לא רציתי לצפות בטקס הדלקת המשואות של מירי "המחוננת" רגב. כן רציתי ללכת לכיכר החטופים, לשבת בצד, כאילו בלתי נראה, כדי להיות חלק מיום העצמאות תשפ"ד.
המפכ"ל וקציני המשטרה במוקד: מופע האימים של איתמר בן גביר | בן כספית
בתגובה לצעדיו מול ישראל: ההחלטה של סמוטריץ' נגד נשיא טורקיה ארדואן
כיכר החטופים והשבויים בתל אביב והטקס החלופי שהיה באמפי שוני היו האירועים האמיתיים ביום הולדתה ה־76 של ישראל'ה הבלה והמתכלה, המסויטת, המגוידת, המקומטת והמרופטת, שמונהגת בידי קולקציה של אפסים, שלא יודעים מה לעשות, אבל שופעים ביטחון עצמי.
כן, הרבה פאתוס, מילים גבוהות, חליפות כהות, תחפושות של רהב ויוהרה בלי כיסוי, אפס אמינות אבל עם הרבה אמונה משיחית.
כולם, אבל כולם בגועליציית האפסים, מתעלמים מסבלן של משפחות החטופים והשבויים. דיירי אגם הדרעק של הגועליציה לא מודים בוויתור, בהתעלמות ובהתנכרות, אבל הם לא צריכים. אנחנו רואים ושומעים. ביום רביעי התראיין ח"כ צבי סוכות אצל ענת דוידוב ואודי סגל ברדיו 103FM. ענת שאלה אותו על סוגיית החטופים, כאילו הוא מחליט, כאילו מישהו סופר אותו, כאילו שכחנו שהוא משתמט. "יש לנו אחריות על ביטחון המדינה", הוא השיב, "אחריות לביטחון אזרחי ישראל".
ואז, בהרף אוזן, בהמתנה ברמזור, עם סיגריה וכוס אספרסו לידי, הבנתי הכל. כי בשביל סוכות, שבשבילי זה טיפוס שנע על הגבול הדק בין הגימיק לקוריוז, 132 אזרחים ישראלים בעזה הם כבר לא אזרחי ישראל, או אזרחים סוג זי"ן. כבר לא צריך לדאוג להם, הרי רובם כבר לא בחיים.
אין לי שום מכנה משותף עם סוכות ומאכערים מסוגו, כמוהו, שמופעלים בשלט רחוק. אני ישראלי מבחירה. כיהודי, רק נולדתי יהודי כמו הבאבא בובות, כמו ינון מגל, אראל סג"ל, שמעון ריקלין וכל המאכערים באשפה 14. זה לא היה נתון לשליטתי. אני בז לאגם הדרעק, שקבע בחוק שהדת היא גם לאום, וכבל אותי בחקיקה להיות גם חלק מהיהדות העולמית. כן, לטיפוסים האלה בארה"ב, אירופה ואוסטרליה, שמשוכנעים שבתרומה של 1,000 דולר באירוע, כדי להקשיב לאיזה דייר מאגם הדרעק שבא לנאום בפניהם, הפכו אותי לשותף גורל שלהם, בעל כורחי, בלי ששאלו אותי אם אני מסכים. אגב, אני ממש לא מסכים. לאמריקאי, קנדי, גרמני, צרפתי, אוסטרלי, בריטי ועוד יש נאמנות ראשונית ומתחייבת למדינת האם שלהם. "הנאמנות" למדינת ישראל היא רק תרבות פנאי כחלק מחיי הקהילה בחו"ל. אין לי שום שותפות גורל איתם. אני כאן, הם שם, וטוב שכך.
ההתלבטות שלי אם ללכת לכיכר או להישאר בבית, הסתיימה אצל כיפוש. "מאמי, אתה חולה. בבוקר עוד היה לך חום. גם גיא ואני לא משהו, אנחנו נשארים בבית. אני מתכוונת לשלושתנו, גם אתה", הכריזה.
