מי שנוסע בתחבורה ציבורית, בייחוד ברכבת, לא יכול להתעלם מהתופעה הלא חדשה, אך כן מרעישה, של נוסעים שמדברים בטלפון בזמן הנסיעה. מילא מדברים; הם צועקים. הם תולים על עצמם אוזניות משתיקות רעש, כדי שאיש לא יפריע להם להתרכז בשיחתם האישית והקולנית, ובצווחות אימים מנהלים שיחות ארוכות שנמשכות לאורך חמש או שש תחנות, בין הרים ובין סלעים, על פני גאיות וימים, והם ממשיכים ומפטפטים.
החרמת ציוד AP הוא עוד צעד להרחקת ישראל מהעולם הדמוקרטי
כשהאנטישמיות בשיאה מאז טרום השואה, יש דרך אחת שבה עלינו לפעול
הם יורים אל תוך המיקרופון את תמצית חייהם, מריבותיהם, אהבותיהם וסיכום הלילה שעבר עליהם. הזמן הפנוי בתחבורה הציבורית מבחינתם אינו מוקדש להאזנה למוזיקה שקטה ומרגיעה או לקריאה של רומן רומנטי סוחף, אלא לניהול רעשני של שיחה קולית קולנית, כזאת שרובנו מעדיפים שלא לעשות כלל, ובמקום זה אנחנו מתכתבים חרישית.
לא די בכך שצורחי הטלפון לא מודעים לכך שהם מטרידים את שלוותם של האחרים, הם ממש מתעלמים מקיומם. הם לא ינסו לדבר בשקט או חלילה ללחוש משפט כמו “תחזור אליי עוד מעט, אני ברכבת", כמו שנהוג ברבות מארצות אירופה. שם יש יותר רכבות ונוסעים ופחות שיחות ודיבורים.
נוסע מן השורה אמור לחוש חוסר נוחות לדבר בקול רם, לנהל שיחה ולמלא את החלל במלל האישי, הפרטי שלו. אבל מבחינתו, אף אחד לא יגיד לו מה לעשות ועם מי לדבר. הוא ישראלי שקנה כרטיס לרכבת, וכרגע היא שלו. הספסל שלו, המרחב מולו והאוויר סביבו, כולם שייכים רק לו. אצלו אין פרטי ואין אישי, ובמיוחד אין "לא נעים". “לא נעים מת מזמן", כמו שאומר הפתגם העממי. ולא ברור למה. מדוע אנשים אינם חשים חוסר נעימות לדרוס את המרחב של האחר, לדרוך עליו, לרמוס את האזור הציבורי שאמור להיות שקט ונעים.
כל אדם שמדבר בטלפון ברכבת גוזל מהנוסעים האחרים את הזכות לשקט, את החופש לדממה. מי יכול להתרכז בעצמו, להרהר בעולמו או לקרוא בספרו, כשלידו מתנהל דין ודברים על גידול ילדים או על יחסים בין גברים לנשים.
הנוסעים האחרים, שלא עשו דבר רע בחייהם, הם קורבנות של האלימות הקולית ועכשיו מגיע להם העונש של האזנה פסיבית לשיחות אישיות של הזולת. ועוד איזה שיחות. מילא היו זולגים לאוזנינו דברי רכילות רעננים או הצצה לחייהם המרתקים, אך רובן המוחלט של השיחות עוסק בפרוצדורות מטרחנות, במי ייקח את מי, בהסדרי נסיעות או בהדהודים לשיחות אחרות, כך שאנחנו, קהל נוסעי הרכבת, בעצם מאזינים לאטריות מחוממות של שיחות שכבר נערכו בנסיבות או נסיעות אחרות. האחת צועקת באמצע הרכבת על לקוחותיה מהלק ג'ל, השני מקים קול שאון בקרון על דיון מתקרב או על מצגת מתוכננת.
להבדיל משיחה רגילה עם אדם אחר שיושב לידך, זה שמדבר בטלפון ברכבת משוכנע שהוא חייב לצעוק משום שהאדם השני אינו מולו. מוחו של המשוחח אינו מצליח לתפוס שהקדמה הטכנולוגית מאפשרת לו לדבר בקול רגיל, לכן הוא מגביר ווליום. ואם חלה תפנית שמעלה לו את הסעיף, הוא ימשיך לעלות מעלה־מעלה בדציבלים כך שגם נוסעי הקרון הסמוך יוכלו לשמוע את פרטי הסכסוך.
כמובן שאיש מאיתנו, הקורבנות, לא יעז להעיר למי שמדבר בטלפון, כי מי שצורח את נפשו אל תוך הנייד שלו, יתעלם מההערות של זולתו. כרטיס הכניסה לרכבת מאפשר לו לעשות כרצונו.
מי שמדבר בטלפון ברכבת יכול להסתדר נהדר עם שני טיפוסים נוספים: זה ששם רגליים על המושב מולו וזה שמגולל בטיקטוק ללא אוזניות. כולם בעלי קווי אישיות דומים. הם פולשים לאזורים לא להם. האחד מתפרס לעבר מושבים אחרים, האחר מתבדר מקטעי וידיאו קצרצרים. כל מי שמסביב צריך להכיל את ההתנהגות הבלתי סוציאלית שלהם, להצטמצם פיזית או לחלופין להצטמרר מנטלית.
החברה הישראלית אלימה, קולנית ופולשנית. אנשים שסובלים ממיזופוניה (רגישות שמיעתית), נכנסים למקומות ציבוריים ונותרים המומים. הסכו"ם המתחרקש במסעדה, צרחות של ילדים ותינוקות, תקתוקי עטים, שיחות קוליות, צלצולי טלפון, רעשים בלתי פוסקים של הודעות והתראות מכל הכיוונים. זהו סיוט מתמשך. אחת החוויות המדהימות של כל מי שנוחת ברחוב אירופי היא האזנה לשקט. גם שם יש אנשים, רכבים, הורים וילדים, אוטובוסים, אופניים, קורקינטים ברחובות ורכבות דוהרות - אותה כמות כמו ברחוב ישראלי טיפוסי. רק שכאן זה רועש וגס, ושם זה שקט. דממה. הס.