפוי, מכאן ואילך הראיון הידרדר.
כעבור כמה ימים קראתי שהאלוף במיל' גדי שמני (לשעבר רח"ט מבצעים במטכ"ל ומפקד אוגדת עזה) אמר ש"הכניסה לרפיח היא פוליטית". אל"ם במיל' רונן כהן, לשעבר סגן ראש חטיבת המחקר באמ"ן, אמר כי "הצבא, גנץ, איזנקוט, האמריקאים — לא מעוניינים להמשיך את הלחימה... יש הרגשת מיצוי ומשדרים שגם אין מה לעשות... הכניסה לרפיח לא תשבור את חמאס, ומה אחר כך? נתניהו לא יכול היום לומר לצבא 'תעשה משהו'. כי הצבא לא מוכן. תקראו לזה מרד שקט... הוא לא מוכן". הסיבה של הרמטכ"ל היא שלא ניתן "לנצח" ברפיח בלא שייהרגו חיילים וחטופים, ואז מה?
ובינתיים, נתניהו והקואליציה מתנגדים להפסקת לחימה ובתוך כך הולכים ומתבהרים ממדי האסון שהפילו עלינו: המשך לחימה חסרת היתכנות, תוחלת ותועלת בכל הגזרות ופגיעה משמעותית ביכולת הלחימה עקב אמברגו אמריקאי.
ואל תאמינו לצפירות ההרגעה. כשארה"ב נתקלה בסרבנות של גולדה מאיר להסדר עם אנואר סאדאת ומצרים ב־73', הנרי קיסינג'ר הכריז "Let Them Bleed", ואכן דיממנו עד שאותו קיסינג'ר שיגר רכבת אווירית של חימושים שאפשרו כניסה למו"מ מול מצרים. חללים? מעצמה כמו ארה"ב לא עושה חשבון חללים עבור הפרוקסי שלה. לא אז וכפי שזה מצטייר גם לא היום, כשהאמברגו הביידני בדרך, ולמרבה הזוועה גם לא ממשלת ישראל.
בינתיים, בנימין (בציפורניים) נתניהו פוקד להיכנס לרפיח לצורכי תמונת "ניצחון מוחלט", תוך ניצול המוסכמות הדמוקרטיות שקובעות כי הממשלה היא מפקדת הצבא. חללים, עקורים וחטופים? כזכור, לקואליציה יש סדר עדיפויות משלה. בינתיים, נתניהו מסביר למראיינו האמריקאי שלחימה היא לא הזמן להסיק מסקנות. המראיין, פסיכולוג קליני במקצועו, מנענע בראשו בהבנה, אלא שהבנתו בעסקים הפתלתלים במזה"ת מוטלת בספק. תוכנית הטלוויזיה שלו עוסקת בתעתועי המשפחתיות, וחבל שלא ניצל את כישוריו לאבחון הנכון של משפחת המרואיין.
העולם לא מחכה
בינתיים, מדובר באסון מתגלגל שמחייב הקמת טריבונל תוך כדי לחימה כדי לעצור את שטף הדם וההרס. לכאורה אין בישראל דרך להקים גוף מעין זה שיש לו סמכות להורות על נקיטת אמצעים מול ממשלה פוגענית. למעשה, הגוף הזה פועל 24/7 באמצעות גל מחאות שאמורות לגאות ולהתעצם יותר ויותר. חרף הברוטאליות המתחייבת ממאבקה של ישראל הדמוקרטית להיות או לחדול, עדיין לא נראתה כאן מכונית משטרה הפוכה ובוערת.
האיפוק המנומס והמהוגנות של הציבור המוחה ברחובות גוברים על הזעם ואפילו על אימת המחר. רק הנחשול הזועם והתסכול ברשתות מעיד על העוצמה החבויה, שחלקה ניכר בסקרים, ועל ההמתנה לטריגר שינקז את גלי הזעם והתסכול למשהו אפקטיבי יותר. ובתקווה שזה לא יהיה אירוע רב־נפגעים.
מצד שני, גם תגובות הנגד של הימין צוברות תאוצת זעם על סף איבוד עשתונות. להבדיל ממחאת הציבור הדמוקרטי־ליברלי, אצל הימין מגיעות התגובות היישר ממחוזות הפחד מגזר דינו של אותו טריבונל שהולך ומתבשל בימים אלה על אש גדלה והולכת. החילונים שבין חברי האגף הימני חוששים שיכפכפו אותם משלוש הכ"פים שלהם (כסף, כבוד, כוח). האגף האמוני, אחרי טראומת ההתנתקות, מבועת מהסיכוי שאלוהים ינטוש אותם פעם נוספת, ואז אנה הם באים כשמתווה ג'ו ביידן מאיים לנגוס בהתנחלויות בגדה?
ובינתיים, תקשורת המיינסטרים בישראל מגששת במסך העשן שעולה מרפיח ולא יודעת את נפשה. פה ושם עולה בדל הרהור וערעור על מהלכי הממשלה ועדיין לא יודעים שם לארוז את החבילה כולה. בצד תיאור האירועים כמתחייב מן הדיווח, חייבת להתברר האמת: מדובר בקשר חשאי של הממשלה נגד הציבור, אנחנו לא נגלה לכם את המניעים האמיתיים שלנו, ואתם תסתמו ותמשיכו לחפור קברים.
מעבר להצהרה בוטה כזו או אחרת, צפה ועולה שאלת הלגיטימציה של נתניהו והאמצעים הנדרשים כדי לנהל את קמפיין הדה־לגיטימציה נגד הקואליציה. הבעיה היא שהעולם לא מחכה לנו. "נתניהו לא יעצור את רצח העם, מה שמחייב צו מעצר בינלאומי מבית הדין הפלילי הבינלאומי. מועצת הביטחון צריכה להתחיל לשקול הקמת כוח שמירת שלום עבור השטח ברצועת עזה", הצהיר נשיא קולומביה גוסטבו פטרו. כמה מאזרחי ישראל סבורים כמוהו? לא ברור, אבל לא מעט.
גם קסמו של בית המשפט הישראלי קרס יחד עם הבתים והילדים בעזה. בית הדין בהאג אמור לדון השבוע במעללי ישראל, ואני מניח שמראות השמדת העזרה ההומניטרית השבוע במחנה צה"לי בתרקומיא יהיו חלק מהדיון. בינתיים, שודדים תקציבים לטובת אנ"ש. ועדת החוץ והביטחון אמורה להחליט על הוספת שני יישובים שאינם צמודי גדר כדי להכניס אותם למתווה הפיצויים, לעומת שבעה יישובים אחרים במעמד דומה. למה? נכון. מדובר ביישובים של חובשי כיפות.
ובינתיים, במקביל לטקס הממלכתי, התקיים השבוע טקס אלטרנטיבי של כיבוי המשואות, שהאיר את עומק הפער ההולך ומתרחב בין הדמוקרטיה הליברלית למדינת הלכה שחיה על חרבה. פער שמחייב הפסקת לחימה בכל הגזרות, והיערכות לקראת בחירות שישקפו את דעת הציבור האמיתית. זה היה צעד אמיתי ונכון לקראת הפרדה פונקציונלית עתידית, כולל הפרדה גיאוגרפית (זה קורה ממילא) ומנטלית.
כשה"יחד" מפוברק והקרע אמיתי, האמת תנצח.