אני לא משתגע על זה שמחליטים בשבילי, אבל אנרגטית הייתי על הגבות. אפילו להדליק סיגריה לא היה לי כוח, אז ויתרתי לכיפוש. "במקום כל תרופות האליל שיוסי מעמיס עליך, אבקת מורינגה, ויטמינים שעל הקופסאות שלהם אין תווית יצרן, כי הוא קונה אותם מאריתריאים בתחנה המרכזית, תקשיב לאשתך", היא כבר הייתה בטראנס, "רק תנוח ותהיה גיבור־על־חלל. אני מתפלאת על חגית, שנותנת לשמעון לשתות את השטויות של יוסי. המורינגה שהוא הביא לכם זה בכלל תבלין שקצצו אותו מדשא. תראה את הקופסה. מה כתוב עליה, מאמי? מורינגה בפתקית צהובה, עם שגיאות כתיב. מה הרכיבים? למה תמיד הוא מפיל אתכם, ואתם ממשיכים לסמוך עליו? אתה יודע שאני חולה עליו, אבל איך הוא תמיד מפיל אותך?".
הנעתי את הראש בהסכמה, והמשכתי לרבוץ על הספה.
אבל נחזור ל"מחוננת" והטקס שלה. מאז הטקס הראשון של הדלקת המשואות, לפני 70 שנה, ו־56 שנה אחרי כניסת הטלוויזיה הישראלית לשגרת חיינו, הופיעה במשדר הודעה שלפיה את הטקס ארגנה שרה בישראל. לא צוין בהודעה שרגב היא גם חברה בקיבינימט של הביטחוני־מדיני, שאחראי על המחדל של 7 באוקטובר. נכון שהיא מאשימה את הצבא ואת שב"כ, אבל היא חברה בדרג המפקח, בדרג שצריך היה לדעת שמערכת הביטחון אינה יעילה וכשירה להגן על ביטחון המדינה. ואי־ידיעה אינה פוטרת. אף על פי כן היא עוד לא לקחה אחריות, כי היא בפריימריז בלתי נגמר, אז אסור לה לקחת אחריות. על טקסים היא כן לוקחת אחריות, כי יש לה סדר עדיפויות.
הטקס היה עלוב ומעליב. אם היינו מוציאים ממנו את כוחות הביטחון והת"ס־תס"ח של אל"ם במיל' שמעון דרעי, הוא היה כמו טקס סיום של תיכון. אבל טקס בתיכון היה יותר אותנטי. אפשר לשפר את כמות משיאי המשואות בשנת תשפ"ה, להגיע לפחות למאה משיאים ומשיאות. הרי לבטח יהיו עוד הרבה נשים שיקראו לבנם בנימין נתניהו; אז מה? לא ניתן להם בכבוד? בטח שניתן, כי אנחנו בשלטון ובאנו למשול.
יהיו ל"מחוננת" עוד כמה אירועים לארגן השנה. למשל יום השנה למלחמה ב־7 באוקטובר 2024. זה יהיה מפגן הערצה לאבי ואם האומה, כמובן. יום השיבה של התושבים ליישובים באצבע הגליל וכל יישובי קו העימות. אין תאריך יעד, אבל בערך שנה מהיום. חגיגות סיום השיפוצים בקיבוצי עוטף עזה. זה עניין של שנתיים־שלוש לפחות, אבל חייבים להתארגן על הכוריאוגרפיה של המחולות.
וכמובן חגיגות ההוקרה לתושבי שדרות, שגועליציית האפסים החזירה אותם הביתה כדי שלא ישתחררו מהסיוטים של 7 באוקטובר וכל 20 השנים האחרונות. יותר מדי קטינים בעיר עדיין ישנים כל לילה בממ"ד, חמושים בחיתולים מהפחד והאימה שלא פוסקים. אבל איך הם ישתחררו מהפחדים ומהפסיכיאטרים, מההתמכרות לנוגדי דיכאון? זה יקרה רק אם אבי האומה יפנק־יפנק־יפנק באיזה נאום של גיבורים בהפקתה של "המחוננת".
אגב, בשדרות משתגעים על האמירות הפתטיות של יואב גלנט, אבל אין מצב שמירי תיתן לו לנאום ולצבור שלושה קולות בפריימריז. יש גבול, כן?
גם בשבוע הזה לא הפסיק אגם הדרעק, על כל מרכיביו, לייצר כאוס, גועל ובחילה. אספתי בשבילכם את המצטיינים, כי בשבילי זו זכות לתת לכם שירות. אז הנה זה בא.
• מאי גולן. שכחתי מקיומה בדיוק כפי שהיא שכחה ממעמד האישה, התחום שהיא מופקדת עליו. אבל פתאום היא הבליחה בציוץ פסיכי, עם מסר שהוכתב לה: "מי שלא מסוגל לספק את רצון העם, מוזמן להוציא צו 8 לעופר וינטר. הבנתי שהוא פנוי מיידית".
פתאום המשתמטת מבינה בצווי 8, אבל היא לא באמת מבינה. גם אני לא הבנתי את כל הסצינות שראיתי בקולנוע. מי שהכווין אותה, היה חייב לוודא שהיא הבינה שמחפשים את הראש של גלנט. אוקצור, מאי לא במשחק. שחררו אותה מהמחויבות.
• אבי מעוז, ממפלגת נעם הפאשיסטית והגזענית, דווקא כן הבין את הסיכול הממוקד לגלנט. הוא קורא לאבי האומה למנות את וינטר לשר ביטחון, במקום גלנט, לפטר את בני גנץ וגדי איזנקוט, ולהכניס במקומם את אביגדור ליברמן וגדעון סער לקיבינימט של המלחמה.
אלוקים של מעוז כנראה בא לו בחלום ואמר לו שרק השינויים האלה, יביאו "לניצחון המוחלט". ובשליחות הטיפוס הזה מאגם הדרעק, נהרגים ונפצעים לוחמים. אבל היי, אסור פוליטיקה דרעק במלחמה, נכון?
• שלמה פילבר - עד מדינה שהתחייב להפיל את אבי האומה במשפט שמתנהל נגדו כתנאי לביטול כתב אישום, אבל התהפך ברגע האמת - ממשיך להיות מתוגמל. משרד ראש הממשלה בחר בחברה שבבעלותו למתג ולפרסם את מערך הגיור שבתחומו.
איך הכל מסתדר יפה בפאזל, הא? עד מדינה, שזה עבריין שסרח, עוזר לנאשם במשפט, ומסדרים לו קופה קטנה. כי אצל אבי האומה מעריכים נאמנות גם ליהודה איש קריות. המקרה של פילבר חייב להיות שאלה בבחינת בגרות באזרחות.
• שייח' מואפק טריף, ראש העדה הדרוזית, בטקס יום הזיכרון בבית העלמין הצבאי בעוספייה: "בית הקברות הזה מהווה סמל של הברית בין יהודים לדרוזים. אני פונה לקברניטי המדינה: די עם הבטחות סרק. תקדמו את הברית השוויונית, תעשו מעשה אמיתי למען הצעירים הדרוזים. מגיע להם חלקות אדמה, לא רק חלקות קברים. תפתרו את משבר הבנייה אצלנו, את מצוקת הדיור, את חיבורי הבתים לחשמל, תדאגו להרחבת היישובים שלנו".
חבל לי עליו ועל בני העדה. "הקברניטים" הרי לא סופרים אותו ואותם. הם מבטיחים כבר 76 שנים, יבטיחו עוד 200 שנה, אבל כלום לא ישתנה. אחרי כל כך הרבה שנים, השייח' טריף כבר היה חייב לדעת מה שוות הבטחות של יהודים לבני מיעוטים.
• אורי משגב מעיתון "הארץ" עדכן אותנו ביום הזיכרון שמעצב השיער של אם האומה, דבי גל, השתתף בטקס הזיכרון הממלכתי לחללי צה"ל והניח זר. ברוררררר שטקס כזה לא יכול להתקיים, אם המספרה המלכותית של אם האומה לא תיוצג בטקס. כך היה תמיד. גם הספר של פולה בן־גוריון, אז עוד לא היו "מעצבי שיער", הניח זר, אולי. גם הספר של מרים אשכול, גם הספר של גולדה מאיר, אפילו הספר של לאה רבין, של נאוה ברק. אוקצור כל הספרים של הנשים הניחו זר, בתקופתם, מטעם המספרה. זו לא רק אם האומה, אם תמהתם לדעת.
• אבי האומה בפודקאסט של העיתונאי האמריקאי דן סינור: "אנחנו דנים בהגליה של ראשי ארגון הטרור. אבל זה תלוי קודם כל בכניעה של חמאס". ההיסטוריה עושה עלינו סיבוב. כאילו לא שלחנו את יאסר ערפאת להשתלם בתוניס בתחילת שנות ה־80, מגיע הדז'ה וו עם יחיא סנואר ומוחמד דף. אבי האומה שוקל לשלוח אותם לגלות הדוויה בקטאר או מקום אחר, כדי שיתכננו בנועם את המתקפה הרצחנית הבאה על ישראל. מדוע שיעשו את זה במנהרה, אם אפשר באחוזה על שפת הים? גם וילה ואנזי, שבה תכנן אייכמן את הפתרון הסופי, שוכנת לחוף אגם סמוך לברלין. ומאז אנחנו שולחים את הרוצחים שלנו לתכנן את עתידנו סמוך למקווי מים או חוף הים.
• שר הדתות, מיכאל מלכיאלי, הודיע כי יקים צוות שרים שידון בהמלצות ועדת החקירה לאסון מירון. איזה יופי, הא? זה שקול להודעה לציבור שלפיה שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, רשב"כ, אלוף פד"ם ומפקד אוגדת עזה – כל אלה שהיו בתפקידם ב־7 באוקטובר – יהיו בצוות שידון בהמלצות ועדת החקירה של הטבח ב־7 באוקטובר. אין עלינו, הטפשת הנגיפית מכלה כל חלקה טובה בציבור, אבל אנחנו ממשיכים בראש מורם.
• אוי ואבוי. הנה שמחה רוטמן, משגיח הכשרות המשתמט, שהספיקו לו 13 חודשי שירות בצה"ל, חוזר לתודעה כאל־צבאות־אדוניי. "הצבא צריך לספק ניצחון והכרעה", הוא אמר בקולו המאנפף בראיון לקול ברמה. "לא בנושאים מדיניים, לא בקוקטיילים במסדרונות מדינות באירופה ובארה"ב. זה בדיוק הצבא, ששבוי בקונספציה, עם קצינים שחשבו שהם הפכו להיות מדינאים, שיהיו עסוקים בלהילחם".
כן, שמחל'ה, כמו שאתה היית עסוק בלהילחם, נכון, אינגל'ע? רק תסביר לי, רייב שמחל'ה, כאשר אבי האומה שלך שולח שני אלופים בצה"ל, ניצן אלון והמתפ"ש ראסן עליאן, שני מפקדים עם מוניטין ע־נ־ק של ניהול קרבות, למשימות מדיניות בקטאר ובמצרים. מי אחראי? זה ששלח אותם, או שהם החליטו לצאת לטיול בפירמידות? תסביר לנו, רייב שמח'ה, אתה הרי גדול בתורת הטפשת הנפוצה: מי שלח אותם ל"קוקטייל"? נו, תן לנו איזה פסק הלכה מאונפף. אלוהים אדירים, למה? למה אני צריך לסבול את ערימת הטיפשים הזאת?
• מזכיר הממשלה, יוסי פוקס, סאנצ'ו פאנצ'ו של אבי האומה, מסביר לחברי קולקציית האפסים, אולי בתקווה שידליפו, שמימוש חוק גיוס החרדים יימשך כעשר שנים, עד שיגיעו למכסות מוסכמות בממשלה, לפי דרישת החניוקים. הם דורשים שרק מי שלא לומד, יגויס, אבל שזה לא ייכלל בחוק, אלא לפי החלטת קולקציית האפסים. ואיך נדע מי לא לומד? לא נדע לעולם, כפי שלא ידענו עד היום. אז מה השתנה? כלום, מותר לרמות, זה מדאורייתא, אלוקים מתיר, הוא אמר את זה לחניוקים בשיחות אישיות. בארדו, אמר.
• דנה ויס בחדשות 12: ראש הממשלה נתניהו גער בשרים גנץ ואיזנקוט בדיון בפורום מקבלי החלטות על המצב בצפון. גנץ ואיזנקוט ביקשו לטפל בחיזבאללה, ולהחזיר את התושבים המפונים לבתיהם. נתניהו הגיב: "תפסיקו לעשות מזה עניין".
לשיטתו, אבי האומה צודק. הוא צריך להחזיר קודם כל ולפני הכל את בנו ילד"ז לחיק האומה העברית, מהגלות הכפויה בק"ק מיאמי. הוא מאמש מזדהה עם מצוקת העקורים, כי גם ילד"ז עקור מנוף מולדתו. הודיעו לראשי היישובים בצפון על 31 בדצמבר, מתכוונים למרץ 2025. ייתכן מצב שבו עקור אחד לא יחזור הביתה, עד שילד"ז חוזר הביתה.
זהו זה, קינדערלך של שאבעס קוידש. לקראת שאבעס עברתי על כל הקטעים שאספתי בשבוע הזיכרון. מכל הקשקשת ברשת, של הפוליטיקה דרעק, והתעשייה של ההפגנות בעד/נגד שחרור החטופים והשבויים, אני מחפש תמיד את האותנטיות, למי שבאמת כואב ומשלם מחיר. מצאתי את נוגה פרידמן.
היא שכלה את בן זוגה ואבי שלושת ילדיה, עידו רוזנטל "קרידו" ז"ל, שנפל בקרב לשחרור קיבוץ עלומים ב־7 באוקטובר. קרידו היה הלוחם המבוגר ביותר בשלדג, בן 47 היה במותו.
נוגה אמרה את הדברים הבאים, תנצרו אותם. "כל עוד מה שמנהל את המלחמה זה הצורך להשפיל, כי הושפלנו, המשחק סכום אפס הזה של הפראייריות, אנחנו תקועים במעגל דמים שאין לו סוף. אסיים במסר של ייאוש, בתקווה שאולי דווקא הייאוש יהיה זה שיגרום להביא לבחירות עכשיו. במילים של חנוך לוין שאני קצת משנה: לאן הלך עידו, עידו שלי לאן. חייל שחור מכה חייל לבן, לא יחזור עידו, עידו לא יחזור. חייל לבן מכה חייל שחור, בכי בחדרים ובגנים שתיקה, המלך משחק עם המלכה".
כן, המילים האלה של חנוך לוין מפיה של נוגה מנסרות את האוויר בתוגה אין קץ, של אישה שמבכה את אהובה, מבכה את המציאות שלפיה היא נותרה לבדה, לגדל את ילדיהם, בעתיד לא נודע.
כל זה בשביל מה, או נכון יותר - בשביל מי? בשביל אבי האומה ולהקתו, שדמם של 1,528 נרצחים מאיים לסיים להם את הקריירה האישית. לא מוות, אפילו לא פציעה חמורה, רק סיום פרק בחיים. והחונטה הזאת נלחמת על עתידה באגם הדרעק: מפלגת, משסה, מחלקת, בועטת במשפחות החטופים, עושה סחר מכר בחללים, מי חבש כיפה ברגע שנהרג ומי לא. מי מת כשמאל־מחבלו־פלשתינו־עוכר־ישראל ומי מת כצדיק אוהב את אבי האומה ושותפיו. מי מאמין באלוקים ומי לא, כאשר המכנה המשותף למאמינים ולא מאמינים: אף אחד מהם לא יכול להוכיח את קיומו של אלוהים. אבל כולם יכולים להוכיח את תעשיית אהבת אלוהים, כי היא שווה טריליארדים, ואת מנגינת הגעלט הקדוש שום יהודי משחר בריאתו לעולם לא ירצה להפסיק.
כן, קינדערלך, שמרו על עצמכם, כי אף אחד באגם הדרעק כולו ובגועליציית האפסים, לא ישמור עליכם. אנחנו לא מעניינים אותם. מעניין אותם רק הג'וב הבא, העסקה הבאה, כי הון־שלטון שווה המון.
אז אנחנו לבד, כל אדם לעצמו. אסור לשכוח, בסופו של דבר אנחנו נולדים לבד ונקברים לבד. וכמו שאמר חנוך לוין: "לא נועדנו ליהנות. נולדנו לגמור, וללכת".